בנימין נתניהו צריך מולו אויב. תמיד וכל הזמן, אמיתי או מדומיין – העיקר שיהיה אויב שמגייס תמיכה והזדהות. האויב הזה הופך קריטי לפני בחירות, ואז נתניהו יודע להוליך את הציבור הענק שלו לכיוון הרצוי, כדי שיציל אותנו ואותו מהצרה המתרגשת. פעם זה היה שמעון פרס שמחלק את ירושלים; פעם הערבים שנוהרים לקלפי; פעם הפרקליטות שמנסה לבצע הפיכה שלטונית נגד הימין.

לאורך עשרות שנים, נתניהו הצליח במשימה. הוא עבד בשני קווים מקבילים: ביד אחת טיפח את האויב שלו והגביר את הדימוי המאיים שלו, אם צריך או לא צריך. איראן היא איום גדול ואמיתי על ישראל, אבל נתניהו הפך אותה לאיום קיומי. השמאל במדינה הוא פטריוט לא פחות מנתניהו, אבל ראש הממשלה סימן אותו כבוגד שסומך על הערבים.

איראן היא איום גדול ואמיתי על ישראל, אבל נתניהו הפך אותה לאיום קיומי. השמאל במדינה הוא פטריוט לא פחות מנתניהו, אבל ראש הממשלה סימן אותו כבוגד

גם התקשורת היא אויב, אבל זהו אקזמפלר מיוחד. בתחילת דרכו, ראש הממשלה ראה בתקשורת שותפה לקידום המטאורי שלו. מעולם לא זכה פוליטיקאי ישראלי לסיקור כל כך חיובי, בארץ ובחו"ל. אחרי רצח רבין ובעיקר אחרי שנבחר בפעם הראשונה, התקשורת לתפיסתו הפנתה לו עורף, ואז נעשתה לאויב בוגדני.

נתניהו הפך אותה למטרה נוספת ומועילה בקמפיין הנגטיבי שלו, אבל הוא מעולם לא השלים באמת עם המציאות הזו. הוא רצה את התקשורת איתו, כמו פעם, ולא נגדו. כאשר ניסה להפוך בכוח את היוצרות, הסתבך בשלושה כתבי אישום.

ביד השנייה דאג נתניהו לפמפם לציבור מסר אחד בלבד: יש רק אדם אחד שיכול להציל אתכם מכל האויבים האלה – וזה אני. אם אני לא אהיה, הלכה המדינה. נתניהו שיווק את המשוואה הזו באופן פנטסטי, מאורגן, עקבי ומחושב. הציבור הלך שבי אחרי המסר.

במהלך השנים נתניהו התחיל בעצמו להאמין במה שהוא אומר, והסתבך שוב – הפעם עם התפקיד הקיסרי והתחושה המשיחית שייחס לעצמו בעידוד מקורביו. נתניהו עומד היום למשפט גם על מניירות של שליט יחיד, שחייבים להעלות לו מנחה ולפאר את פעלו בכל אתר. אדריאנוס היה גאה בו.

במהלך השנים נתניהו התחיל בעצמו להאמין במה שהוא אומר, והסתבך שוב. נתניהו עומד היום למשפט גם על מניירות של שליט יחיד, שחייבים להעלות לו מנחה ולפאר את פעלו בכל אתר. אדריאנוס היה גאה בו

וכך, על כל מי שאומר לפני כל מערכת בחירות ש"אני לא רוצה לבחור בו, אבל אין מישהו אחר", נתניהו רושם ניצחון קטן. ברור שהוא גם דאג להיות המציל הלאומי היחידי אחרי שגימד את כל מי שהתקרב אליו בליכוד, או למעמד האלטרנטיבי מחוץ למפלגה.

את מה שנתניהו מעולל לישראל כ"ץ ובני גנץ בימים אלה, בשיטות שרק הוא מכיר, עוד יכתבו בביוגרפיות בעתיד. את כ"ץ, המסומן כיורש, נתניהו מקרב ומרחיק, מבצע בו הפרד ומשול, ולא צריך להתרשם מדי מהתוכנית הכלכלית המשותפת שהם יציגו היום (רביעי) ביחד.

את גנץ, נתניהו הופך לחד-שנתי, ולא רק בתקציב. צריך רק לשים לב לדרכים שבהן נתניהו מוחק את הנוכחות של גנץ, מפרק אותו מהשפעה, מדיר אותו מקבלת החלטות ונהנה לראות אותו מגרד בסקרים 10 מנדטים, ועוד חושב להיות כאן ראש הממשלה.

את גנץ, נתניהו הופך לחד-שנתי, ולא רק בתקציב. צריך רק לשים לב לדרכים שבהן נתניהו מוחק את הנוכחות של גנץ, מפרק אותו מהשפעה, מדיר אותו מקבלת החלטות ונהנה לראות אותו מגרד בסקרים 10 מנדטים

הכל היה יכול להיות טוב ויפה (לנתניהו), עד שהוא נתקל באויב שאיתו הוא לא יכול לשחק כרצונו, ולעשות עליו קולות בקלפי.

הקורונה לא מתמסרת לנתניהו. היא מאיימת לחסל אותו. נתניהו יצא למשברים קשים בימי חייו – לא מלחמה גדולה או אירוע שלום שמחייב ויתור ונסיגה, אבל מנהרת הכותל, פרשת בר-און חברון, צוק איתן ובעיקר כתב האישום הפלילי הם בכל זאת מבחנים שבהם עמד ואפילו הפך אותם לקלף מנצח.

הקורונה זו מגפה שמטיחה את נתניהו אל מציאות שונה וחדשה שהוא לא מסוגל כנראה להתמודד איתה. המדינה קורסת מול העיניים. זה לא דומה לשום דבר שהיה כאן במאה השנים האחרונות.

בגל הראשון היה נדמה שנתניהו משחזר את המלחמה שלו באויבים השונים, ואחרי שהעקומה השתטחה – הוא אפילו רכב על גל ההצלחה ושלח את כולם לעשות חיים בברים.

אבל עכשיו, עם אלף נדבקים ביום ומאות אלפי מובטלים ללא תקומה כלכלית נראית לעין, ההישג הפך למחדל וכיבוש הנגיף לנסיגה גדולה. את התוצאה מרגיש ראש הממשלה בסקרים, שמדביקים לו בבירור את הכישלון הבריאותי והכלכלי. הקיסר איבד שליטה על האירוע, אולי בפעם הראשונה בקריירה.

אתמול נתניהו ניסה להאשים את הפקידים, אבל מבחינת הציבור הוא המנותק, יחד עם השרים שלו. בדרך הקשה והלא מוכרת לו, נתניהו עשוי להבין כי תעמולה נגד ערבים, שמאל, תקשורת ופרקליטות שעובדת על בטן מלאה, לא מעניינת את מי שרעב, ואין מי שמציע לו צלחת.