בבוקר שאחרי ההפגנה הגדולה נגד ממשלת נתניהו במוצאי שבת (25 ביולי), ילי פרי, אמא לילדה בת 11 ובעלת עסק קטן מגבעת עדה, התעוררה עם תקווה.

"למרות הפחד הגדול שיש לי מאלימות, אני רואה שזה עבר בשלום", היא אומרת לי. "ראיתי קהל מגוון, גם חובשי כיפות וחרדים. למרות שאנחנו במשבר שמנוהל בצורה שהיא מתחת לכל ביקורת, והתקופה קשה ומסוכנת, כשאנשים רעבים ללחם וזה קורע לכולם את הצורה, אני מתחילה לראות את האחדות בעם שלנו".

בשגרה החדשה של פרי היא קמה בבוקר, וקודם כל מבקרת בכל קבוצות הווטסאפ של המחאות שאיתן היא משתפת פעולה. קבוצת הצעירים, והמסעדנים, ואמני הרחוב, והדגלים השחורים, והעצמאים, ומי לא. היא מבינה את הלך הרוח, ומתכוננת לשיחת הזום עם שלוש השותפות שלה. יחד הן מנסות לגבש אג'נדה שאיתה יבואו לשיחה עם ראשי המחאות השונות שתתנהל בשעות הערב.

"לפעמים אני מזהה שכמה קבוצות מחאה מדברות על אותן בעיות, או שהתשובה לבעיה של אחת מהן נמצאת דווקא אצל השנייה. השטח תמיד מכתיב את העשייה של אותו היום, ואנחנו מנסות לענות על צורכי ההתארגנויות השונות, ולחבר ביניהן", היא מסבירה לי. "הבוקר שמעתי, למשל, שיש צעיר שנעצר, וניסיתי לעזור להפעיל קשרים כדי לשחרר אותו. ראיתי שיש צורך לבנות טבלת מתנדבים, שילוו את אחת הפעילות שמקבלת איומים על חייה, אז טיפלתי גם בזה".

מפגינים נגד אוחנה ונתניהו בתל אביב. 28 ביולי 2020 (צילום: Flash90)

יש אין ספור מנהיגים למחאה המבוזרת שמתקיימת בימים אלה ברחבי המדינה. מה שהחל כמחאה על המצב הכלכלי, נצבע בצבעים פוליטיים עזים, ואין-סוף קולות נשמעים בתוך ההמון. אבל ארבע הנשים שאיתן שוחחתי אינן טוענות לכתר המנהיגות. הן חברו יחדיו רק בשבועות האחרונים, במטרה לסייע ולחבר בין מנהיגי המחאה השונים. בהתאם לחזון הזה, הן קוראות לעצמן "איחוד המחאות".

"אנחנו לא העניין פה. יש יותר מ-30 קבוצות מחאה שאנחנו משוחחות איתן, וכל הזמן קמות מחאות חדשות נוספות. כמובן שיש עוד ניסיונות לאיחוד מחאות שנעשים על ידי קבוצות אחרות, וזה לא משנה מי עושה את זה", מסבירה לי פרי.

"הקמנו קבוצת ווטסאפ שכוללת את ראשי המחאות, ויש לנו שיחת זום משותפת איתם אחת לשבוע. אנחנו עוזרות לפתור בעיות שמתעוררות בשטח, ומתעסקות גם לא מעט בענייני מנהלה ולוגיסטיקה", היא מוסיפה.

"הקמנו קבוצת ווטסאפ שכוללת את ראשי המחאות, ויש לנו שיחת זום משותפת איתם אחת לשבוע. אנחנו עוזרות לפתור בעיות שמתעוררות בשטח, ומתעסקות גם לא מעט בענייני מנהלה ולוגיסטיקה"

בעבר הייתה פרי חלק ממחאת הפלפלים (צוות חקלאות חברתית ישירה), ופעילה בקבוצות נשים. במחאה הנוכחית, היא החלה לרכז את הפעילות של הדגלים השחורים בפרדס חנה, עד שהצטרפה ליוזמת איחוד המחאות לפני כ-3 שבועות.

"זה התחיל קצת לפני 'הפגנת הזעם' הכלכלית שהתקיימה בכיכר רבין במוצ"ש, 9 ביולי, והמשיך למחאת 'חוק ההסמכה'. יצרנו אירוע בפייסבוק שעליו חתומים 29 ארגוני מחאה, ביניהם מחאת הדגלים השחורים, קריים מיניסטר, אני אזרחיסט, ארגון המסעדנים ואמני הרחוב. אבל אם את רוצה לדעת איך זה התחיל באמת דברי עם גלי רז, שהייתה הראשונה שפתחה את הקבוצה", היא מפנה אותי הלאה.

הצוואה של סבא

גלי רז, נערת ישראל לשנת 1999, ברוקרית מצליחה בעברה שפתחה חברה לגיוס הון ופיתוח לסטארטאפים רגע לפני שהקורונה טרפה לה את הקלפים, מתחילה את השיחה שלנו כשהיא מזהירה אותי שבין לבין תצטרך לעצור ולענות ללקוחות.

כשאני שואלת איזה לקוחות, היא מסבירה שהיא עובדת במוקד הזמנות אוכל, אחרי שכבר הספיקה לעבוד כקופאית ולא הצליחה למצוא שום עבודה אחרת.

הרצון ליזום פעילות חברתית שתאחד בין המחאות נולד כשביקרה באנדרטת השריון בלטרון, בטנק שהיה שייך לסבא שלה, פליקס באטוס, ממקימי חיל השריון וממקימי המדינה, והיא העלתה פוסט לעמוד הפייסבוק שלה:

"עמדתי ולא זזתי. לבי נכמר וקפאתי במקומי. חשבתי לעצמי מה קורה פה לעזאזל? מה קורה למדינת ישראל היפה? הדמעות הציפו את עיניי, הצוואה שהוריש לי סבי ז"ל, לא כסף לא יהלומים, לא תכשיטים. צוואה אחת בלבד, והיא: "תשמרי על מדינת ישראל היפה, כי אין לך מדינה אחרת ללכת אליה.

"אתם היושבים בראש מדינת ישראל, אתם שקיבלתם מאיתנו מנדט לשמור עלינו האזרחים, לשמור עלינו העם, בעתות משבר, בעתות מלחמה, נכשלתם! במקום לאחד אותנו בימים קשים אלה שיש כמיליון מובטלים וכן אני אחת מהם, שהקורונה הפכה לשגרת היום וחבישת מסיכה היא חלק מפריט לבוש יומיומי, משסים אותנו אחד בשנייה.. אתם עסוקים בלפצוע, לפגוע, ולהמית את נפש העם הזה.

"ומכאן קמה הצעקה לאחדות כל המחאות, ומאיתנו תצא הבשורה כי אנחנו העם ולא ניתן לכם לקחת לנו, את מה שמלכתחילה הוא שלנו.

"סבא אני עומדת מולך פורשת ידיים לשמיים ואומרת הנה תראה, אני כן מנסה, אני כן מאמינה שאפשר לקיים את הצוואה שלך…"

זמן קצר לאחר מכן קיבלה רז החלטה לפעול בעניין, והחלה לפנות לאנשים ולאסוף טלפונים של ראשי המחאות. אחד הטלפונים הראשונים שהרימה היה לגיסתה, דפנה אילן, תושבת פרדס חנה בשנות ה-60 לחייה. היא אם לשלושה וסבתא לאחד, ולפני הקורונה עבדה כמדריכת טיולים בחו"ל.

ילי פרי (צילום: אפרת סטרטינר)

"זה התחיל מזה שכולנו היינו מקטרי כורסה", מספרת לי אילן. "היו המון קבוצות בפייסבוק שגלי הייתה מצרפת אותי אליהן. למשל, קשת ענפי הזית, וקבוצת הפעילים למען הדמוקרטיה, וכל הזמן קמו עוד ועוד קבוצות חדשות. אז אמרנו רגע, אין מצב למצוא נקודה אחת משותפת לכל המחאות האלה כדי לחבר אותן?"

דפנה חיברה את גלי לעדן צולי, תושבת גבעת עדה, וזו הובילה לאחותה ילי פרי, שאיתה פתחנו.

צולי, בת 60 ואם לשתיים, היא מורה לקולנוע שיצאה לפנסיה מוקדמת, ופעילה בפסטיבלים לקולנוע בישראל, וכן בפסטיבלים באזור מגוריה. לפני שהצטרפה ליוזמה, ארגנה יחד עם פרי הפגנות של הדגלים השחורים בפרדס חנה.

צולי: "כשגלי אמרה לי שצריך לחשוב איך מאחדים את המחאות, אמרתי לה שאצלנו זה עובד בשיטת הצעת-ביצעת. הצעתי גם לה לפעול כך, וכך היא עשתה".

כ-4 ימים לפני הפגנת הזעם, נפתחה קבוצת ווטסאפ של ראשי המחאות השונות. "זו הייתה מחאת הלחם, תחת החלק הכלכלי של ממשלה שלא מתפקדת. אבל כשהשולמנים עומדים עם הקריים מיניסטר יש לזה הרבה יותר כוח", אומרת רז.

האנדרטה הצבאית בלטרון (צילום: Hadas Parush/Flash90)

לא מפרגנים

בניסיון לברר מה כובד משקלו של "איחוד המחאות", בהובלת הארבע, אני פונה לפעילים מההפגנות האחרונות שהתקיימו כאן בשבועות האחרונים, ושומעת לא מעט קולות מבטלים. "אף אחד לא מכיר אותן!", "ולמה שמישהו ינסה לחבר בין המנהיגים שמכירים אחד את השני?", "ראשי המחאות לא צריכים מתווכים".

גלי רז

השיחה עם ישי הדס, מנהיג מחאת הקריים מיניסטר, שדווקא מכיר את פעילות איחוד המחאות, שופך אור על פוליטיקת המחאות, שמתגלה כלא פחות מורכבת מהפוליטיקה המוכרת.

"זו קבוצה שמצליחה להחזיק כמה שיותר אנשי מחאות עם פערים מאוד גדולים בדעות. יש שם ליכודניקים, כאלה שאינם ביביסטים ועצמאים שלא מוכנים לצאת נגד ביבי, לצד אנשים שמבינים שלהוריד אותו זה תנאי הסף במחאה", הוא אומר לי.

"אבל אני אישית חושב שבסוף זה קשקשת ברשת", סבור הדס, "אי אפשר לצאת לפעולה עם כזה מגוון דעות. הסצנה הכי חשובה במחאה מתקיימת בבלפור. מה שקורה בקיסריה ובתל אביב זה נחמד, אבל לא יותר מזה".

"אני חושב שבסוף זה קשקשת ברשת. אי אפשר לצאת לפעולה עם כזה מגוון דעות. הסצנה הכי חשובה במחאה מתקיימת בבלפור. מה שקורה בקיסריה ובתל אביב זה נחמד, אבל לא יותר מזה"

אבל יש גם קולות אחרים. שקמה שוורצמן, ממובילות מחאת הדגלים השחורים, דווקא מוקירה את הפעילות של איחוד המחאות. "כאשר השלטון עובד בשיטת הפרד ומשול, כאשר הוא מחפש כל העת כיצד להחליש את כוחם של המוחים.

"אין ספק שיצירה והעמקה של המכנה המשותף בין המוחים השונים וקידום פעילות משותפת, חשובים מאין כמותם", היא אומרת לי.

מחאת הדגלים השחורים נפרסה בכ-170 צמתים ברחבי הארץ. 11 ביולי 2020 (צילום: מחאת הדגלים השחורים)

מילא המחאות הקטנות, אבל למה הגדולים צריכים אתכם כדי לתווך ביניהם? למה שיפנו אליכן? הם לא יכולים לדבר ביניהם בצורה ישירה?

רז: "אנחנו נשים א-פוליטיות, לא מחוברות לשום מחאה קונקרטית, לא מייצגות סקטור או אינטרס, ויש לנו סבלנות. כשהשטח מתחמם אנו מרגיעות, כי אין לנו אגו. אנחנו רק רוצות שיהיה לנו יותר כוח מול השלטון, לטובת האזרחים".

דפנה אילן

אבל יש כל הזמן ניסיונות לאחד בין המחאות, למה דווקא אתן תצליחו?

צולי: "כי מובילות אותנו נשים. בצניעות אני אומרת את זה, אבל עובדה שמשהו פה עובד. יש הרבה אגו במחאות. כולם חושבים שהם יותר צודקים, שהפתרון שלהם הוא הפתרון, ושהמתכון שלהם לפתרון בעיות בארץ הוא הנכון והצודק מכולם. אנחנו מנסות כל הזמן למצוא את המכנה המשותף הרחב ביותר ולחבר בין כולם, כדי שיהיה לנו כוח".

פרי, שפעילה גם בקבוצת הפייסבוק "תפילת אחיות", של אקטיביזם נשי מקומי, מזכירה שמדינות בניהול נשי התמודדו טוב יותר עם המשבר: "הקורונה הראתה לאנשים שצריך להסתכל על סדרי העדיפויות אחרת. יש משהו בהובלה הנשית שהפך רלוונטי מתמיד. זה לא סתם שמדינות בהובלה נשית הצליחו להתמודד טוב יותר. הגיע הזמן לפוליטיקה חדשה ואחרת, חיבור ואחווה במקום פחד והפרדה.

"כאשר השלטון עובד בשיטת הפרד ומשול, כשהוא מחפש כל העת כיצד להחליש את כוחם של המוחים, אין ספק שיצירה והעמקה של המכנה המשותף בין המוחים השונים וקידום פעילות משותפת, חשובים מאין כמותם"

"אחד הדברים הראשונים שלקחנו בו חלק היה קמפיין 'שוטרים ואזרחים אחים'. הרי מי אלה השוטרים? הם משלנו, הם השכנים שלנו והחברים שלנו. כשאני רואה את התמונות של המכת"זיות והיס"מניקים מצד אחד, ומצד שני אני חברה בקבוצה שאוספת תרומות של פרחים ממשתלות כדי לחלק לשוטרים בהפגנה, אני מבינה שמישהו צריך לתווך את שני הקצוות של המציאות הזו".

המשטרה משתמשת במכת"זית לפיזור ההפגנה בבלפור ב-23 ביולי 2020 (צילום: אוליביה פיטוסי/פלאש90)

אבל בסוף זו מחאה פוליטית. זו המחאה של השמאל?

פרי: "זה הרבה יותר נוח לכנות אותה המחאה של השמאל, אבל היא של כולם. אין לי מנדט לדבר בשם כל המחאות, אבל אתמול ראיתי את החבר'ה הדתיים שעמדו לידי בקיסריה וביקשתי את רשותם לצלם, והם ביקשו שלא אצלם אותם. אז אמרתי להם, 'טוב שבאתם', והם ענו לי, 'ברור, זה של כולנו'. פגשתי מצביעי ליכוד שרופי ביבי שאמרו 'התפקחנו'. לא יכול להיות שהממשלה תהיה כל כך מנותקת".

מדוע אתן עושות את זה? מה המסר האישי שלכן?

"באחת ההפגנות, כשאנשים כבר התפזרו לקראת חצות, ראיתי אישה מבוגרת, בשנות ה-70 לחייה כשהיא אוספת בקבוקים, ונקרע לי הלב. למה אישה בגילה לא יכולה לשים את הראש בלילה, וצריכה לאסוף 30 אגורות ועוד 30 אגורות כדי שיהיה לה מה לאכול? אנו חיים במדינה מדהימה עם עם מדהים, ואחרי שנצליח לאחות את השברים ונבין שאין מה לפחד אחד מהשני, נוכל לבנות פה גן עדן.

עדן צולי (צילום: אילן שריף)

"אני לא מדברת אפילו על שינוי, אלא על תקווה ואחדות. אני חושבת שיש כאן אובדן דרך ורמיסת ערכים עד דק. אני לא מצליחה להבין את העובדה שאנשים ממשיכים להתנהל בצורה כאילו נורמלית כשראש הממשלה נאשם בשוחד מרמה והפרת אמונים.

"אבל ביבי פחות מעניין אותי מאשר נקודות החיבור בין כולם, שמתמקדות בהתנהלות של הממשלה. כולנו רוצים לחיות במדינה עם רווחה לאזרחים. כולם רוצים להחזיר את הערכים לראש סולם העדיפויות".

אילן: "זה נכון שהדיבייט העיקרי היום והרעיון המרכזי בהפגנות זה 'אנטי ביבי', אבל זה פוגע במהות האמיתית של המחאה. אני בעד ממשלה שאינה מנותקת, בעד מינהל תקין, בעד פרנסה טובה וכלכלה. אני רוצה עתיד לדור הצעיר כאן ואני כמובן מגנה את האלימות בהפגנות".

צולי: "אני מרגישה מחויבות אישית גם לילדות שלי וגם לאמא שלי, שאוטוטו חוגגת 90. אני מרגישה שאני חייבת לנסות לעשות פה שינוי, ואני מתביישת מאמא שלי שהגענו עד הלום. אמרתי לה שאעשה הכל".

"אני מרגישה מחויבות אישית גם לילדות שלי, וגם לאמא שלי שאוטוטו חוגגת 90. אני מרגישה שאני חייבת לנסות לעשות פה שינוי, ואני מתביישת מאמא שלי שהגענו עד הלום. אמרתי לה שאעשה הכל"