פאולו פריירה, פילוסוף החינוך הברזילאי הנודע, עסק רבות בסוגיית הדיכוי והשחרור ממנו. פריירה לא הכיר כנראה את מגילת אסתר וחג הפורים, אך ממשנתו אני למד שיש שני סוגים של "ונהפוך הוא". הסוג האחד הוא הנפוץ והמוכר מכולם – המדוכא הופך למדכא.
"כמעט תמיד, בשלב המאבק הראשון, נוטים המדוכאים עצמם להפוך למדכאים או 'מדכאים לחצאין', תחת שישאפו לשחרור. עצם מבנה מחשבתם הותנה בסתירות הטמונות במצב הקיומי הנתון, שעיצב אותם. האידיאל שלהם הוא להיות 'גבריים'; אולם 'גבר' מצטייר בעיניהם, בדמותו של המדכא. זהו דגם האנושיות שלהם".
הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי
כאשר מתעורר האדם המדוכא להאבק את מלחמת שחרורו, הוא בו זמנית גם נאבק במדכא וגם רוצה לחקות אותו. המדכא אומנם נתפס בעיניו פעמים רבות כרשע ואכזר, אבל באותה עת הוא גם מהווה מודל לאחיזה ושימוש בכוח. אם מצליח המדוכא במאבקו הצודק, הוא עלול להשתמש בכוחו החדש באותו אופן שבו השתמשו בעבר בכוח כלפיו. כך הוא למד כל חייו.
כשמתעורר האדם המדוכא להאבק את מלחמת שחרורו, הוא בו זמנית נאבק במדכא וגם רוצה לחקותו. המדכא אומנם נתפס בעיניו פעמים רבות כרשע ואכזר, אבל באותה עת הוא גם מהווה מודל לאחיזה ושימוש בכוח
דומני שזה מה שקרה לעמנו במגילה.
"בַּיּוֹם אֲשֶׁר שִׂבְּרוּ אֹיְבֵי הַיְּהוּדִים לִשְׁלוֹט בָּהֶם וְנַהֲפוֹךְ הוּא אֲשֶׁר יִשְׁלְטוּ הַיְּהוּדִים הֵמָּה בְּשֹׂנְאֵיהֶם. נִקְהֲלוּ הַיְּהוּדִים בְּעָרֵיהֶם בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֳחַשְׁוֵרוֹשׁ לִשְׁלֹחַ יָד בִּמְבַקְשֵׁי רָעָתָם וְאִישׁ לֹא עָמַד לִפְנֵיהֶם כִּי נָפַל פַּחְדָּם עַל כָּל הָעַמִּים… וַיַּכּוּ הַיְּהוּדִים בְּכָל אֹיְבֵיהֶם מַכַּת חֶרֶב וְהֶרֶג וְאַבְדָן וַיַּעֲשׂוּ בְשֹׂנְאֵיהֶם כִּרְצוֹנָם… וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה הָרְגוּ הַיְּהוּדִים וְאַבֵּד חֲמֵשׁ מֵאוֹת אִישׁ וְאֵת עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן בִּשְׁאָר מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ מֶה עָשׂוּ וּמַה שְּׁאֵלָתֵךְ וְיִנָּתֵן לָךְ וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עוֹד וְתֵעָשׂ. וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב יִנָּתֵן גַּם מָחָר לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּשׁוּשָׁן לַעֲשׂוֹת כְּדָת הַיּוֹם" (מגילת אסתר, פרק ט, פס' א-יג).
המגילה מספרת שמרחץ הדמים הצודק והבעייתי הזה נגמר בקרוב ל-76,000 הרוגים. הצד המשמח של "ונהפוך הוא", הוא שהנרדפים על לא עוול בכפם ניצלו, והשונאים הכוחניים הפכו למפוחדים וחלשים. הצד העצוב הוא שנתקענו בשלב הראשון של המהפכה, השלב הבעייתי. פריירה מסביר:
"כדי שלמאבק זה תהיה משמעות, אסור שבמאמציהם להשיב את אנושיותם יהפכו המדוכאים עצמם למדכאיהם של המדכאים, אלא עליהם לשקם את אנושיותם של אלה ושל אלה גם יחד. זוהי אפוא משימתם ההומניסטית וההיסטורית של המדוכאים, לשחרר את עצמם ואת מדכאיהם גם יחד".
השלב השני של "ונהפוך הוא", שלב השחרור האמיתי והעמוק מדיכוי ומאימת הרדיפה, אינו הפיכת המדוכא למדכא, כי אם שחרור ממושגי הדיכוי. המהפכה העמוקה אינה בהפיכת הנרדף לרודף, אלא בהפסקת הרדיפות. "ונהפוך הוא" מתקדם יותר הוא הפיכת צורת המחשבה ומבנה המציאות. לא עוד הבניית מציאות בה יש שולט ונשלט, מדכא ומדוכא, רוצח ונרצח, אלא ניסיון לייצר מציאות נטולת שליטה ודיכוי כוחני.
אנו זוכים לחיות בתקופה מופלאה בה הצלחנו, בני ובנות עם ישראל, לבצע את השלב הראשון של "ונהפוך הוא". יש לנו מדינה ריבונית. האתגר האמיתי המונח כעת לפתחנו הוא שנזכה להגשים ולחגוג בכל פורים את השלב השני והעמוק של "ונהפוך הוא". אמן.
"ונהפוך הוא" מתקדם יותר הוא הפיכת צורת המחשבה ומבנה המציאות. לא עוד הבניית מציאות בה יש שולט ונשלט, מדכא ומדוכא, רוצח ונרצח, אלא ניסיון לייצר מציאות נטולת שליטה ודיכוי כוחני
(הציטוטים של פאולו פריירה לקוחים מספרו "פדגוגיה של מדוכאים" ומופיעים בספר: "כל שצריך להיות אדם" – אנתולוגיה בעריכת נמרוד אלוני, בעמודים 472-3. להרחבה על משנתו של פריירה האזינו לפרק "חינוך משחרר" בהסכת "קולות של רוח" בהגשת ליאור טל שדה)
סמנכ"ל תוכן ומנחה בקולות, מגיש הפודקאסט ''קולות של רוח'', פובלציסט ופעיל חברתי.
תוספת מאוחרת ומשמחת (20.11.20) – לאחר כתיבת המאמר יצא לשמחתי חוזר מנכ"ל משרד החינוך לכל בתי הספר ובו הוא הנחה שאורך הלבוש ואופיו ייקבעו "באמצעות תהליך חינוכי משתף שיהיו שותפים לו הצוות החינוכי של בית הספר, התלמידים וההורים… התלבושת שתיבחר תהיה הולמת ומכבדת את המסגרת החינוכית". כמובן שהחוזר והחוק מחייבים שכל החלטה תתקבל בצורה שווה לשני המגדרים ולא תפלה בין בנות לבנים. לאחר מכן הוגשה עתירה לבג"צ נגד חוזר מנכ"ל זה בדרישה שבית המשפט יורה למשרד החינוך לקבוע תקנות ברורות בנושא זה ולא להשאיר את הדבר לתהליך חינוכי ולשיקול דעתם של מוסדות החינוך השונים. בעת כתיבת שורות אלו פרסם בג"צ את החלטתו ודחה את העתירה. עכשיו צריך רק לקוות שיותר ויותר מוסדות חינוך אכן יקיימו תהליכים חינוכיים בהשתתפות הצוות, ההורים והתלמידים כפי שקבע חוזר המנכ"ל וכפי שהצעתי במאמר זה.
שמחת תורה. רבי עקיבא סבר שאין בתורה אף תיבה מיותרת. לא אות, ודאי שלא מילה. לכן הוא דרש:
"על כל קוץ וקוץ תילין של הלכות" (מנחות כט ע"ב).
סמנכ"ל תוכן ומנחה בקולות, מגיש הפודקאסט ''קולות של רוח'', פובלציסט ופעיל חברתי.
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ראשית, מאחל לך בריאות איתנה וחזרה מהירה לפעילות הדיבור והשיח הפורה.
ולנושא עצמו –
קיימת "תנועת מטוטלת" בין הקיצור והתמצית מכאן ובין ההרחבות, הפרשנויות והמחלוקות מכאן. ככל שהמקור מצומצם כך רחב ים הפרשנויות וההתייחסויות.
הדבר נכון גם לענייני חוק ומשפט. ככל שחוק או תקנה הינם קצרים ולקוניים יותר, כן יידרשו יותר פסקי דין, תקדימים ומאמרים אקדמיים על מנת לעמוד על משמעותם והיקפם המלא.
תקוותך שנחזור לדברי תורה מצומצמים – בבחינת "מועט המחזיק את המרובה" – חשובה, הואיל ולימוד טוב יביא לגילוי וחשיפת רבדים נוספים. בכך כוחם ואפילו קסמם. הדבר נכון לכתבי הקודש שלנו אולם גם לחמשירים, לשירת הייקו יפנית
ול- SMS. אגב, SMS פירושו Short Messeages Service. (דגש על short)
הבעת מידע ורגשות בדרך קצרה מאד עם 150 תווים בלבד. יש גם תחרויות בנושא.
נדיר בימינו שאנשים מצדיקים הרס, החרבת חיים, פגיעה בזולת, אלימות וגזענות. הנאציזם וגישות אידיאולוגיות המקדשות את הכוח והכפייה, את האלימות והרצח, את ההיררכיה האנושית והזלזול העמוק ברגשות הזולת, נחשבים לא ראויים ולא נאורים, ומוקעים בדרך כלל על ידי רוב החברה. יחד עם זאת, בדיונים מוסריים שולט כיום טיעון מנוול המופיע בתחפושת נאורה של כיבוד האדם ושמירה על זכויותיו – טיעון הבחירה החופשית.
נדיר בימינו שאנשים מצדיקים הרס, החרבת חיים, פגיעה בזולת, אלימות וגזענות. יחד עם זאת, בדיונים מוסריים שולט כיום טיעון מנוול המופיע בתחפושת נאורה של כיבוד האדם ושמירה על זכויותיו – טיעון הבחירה החופשית
הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי
איך אפשר לתת לעובד שכר רעב שכזה? מה אתה רוצה ממני, אף אחד לא הכריח אותו לחתום על החוזה; אתה לא חושב שיש בעיה מוסרית בלצרוך זנות? זה פטרנליסטי להגיד לה במה לעבוד, אני כנראה מכבד אותה יותר ממך; זה נראה לך הוגן לפתות אותו בשעת מצוקה לקחת הלוואה עם תנאי החזר כל כך קשים? הוא בחר בזה, מי אתה שתגיד לו מה לעשות; אתה מבין שהם שכבו עם נערה בת שש עשרה, אחד אחרי השני, שוב ושוב ושוב, עמדו בתור, השאירו אותה עם פצע עמוק וקשה לכל החיים? אני דווקא שמעתי שהיא הסכימה, אז אולי זה לא כזה יפה, אבל אתה לא צריך לעשות מזה עניין. זו זכותה.
הטיעון המרכזי של הנבל הנאור בימינו מתבסס על חירות הפרט. הרצון החופשי, הבחירה החופשית, זכויות האדם, הפכו למכשיר להצדקת כל עוול שנעשה ללא כפיה, או לפחות ללא כפיה במובניה הפשוטים.
אכן, חירותו של אדם להכריע ולכונן את דרכו היא אחד מיסודות המוסר. עם זאת, המחשבה שכל המוסר והיחסים האנושיים מתמצים בשאלה האם הדברים נעשו בכפייה היא מסוכנת ביותר. נדמה שרבים מאתנו החליפו את הציווי העמוק "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", בציווי השטחי "אל תכפה על רעך". בספרו "החברה השפויה" כתב אריך פרום:
"אין ספק שעקרון ההגינות יוצר סוג מסוים של התנהגות מוסרית. אינך משקר, מרמה או משתמש בכוח – אתה אפילו נותן לצד השני סיכוי, כאשר הינך נוהג על פי חוקי ההגינות, אולם לאהוב את שכנך, להרגיש עמו אחדות וזהות, להקדיש את חייך למטרה של פיתוח כוחותיך הרוחניים – כל אלה אינם חלק ממוסר ההגינות".
אוסיף על פרום ואומר: מה שאנו מכנים בשם 'הגינות' משמש לעיתים מסווה להתנהלות רעה ובהמית.
הניסיון להשתמש בערך חשוב על מנת להצדיק מעשי עוול נוראיים מזכיר את שכינה הרמב"ן: "נבל ברשות התורה". אדם יכול לקיים לכאורה את כל העשין והלאוין שבתורה ועדיין להתנהג כמו נבל. ניתן להשתמש בערכים ורעיונות שמופיעים בתורה, על מנת להצדיק את היפוכה של כוונת התורה, של הרוח המנגנת שמאחוריה. בניסוחו של הרב ליכטנשטיין:
"זה שלא יעשה את 'הישר והטוב' יחשב הדבר כאילו אטום הוא למנגינה השמיימית. קימת נבלה שהיא אמנם ברשות התורה – אך זאת היא נבלה".
קיימת נבלה שהיא ברשות הערכים הליברלים – אך זאת היא נבלה. מרוב שאנו עסוקים בהיבטים הטכניים של היחס לזולת ובשאלת האשמה המשפטית, אנחנו נעשים קהים ואטומים לאשמה המוסרית ולאחווה האנושית הבסיסית. מרוב שיח על הוגנות, אנו שוכחים מסולידריות ואהבה.
מרוב עיסוק בהיבטים הטכניים של היחס לזולת ובשאלת האשמה המשפטית, אנחנו נעשים קהים ואטומים לאשמה המוסרית ולאחווה האנושית הבסיסית. מרוב שיח על הוגנות, אנו שוכחים מסולידריות ואהבה
בשיח ברשתות החברתיות סביב המקרה המזוויע באילת שפרטיו עדיין לא התבררו, חזר טיעון הנבל הנאור: "היא רצתה", "היא לא אמרה לא". בימי ראשית אלול אלה הלב מיטלטל ומזדעזע למראה בריחתם של אנשים למקלט 'הבחירה החופשית' של הנבל. אני תקווה שנדע לשוב ולבנות חברה שמבוססת על אהבת השכן ולא על אכזריות, גם אם היא 'אכזריות נטולת כפיה'.
סמנכ"ל תוכן ומנחה בקולות, מגיש הפודקאסט ''קולות של רוח'', פובלציסט ופעיל חברתי.
בדיון הסוער והחשוב שהתקיים פה בשבועות האחרונים סביב אופן הלבוש בבתי הספר, חסרה הייתה האבחנה בין שלושה סוגי התנהלות – שיטור, אילוף וחינוך.
שיטור הוא כפייה של צורות התנהגות בעזרת כוח. בגני הילדים ובבתי הספר הכוונה היא לכפיה של חוקים, תקנות וכללים שיוצרים המבוגרים, באמצעות כלי ענישה שונים.
סמנכ"ל תוכן ומנחה בקולות, מגיש הפודקאסט ''קולות של רוח'', פובלציסט ופעיל חברתי.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
תוספת מאוחרת ומשמחת (20.11.20) – לאחר כתיבת המאמר יצא לשמחתי חוזר מנכ"ל משרד החינוך לכל בתי הספר ובו הוא הנחה שאורך הלבוש ואופיו ייקבעו "באמצעות תהליך חינוכי משתף שיהיו שותפים לו הצוות החינוכי של בית הספר, התלמידים וההורים… התלבושת שתיבחר תהיה הולמת ומכבדת את המסגרת החינוכית". כמובן שהחוזר והחוק מחייבים שכל החלטה תתקבל בצורה שווה לשני המגדרים ולא תפלה בין בנות לבנים. לאחר מכן הוגשה עתירה לבג"צ נגד חוזר מנכ"ל זה בדרישה שבית המשפט יורה למשרד החינוך לקבוע תקנות ברורות בנושא זה ולא להשאיר את הדבר לתהליך חינוכי ולשיקול דעתם של מוסדות החינוך השונים. בעת כתיבת שורות אלו פרסם בג"צ את החלטתו ודחה את העתירה. עכשיו צריך רק לקוות שיותר ויותר מוסדות חינוך אכן יקיימו תהליכים חינוכיים בהשתתפות הצוות, ההורים והתלמידים כפי שקבע חוזר המנכ"ל וכפי שהצעתי במאמר זה.
בטקס הדלקת המשואות הממלכתי ביום העצמאות הדליקה עדי אלטשולר משואה כיוזמת ומובילת ארגון הנוער "כנפיים של קרמבו". מדובר בארגון נוער ייחודי אשר משלב ילדים ונוער מהחינוך הכללי והמיוחד, וחלק גדול מחניכיו הנם בעלי צרכים מיוחדים ומוגבלויות מסוגים שונים.
בשנה שעברה הדליקה משואה ידידתי הילה הדס, שמנהלת את עמותת אנוש, העמותה הישראלית לבריאות הנפש. בהחלטה להקדיש משואות לפעילויות חשובות אלו, הכירה המדינה בחשיבות השילוב השוויוני בחברה של כל אדם, בלי קשר למוגבלויות הנראות והסמויות שהוא נושא עימו. הכרה זו מעוגנת כמובן גם בחקיקה, ובמשרד המשפטים פועלת "נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות", בראשות ידידי אברמי טורם, שאחראי לקידום מודעות, חקיקה ואכיפה בנושאים אלה.
סמנכ"ל תוכן ומנחה בקולות, מגיש הפודקאסט ''קולות של רוח'', פובלציסט ופעיל חברתי.
הסיבה שאין כבר זמן רב ממשלה בישראל, ושיתכן מאוד שנאלץ ללכת באופן מסוכן ומביך לסבב בחירות שלישי, היא לא כתב האישום נגד נתניהו. רבים מדי, כולל שורה של פרשנים פוליטיים בכירים, שוכחים זאת.
הסיבה שאין כבר זמן רב ממשלה בישראל, ושיתכן מאוד שנאלץ ללכת באופן מסוכן ומביך לסבב בחירות שלישי, היא לא כתב האישום נגד נתניהו. רבים מדי, כולל שורת פרשנים פוליטיים בכירים, שוכחים זאת
סמנכ"ל תוכן ומנחה בקולות, מגיש הפודקאסט ''קולות של רוח'', פובלציסט ופעיל חברתי.
פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.
שני רעיונות יפים שמע חברי נעם בסדרת שיעורים של הרב שרלו וחלק עימי, וכעת אני מבקש לתאר אותם בפניכם בשפתי ולהוסיף עליהם הרהורים משלי.
היום השביעי הוא יום השבת. החודש הראשון בתורה הוא חודש ניסן ושבעה שבועות אחרי תחילתו מגיע חג השבועות. במחזוריות של שבע שנים מתקיימת שנת השמיטה. היובל מוכרז בחודש השביעי של שנת השבע כפול שבע. אנו רואים שמחזוריות השבע חשובה מאוד ליוצרי התרבות שלנו. שבעה ימים, שבע שנים, שבע פעמים שבע שנים. אבל רגע, זה נראה כאילו דילגנו על משהו, מה לגבי החודש השביעי?
הנה ההסבר הפשוט והעמוק לחגי תשרי. חודש תשרי מכונה בתורה "החודש השביעי", ויום התרועה, יום הכיפורים וחג הסוכות הם דרכה של התורה לחוג אותו. לא רק שהחודש השביעי לא קופח אלא שהוא קיבל את היחס המרכזי ביותר! ומה מחכה בשיאו? חג שנמשך שבעה ימים.
שבע אינו מספר הבא מן הטבע. הוא לא נגזר מהלבנה, מהחמה או מעונות השנה. ההחלטה ששבוע הוא בן שבעה ימים היא החלטה אנושית. השבע הוא ניסיון תרבותי לייצר קצב חיים מסוים
שבע אינו מספר הבא מן הטבע. הוא לא נגזר מהלבנה, מהחמה או מעונות השנה. ההחלטה ששבוע הוא בן שבעה ימים היא החלטה אנושית. השבע הוא ניסיון תרבותי לייצר קצב חיים מסוים. שש הוא מספר טוב לעשייה, בשבע צריך לשמוט, לנוח, להתחדש.
אני חש שיש בזה אמת גדולה. היום השביעי מגיע לי בדיוק בזמן. מצאתי עצמי כבר פעמיים עוזב תפקידים נפלאים בתום שש שנים. אני סבור שעלינו לנסות לבנות חברה שפעריה לא חוצים את רף ה-"פי שבע". עם זאת, מעולם לא חשבתי על החודש השביעי, ולא שמתי לב שבכל שנה אנחנו חוגגים אותו, עושים בו חשבון נפש ויוצאים בו לסוכה. מדוע לסוכה? זה כבר קשור לרעיון השני.
שתי סכנות אורבות להתנהלותנו המוסרית והחומלת. סכנת חוסר הביטחון וסכנת הביטחון המוגזם. כשרע לי מאוד, כשזה נראה שאין לי למה לשאוף, כשאני מתמלא ברחמים עצמיים, כשאני עבד במצרים או מהלך במדבר ללא מים, אז אני מפסיק לראות את הזולת ועסוק בהישרדות.
שתי סכנות אורבות להתנהלותנו המוסרית והחומלת: חוסר הביטחון והביטחון המוגזם. כשרע לי מאוד אני מפסיק לראות את הזולת ועסוק בהישרדות. כשטוב לי מאוד אני מפסיק לראות את הזולת ומתמלא ביהירות
אלה זמנים מסוכנים. לאדם במצב כזה צריך להקנות ביטחון, צריך לאפשר לו עמוד ענן שילך לפניו, צריך להוציא לו מים מסלעים; כשטוב לי מאוד, כשאני חש בלתי מנוצח, כשיש לי כוח רב ואני מרקד על פסגת העולם בתחושת 'אף אחד לא יכול עלי', אז אני מפסיק לראות את הזולת ומתמלא ביהירות.
"וּכְחֶזְקָתוֹ גָּבַהּ לִבּוֹ עַד לְהַשְׁחִית וַיִּמְעַל" (דברי הימים ב כו, טז).
זוהי סכנת הריבונות והשפע. אדם במצב כזה צריך לעזוב רגע את הביטחון ותחושת הכוח ולצאת לדירת ארעי רעועה, לצאת לסוכה.
דומני ששני הרעיונות קשורים זה בזה. בתחילת כל חודש שביעי יש לעשות עצירה בה אנו נזכרים בארעיות ובאנושיות. תחושת ביטחון וכוח הנמשכת ברצף מעל לששה חודשים עלולה להיות מסוכנת. בתחילת החודש השביעי יוצאים לשם כך לסוכה, וכעבור ששה חודשים אוכלים לשם כך מצות ושמים מרור על שולחננו. פסח וסוכות קוטעים את רצף הביטחון המוגזם, והכוח שעלול להתדרדר לעיוורון מוסרי ושחיתות נתקל בתמרור עצור. תמרור השבע.
ואולי יש כאן גם רעיון שחשוב ליישם פוליטית. כאשר שלטון ושליט לא מתחלפים יותר משש שנים מתעוררת במלוא עוזה סכנת העיוורון והכוח המשחית
ואולי יש כאן גם רעיון שחשוב ליישם פוליטית. כאשר שלטון ושליט לא מתחלפים יותר משש שנים מתעוררת במלוא עוזה סכנת העיוורון והכוח המשחית.
וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ מדוע נבחרת ומה הן מגבלות הכוח הראויות. אולי עלינו לתקן את חוק יסוד הממשלה כך שיקבע שבמהלך השנה השביעית לכהונתו הרצופה, חייב ראש ממשלה לשמוט, להתפטר, לצאת לסוכה, לא לתת לכוח להשחית אותו, ולתת לאחר/ת למלא את מקומו לפחות לשש שנים הבאות.
סמנכ"ל תוכן ומנחה בקולות, מגיש הפודקאסט ''קולות של רוח'', פובלציסט ופעיל חברתי.
הדור הראשון של ההנהגה הבכירה בישראל הורכב רובו ככולו מאנשים שחיו בצנעה כלכלית יחסית, והשתייכו לרוב למעמד הביניים. בחירתו של בנימין נתניהו לראשות הממשלה, לפני 23 שנה, סימלה את המעבר לדור השני של ההנהגה.
הדור הזה אופיין במנהיגים בעלי ממון רב, שלרוב גם החצינו את עושרם – נתניהו, ברק, שרון, אולמרט. חילופי דורות מהסוג הזה התבצעו במדינות רבות בעולם המערבי, והגיעו לשיאם בבחירתו של המיליארדר דונאלד טראמפ לנשיא ארה"ב.
סמנכ"ל תוכן ומנחה בקולות, מגיש הפודקאסט ''קולות של רוח'', פובלציסט ופעיל חברתי.
יש בעיה עמוקה בלמנוע מחרדים לקיים אירועים בשטח ציבורי על פי אמונתם. יש בעיה קשה בלאפשר להם לקיים אירועים בשטח ציבורי על פי אמונתם.
לצערי, חלק גדול מהשיח סביב פסיקת בית המשפט שאסר הפרדה מגדרית כפויה או מוכוונת באירוע בשטח ציבורי בעפולה, אטום למורכבות הנושא ואף שוזר לתוכו פייק ניוז לגבי ההחלטה.
ההפרדה המגדרית היא מציאות יומיומית בקרב כמה מהתרבויות והקהילות בארץ. הבה נפקח את עינינו – יש מערכת חינוך ממלכתית בישראל שבה יש הפרדה כזו. יש מוסדות ציבור הממומנים חלקית מכספי ציבור (בתי כנסת, ישיבות, מקוואות) שבהם יש הפרדה כזו. יש ציבור רחב של נשים וגברים שללא הפרדה כזו לא מגיעות ומגיעים לאירוע.
הדמוקרטיה מכירה בזכויות דתיות ופולחניות ויודעת למתוח עבורם גבולות, והרי סיבת ההפרדה כאן היא דתית מובהקת. בעייתי לפגוע בחופש הדת. כמו כן, יש עקרון רב-תרבותי של התפשרות על-מנת שהאחר יוכל לחיות על פי אמונות הבסיס של תרבותו, כל עוד הן לא רומסות אנשים ברגל גסה. האם הפרדה היא רמיסה ברגל גסה? יש כאן מתיחה של הקו הליברלי עד הקצה.
מן הצד השני, יש בעיה דמוקרטית ומוסרית עמוקה בלהפריד או להפלות בכפייה בין אנשים על רקע הקבוצה שאליה הם נולדו. הבעיה הזו מחמירה מאוד כשמדובר במרחב ציבורי השייך לכולנו. כמובן אם אנשים מגיעים לאירוע ומחליטים לעמוד/לשבת בהפרדה על בסיס כלשהו – זכותם. כך קבע גם השופט בהחלטתו. אבל אם יש סדרנים שכופים את ההפרדה – זה בעייתי מאוד. אם יש שלטים שמורים לי כגבר ללכת לצד אחד ולאשתי לצד שני, זה פוגע בזכויותינו וכבודנו.
הקריטריון גבר-אשה הוא הפרדה על בסיס קבוצה שנולדים אליה, לכאורה בדיוק כמו גזע, נטייה מינית, לאום וכד' מי יעלה על דעתו להפריד על בסיס גזע? למעלה מזה, כל מחקר בנושא הדרת נשים מראה שיש קשר עמוק בין הפרדה להדרה. למשל, כמעט תמיד באירוע בהפרדה יודרו נשים מבמת האירוע וכמעט תמיד יוצבו מאחור באופן לא שוויוני.
ממשלת ישראל אימצה דוח בשנת 2014 (ובתוכה, לידיעת סמוטריץ, מפלגת הבית היהודי) הקובע שכחלק מהמאבק בהדרת הנשים בישראל, אין להפריד בין נשים וגברים בכפיה בשטח ציבורי. בית המשפט, אגב, כפוף להוראות הממשלה והכנסת כל עוד הן חוקיות והאש המופנית כלפיו כעת היא חלק מקמפיין מדאיג להחלשת הרשות השופטת בישראל.
יש כמובן עוד טיעונים לכאן ולכאן. זו סוגיה קשה. זה לא ברור מאליו. אין פתרון קל. לפיכך הורה כבר בית המשפט בעבר, במקרה של אירוע "משיח בכיכר" בתל אביב שבו דווקא העירייה הייתה זו שהתנגדה לקיום האירוע, על פתרון מורכב שבליבו הפרדה לא מוכוונת ולא כפויה. יבוא הציבור החרדי בהמוניו לאירוע, ויעמוד/ישב בו איך שבא לו. ואם תחליט אישה "להסתנן" לאזור בו עומדים גברים או להפך, כך יהיה.
באירוע התל-אביבי שיבח הציבור השמרני את בית המשפט שלא קיבל את עמדת עיריית תל אביב, למרות שפסיקתו הייתה למעשה זהה לפסיקה הנוכחית. אכן, גם הפעם קבע בית המשפט: "כל אחד מבאי האירוע יהיה רשאי לפי שיקול דעתו לשהות בכל מקום באירוע, ונאסר בזאת על מי מהסדרנים או המאבטחים, או כל גורם מארגן אחר באירוע, לבצע פעולה כלשהי של הפרדה על רקע מגדרי".
במילים אחרות, לא נכפה הפרדה מגדרית, אך גם לא נאסור על הפרדה מגדרית שאינה כפויה או מוכוונת מלמעלה. כל אחד ואחת יעמדו היכן שליבם חפץ.
סמנכ"ל תוכן ומנחה בקולות, מגיש הפודקאסט ''קולות של רוח'', פובלציסט ופעיל חברתי.
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם