אין לי בפייסבוק חברים מהימין.

גם במציאות שמחוץ לפייסבוק, בעצם, אין לי כאלה, עכשיו כשאני חושב על זה.

הסיבה שאין לי חברים מן הימין בפייסבוק היא שאינני מאשר אותם. אני נכנס לפני כל אישור של חבר חדש לדף הבית של הפונים ומנסה להבין מתוך הסטטוסים שהם מעלים והעלו בעבר, לאן פניהם מועדות ומה מגמת הדברים, ואם אני מגלה שם שמץ מן המאפיינים שבקריטריונים הפרטיים (והבלתי מחייבים) שלי מוגדרים כ"ימין", אני מוחק את הבקשה ועובר הלאה.

בהמשך, היה ומסתבר לי לאחר אישור חברים חדשים שפה ושם הצליח מישהו עם נטיות ימניות להתגנב לחברות אתי – חברות שאיננה מציאה גדולה, אני כבר יכול לומר לכם – אזי אני מאנפרנד אותו או אותה במיידי ולא נודע כי בא אל קרבי.

ככה זה.

מכאן ניתן להבין שאינני מאמין גדול בחארטות מהסוג הקרוי "הידברות", "החלפת דעות", "שכנוע", ושאר מרעין-בישין שאנשים מפזרים באוויר כמו שמפזרים יודיד-הכסף בין העננים.

במקרה הנדון פה גשם אמיתי לא יירד מזה, רק אותו גשם חומצי חורך שאיננו נותן חיים ואינו מאפשר אותם. גשם של קלישאות וציטטות ישנות במקרה הטוב, וגשם של קללות במקרה הפחות טוב, שהוא המקרה היותר מקובל במקומותינו כיום.

מרבית הדיאלוגים בנושאים פוליטיים שפגשתי במהלך חיי היו מורכבים משני מונולוגים. כשהתחלתי להקשיב למונולוגים הללו – משני הצדדים – השתכנעתי יותר ויותר שהדברים הנאמרים אין להם קשר לעובדות המציאות הממשית – תהיינה אלה אשר תהיינה – אלא הם נאמרים מעומק ליבו ונפשו של הדובר ומהמציאות כפי שנבנתה והצטיירה במוחו.

אל מה שקורה במוח ההוא ניתן להגיע, לפי הבנתי, רק באמצעים נוירולוגיים משוכללים או פסיכיאטריים עמוקים או תרופתיים, כולל מכות חשמל ברמת וולטאז' כזו או אחרת, אבל מעט מאוד באמצעי היומיומי הכי זמין, דהיינו – באמצעות מילים.

מעט מאוד ידוע לנו על המועד בו החלה השפה להתפתח ולהפוך שימושית. אי-ידיעה זו נובעת בעיקר מכך שבין המאובנים מהם מתאפשר לנו ללמוד על התפתחותם של זני אדם קדומים כגון האוסטרלופיתקוס, ההומו-ארקטוס, ההומו האביליס וההומו-סאפיינס, לא נמצאו הקלטות מאובנות של קולות אנושיים משוחחים. אפילו לא נוהמים (מה שמעלה את התהייה אם דינוזאורים באמת השמיעו קולות דומים למה שאנחנו רואים בסרטים הוליוודיים, מאחר ואין לנו כל אינדיקציה לדעת זאת, כולל אם השמיעו קולות בכלל).

ניתן להניח עם זאת שבעת היציאה והתזוזה של ההומו-סאפיינס ממרכז אפריקה בדרכו לכבוש את כל שאר העולם, תזוזה שתחילתה מוערכת במועדים שבין לפני 70 אלף שנה לבין לפני מאה אלף, כבר היה הגזע האנושי מצויד בשפה. לפני מאה אלף שנה נחשב למועד מאוחר ביותר. גם מאתיים אלף, לצורך העניין.

עד שהתפתחה השפה המילולית, הסימבולית, התפיסה האנושית של מצבים ורגשות הייתה בעיקרה וויזואלית – תמונות במוח, בתודעה ובדמיון – ומחוברת למערכת הלימבית, הריגשית-בסיסית, שאין בינה לבין אינטליגנציה ולא כלום.

המערכת הזו עדיין פועלת גם כיום ברקע הדברים, כפי שפעלה אז, כשהיא מכתיבה רבות מפעולותינו, בעוד שהמערכת הכביכול-רציונלית, זו המבוססת על מרכז הדיבור, מרכז ברוקה שבמוח, ועל פעילות של האונה הקדם-מצחית שבמוח, היא מערכת מאוחרת מאוד יחסית בהתפתחות הגזע האנושי, והיא בדרך-כלל מייצרת את האליבי המילולי להחלטות שייצרה המערכת הלא-מילולית.

הרגשית, אם תרצו.

זה לא אני – על הגילוי שבחירות של אנשים אינן רציונליות ומבוססות על מערכת לא-מודעת קיבל פרופ' דניאל כהנמן פרס נובל לכלכלה.

ב-14.9.2014 פורסמה ב-ynet ידיעה לפיה לגנטיקה תפקיד חשוב עד מהותי בקביעת עמדתו החברתית והפוליטית של אדם במהלך חייו. הידיעה ציטטה מתוך ספר מחקרי של אנתרופולוג אמריקאי בשם אשרמן, שעקב אחר מחקרים בנושא זה שבוצעו על זוגות של תאומים זהים.

אם לתמצת את טענתו של אשרמן (המחוזקת על ידי הגנטיקאי גיל עצמון בראיון בתאריך שלמעלה לאחד מערוצי החדשות), אין שום טעם שאשב לשיחה עם מצביע ימין כלשהו ואנסה לשכנע אותו בצדקת עמדותיי בנושאים שונים – ולהפך: חבל על זמנו שיבזבז עלי.

שיחה בינינו לא תיגע במקומות הרלוונטיים במוח בהם העמדות שלנו נוצרו.

את זה, אגב, ידעתי עוד לפני שקראתי ולו מחקר אחד בנושא – סתם מ-65 שנה של שיחות עם אנשים אחרים.

וכל זה בסדר מצדי – אני חסיד גדול של רב-תרבותיות: שכל אחד יחשוב מה שהוא רוצה ויאמין במה שהוא רוצה ויחיה לפי זה. שכל אחד יאמין באלוהים שבחר לעצמו ויקשיב למוזיקה המועדפת עליו ויאכל מה שנראה לו כמעדנים ויתלבש איך שהוא רוצה, רק רבאק – אל תערבבו אותנו זה בזה.

ב-1848 ידעה אירופה את "אביב העמים" – לאומים נפרדו זה מזה והגדירו עצמם על בסיס שפה, עבר משותף, דת או כל גורם אחר שנראה לבני הקבוצה המוגדרת, "העם", כרלוונטי להגדרתו העצמית והגדרתו בנפרד מעמים ולאומים אחרים.

כמעט כמו שמתחיל שוב לקרות באירופה כעת, אם כבר מדברים על זה.

אביב העמים ההוא נראה לי הגיוני לחלוטין – למה צריכים אנשים שאין להם מדורת שבט משותפת לשבת סביב המדורה הכבויה ולזרוק תפוחי אדמה אחד על השני, במקום להניח אותם על הגחלים וליהנות מזמן האיכות שלהם יחד?

או במונחים יומיומיים – על מה ולמה, לכל הרוחות, צריכים איש ימין שדעותיו מאוסות עלי ודעותיי מאוסות עליו, יחד עם חרדי שמואס בשנינו ולפחות אחד משנינו מואס בו קשות בתמורה, יחד ציוני-לאומי (לאומני?) שקורא לי "אחי" בלי שהתכוון לשמץ ממה שהמושג מגדיר – על מה ולמה אנחנו צריכים לחלוק באותה סירה ולהפליג בה בים שיכול היה להיות שקט ורגוע, ותחת זאת בזכות עוינותנו ההדדית הפך לים סוער?

הרי במדינה הזו לא חי יותר עם אחד, כמו שחלמו ודימינו אנשים שפעם היה ביניהם משהו משותף וכיום איננו עוד – כשדתיים-לאומיים מטיחים בי לפעמים שגישתי תביא למלחמת אחים, אני תמיד עונה: "אין סיכוי – אתם לא אחים שלי".

מלחמת אזרחים אולי כן.

ואיך לא? כמה זמן עוד ניתן יהיה ללחוץ קבוצות שלמות של אזרחים לחיות בדרך חיים שהיא מנוגדת לחלוטין לאמונתם? לכל מה שהם דוגלים בו?

ולמה לעשות את זה אם אפשר להיפרד?

תארו לכם שמדינה כמו ארצות הברית תחדל לחיות בשנאה תהומית בין שני מרכיביה העיקריים – דמוקרטים ורפובליקנים. דמיינו שתושביה יחדלו מהמחשבה החולנית, המעוותת, שכך נגזר ושזה המחיר של לחיות במדינה הזו.

ציירו בדמיונכם שהם מחלקים את המדינה של כ- 320 מיליון התושבים לשתי מדינות של 160 מיליון שבכל אחת מהן תיערכנה בחירות משל עצמה, ייבחר הנשיא שהתושבים רוצים בו, התושבים בשתי המדינות השכנות – USA ו-USB – יהיו מרוצים מעצמם וממה שקיבלו ולכל היותר, אם תעלה בהם קנאה ביחס לתושבי המדינה השכנה ואורח חייהם, יוכלו להכריז עליה מלחמה ולצאת להרוג באזרחיה, כמקובל בקרב חברות בני-אדם מהוגנות מאז ומתמיד.

כנ"ל אפשר לעשות זאת בישראל.

הנשיא ריבלין דיבר באחד מנאומיו על ארבעה שבטים – "שבטים" הוא ביטוי מכובס. הוא בא לגזור משניים עשר השבטים, שהיו כולם מבניו של יעקב, ועל כן יש בכך כדי לרמז על הקלישאה הקרויה "כולנו אחים".

אנחנו לא – יש כאן יותר מארבעה עמים ("שבטים") שכל אחד מהם יכול היה לחיות טוב יותר ללא האחרים – אולי למעט העם החרדי, שעלול לסבול מבעיה מסוימת של מימון, אבל זו בעיה שתיפתר מרגע שגם הוא יקבל מדינה עצמאית ויחיה מהמסים שמדינתו תגבה מאזרחיה, שצפוי שיקרה איתם כמו שקרה בקיבוצים שעברו הפרטה – פתאום כולם יצאו לעבוד.

המדינה היחידה מבין המדינות-הנגזרות-מישראל שעליהן אני מדבר, שגבולותיה די ברורים כיום, היא המדינה החילונית הרציונלית, שכנראה תתקיים בתחומי העיר תל-אביב, שכבר כיום היא סוג של נטע זר בישראל העכשווית, הכללית.

שאר העמים, או הישויות – שבהם החרדים והחילונים-רציונליים (הקרויים בטעות גם "שמאל") שכבר מניתי, וכן המתנחלים והציונות הדתית, הימין החילוני-מסורתי והערבים – יצטרכו להתקיים כמו הרשות הפלשתינית – ללא רצף טריטוריאלי אבל עם רצף רעיוני ואידאולוגי.

אם הפלשתינים מצליחים להסתדר בצורה כזו, אם הם נדרשים להסתדר בצורה כזו, לא ברור לי למה שלוש היהודיות החדשות לא תוכלנה להסתדר כך.

מה גם שעומד לרשותן הראש היהודי.

"הזמן של הדי בן-עמר" הוא בלוג אישי בזמן ישראל, הכולל סיפורים ורשמים. הדי בן-עמר הוא סופר וחבר יד חנה, שפרסם ספרים כמו "בשם שמים" ו"הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר", ומביא בכתביו סיפורים אמיתיים מהחיים המשלבים הומור וביקורת.