אלוהים לא מרחם על ילדי הגן, ועוד פחות מזה על אלו שמכרסמים חבילת וופל לימון אחת אחר השנייה. "עברנו ליישוב חדש ושלחנו את הילדים לגן", נזכר פרופ' ניר אביאלי. "מהר מאוד הבנו שהגן מוצף בממתקים ששלחו ההורים. פניתי לתזונאית של משרד החינוך ואמרתי 'יש חוזר מנכ"ל שאסור להביא ממתקים'. היא ענתה: אנחנו לא יכולים להיות הרעים היחידים".
מה עושים?
"חוזרים שוב לגננת, שמציעה שאפגוש את הוועד של הגן, שהורכב משלוש אמהות. אמרתי להן שאנחנו מבקשים שייפסקו הממתקים בגן, זה לא בריא. קמה אחת האמהות ואמרה: מצטערת, אבל מבחינתי קרמבו זה בסדר גמור. הסתכלתי עליה ואמרתי שאין פה ויכוח בכלל, זה אסור לפי חוזר מנכ"ל".
לרגע הזה חיכה אביאלי. "היא לא הבינה בכלל מה אני אומר לה. אמרתי: תארי לך שאני אשלח את הילדים שלי לגן עם סנדוויץ' של גבינה צהובה וחזיר. בעיני זה בסדר. היא אמרה: מה פתאום בסדר, אסור חזיר. אמרתי לה 'את מבינה שאין הבדל?'. לתוך הפלונטר נכנסה הגננת ואמרה: זה הגן שלי ואני מחליטה".
מילא ממתקים, מה הגישו להם בארוחה המרכזית?
"שניצל מתועש, קציצות קפואות שהפשירו ואין מושג מה יש שם בפנים. הפסטה תמיד אובר קוק. האורז דייסתי. אוכל שיוצא ממטבח גדול תמיד הוא יהיה פחות טעים. כדי שלא יגעו בג'אנק הזה, הייתה תקופה ששלחתי את הילדים לאכול אצל אחת האמהות שהכינה מדי יום לבנה אוכל טבעוני. הילדים היו יוצאים מהגן, אוכלים וחוזרים".
אתם לבד במערכה?
"עד גיל שלוש אתה יכול לשלוט בזה. אבל לאחר מכן ההסעדה נכנסת תחת מרות המוסד. בחלק מהמקומות להורים ניתנת האופציה להתארגנות והזמנה משותפת של ארוחות עבור הילדים. כשר, לא כשר. טבעוני, לא טבעוני. יש עסקים שמבשלים עבור הילדים ומביאים לבית הספר. זה עולם אחר".
גבינה צהובה עם עגבנייה רטובה
מי אינו זוכר את הפסקת האוכל בבית הספר? תלמיד אחר תלמיד פותח את התיק ומוציא את השלל שהכין אחד ההורים משכים הקום; אחד יתפאר בסנדוויץ' עם נקניק, חרדל וחמוצים; מישהי שמקפידה על תזונה תפתח קופסה עם פירות ראשונים של העונה וירקות; ותמיד יהיה התלמיד שהוריו לא השקיעו מספיק ושלחו אותו לבית הספר עם פיתה עם שוקולד השחר או סנדוויץ' גבינה לבנה ועגבנייה שהרטיבה בשעות האחרונות את פרוסות הלחם.
"קוסקוס מוגש בכל המוסדות ביום שלישי, הנה ניצחון המזרחיות. הוא מוגש עם כנפיים. אבל מה זה כנפיים? אחד החלקים הזולים בעוף"
הריחות – הטובים והבלתי נסבלים -מרחפים בכיתה, והתלמידים מביטים זה בארוחתו של זה. "עם כבד", "תן לי ביס", היו ונותרו משפטים שמעידים על מרכולת טובה במיוחד. ואז נשלפים הממתקים.
כשמנסים להבין את התמורות שחלו במוסדות הזנה לילדים, יש לחזור לתקופה קום המדינה, אז המוסדות לא סמכו ממש על ההורים והיו אחראים על תזונות הילדים. בגנים, בבתי הספר.
"באים העולים מכל העולם, וצריך להאכיל את הילדים", מספר אביאלי. "גם ניצולי השואה שהתייחסו אליהם בישראל הצעירה – לפחות עד משפט אייכמן – כנפולת של נמושות שהלכו כצאן לטבח. וגם ילדי המעברות העניים, שנתפסו כפרימיטיביים וברברים.
"אבל מעבר להאכלה, זו גם הזדמנות לממש את רעיון כור ההיתוך: להפוך את כולם לצברים חסונים ושריריים. הישראלי החדש. הבריא, החכם, הלוחם".
ומיהו באמת אותו ישראלי חדש?
"ניקח מרוקאי, עיראקי, רומני, הונגרי נכניס לכור ההיתוך ומה יצא? אשכנזי. צבר הוא מודל ארי. שני אלמנטים נכנסו למשוואה: גם להאכיל בריא שיצמח לנו הצבר אליו קיווינו; וגם התחשבות במצב הכלכלי של המדינה, מיליון עולים חדשים שהגיעו חסרי כל וצריך לדאוג להם. בעיני לא היה פה רוע לב, אלא ניסיון כן לפתור בעיה אמיתית".
אתה זוכר את התפריט?
"מרק דלוח יותר או פחות. פחמימה ותוספת חלבון, כמו קציצות. שוב המודל המזרח האירופאי. אבל הטבחים היו מזרחיים, והם משכו לכיוון שלהם. זה היה אוכל שונה מהאוכל שאכלתי בבית. הוא היה אדום, מלא תבלינים".
אהבת את האוכל?
"אכלתי שם כמו רוב התלמידים, ואז מגיע לדודה או לסבתא שלי ואוכל שוב".
אז מה הטעם?
"מה שטוב בפרויקט האכלה שזה יצר שוויוניות. האם זה טוב או לא? זה תלוי בהשקפת העולם שלך. במדינה שהאתוס שלה סוציאליסטי, זה נפלא.
"בארה"ב אף אחד לא יחשוב כך. בחלק מבתי הספר שם אי אפשר להביא אוכל מהבית. אתה חייב לקנות אוכל בקפטריה. הם רוצים להכין אותך לחיים. ואזרח טוב הוא אזרח צרכן. לא משנה שהאוכל נורא ולא בריא. בוש, בגלל הלחץ של חברות המזון, הצליח להעביר חוק שפיצה תוכר כמנת ירקות בקפטריות".
המהפכות שהתרחשו בישראל השפיעו על מפעל ההזנה. "עד שנות השמונים פעלו מוסדות האכלה בבתי הספר, ואז הם התחילו לגווע לאט. בהתחלה זה היה חינם, אבל עם הזמן ההורים היו צריכים לשלם. ההיעלמות שלהם לא הייתה מוחלטת, כי פה ושם עדיין אפשר היה למצוא אותם באזורים של אוכלוסייה חלשה".
אז למה האוכל ירוד?
"גני ילדים ובתי ספר זה מוסד 'קוואזי טוטלי', כלומר כמעט טוטלי. הבעיה שהתזונאי של משרד החינוך עושה רשימה מאוד מרשימה של מה אסור ומה מותר. אסור מטוגן, אסור מעובד. יש רשימה של ירקות טריים, אבות המזון. וכל החבילה תמורת כמה שקלים בודדים. החברות שניגשות למכרז מתקשות לעמוד בו, ואז מתחילים הזיופים ולחתוך את הפינות".
למשל?
"קוסקוס מוגש בכל המוסדות ביום שלישי, הנה ניצחון המזרחיות שדיברנו עליו. הוא מוגש עם כנפיים. אבל מה זה כנפיים? אחד החלקים הזולים ביותר בעוף, שרובו עור, עצמות ושומן. מבחינתי, תזונתית הוא ירוד. אבל הם עמדו בתנאי המכרז. בשר לא מעובד".
והיום?
"בבית הספר שבו הילדים שלי לומדים משלמים על מפעל ההזנה שקל ליום עבור ארוחת צהרים. הבן שלי רוצה לאכול עם הילדים שלומדים איתו בכיתה.
"בבתי ספר שאין בהם מפעלי הזנה הבית מאוד משפיע. היום גם נכנס עניין האלרגיות, ויש דרישה מההורים לא להביא חלב, בוטנים. השבוע ראיתי בכניסה לבית הספר שלט גדול, עם רשימה של מזונות שאסור להכניס לבית הספר".
אז איפה העוגה באמת?
ובחזרה לגן הילדים. "הכי קריטי לראות מה ילדים אוכלים בגן. ילדים לומדים לאכול בגן. אשתי, שעברה הכשרה אנתרופוסופית ועבדה בגני ילדים, מעידה כי הילדים היו מתים על עדשים. אוהבים אוכל טבעוני. למה? כי הגננת והילדים אוכלים ביחד וזה נראה להם טבעי ונורמלי.
"בגן יש לחץ חברתי מאוד גדול, וכשמתקדמים עם השנים יש האחדה של הטעם. הילדים מתחילים לומר איכס על מה שכולם אומרים איכס, וטעים על מה שכולם אוכלים. את האוכל הבריא יחליפו במתועש ומעובד".
ואיפה המקום של הגננת?
"גננות מקבלות את השכר הכי נמוך במשק, אבל ההשפעה שלהן על חינוך הילדים הרבה יותר גבוהה מפרופסורים באוניברסיטה.
"איפה הילד לומד לאכול? בגן. אם הוא רואה את הגננת עושה הפסקת קפה וסיגריות, הוא חושב שזה המודל. במיוחד אם הוא מעריץ אותה".
ואיפה שומרי הסף של בריאות הילדים?
"אספר לך סיפור. אחד מראשי המועצה לשעבר באזור שלנו, היה מגיע כל פורים לגנים, מספר מה הוא עשה למען האזרחים ואז מחלק סל מלא ממתקים".
"הילד לומד לאכול בגן. אם הוא רואה את גננת עושה הפסקת קפה וסיגריות, הוא חושב שזה המודל. במיוחד אם הוא מעריץ אותה"
נשמע קרב אבוד.
"אנחנו כמעט לא עושים על האש בבית. אולי פעם בשנה. וגם אז עם דגים וירקות. אנחנו גם לא הולכים לאירועים כאלו אצל חברים. והילדים כל היום אומרים: 'על האש, המבורגר. על האש, המבורגר'. למה? כמו שהזכרנו בפרק שדיברנו על הבשר. גבריות, שרירים. וכאן נוסף אלמנט נוסף: לאכול כמו כולם".
מילא קבאב בפיתה, אבל למה ההורים דוחפים לילדים שלהם ממתקים וכולם מסביב, כולל הגננות, משתפים פעולה?
"לדעתי יש מרכיב סוציו-אקונומי והשכלה. הורים שגדלו בחוסר רוצים לפצות את הילדים שלהם. לכן, זה בולט בפריפריה או אצל החרדים. סוכריה עולה היום גרוש וחצי – אז אתה אומר, יאללה אתן לילדים, שייהנו. הורים הולכים לסופרים וקונים עשר חבילות שוקולד במבצע.
"לעתים הפעולה הזו נובעת מכך שההורה המודרני – שגם אמור להיות איש או אשת קריירה וגם הורה למופת – מפוצץ מרגשות אשם שהוא לא מספיק עם הילד ורוצה לפצות בממתקים, שמסמנים משום מה אהבה.
"מה שקורה בפועל הוא שהילד מקבל מסרים כפולים מה מותר ומה אסור, מה טוב ומה לא טוב. ואז, למשל, כשיש ערב כאוטי, מה הילדים מבקשים לארוחת הערב? פיצה! זו סחיטה. אבל פתרון קל לכולם".
הממתקים מככבים בכל שמחה.
"קח למשל את עוגות יום ההולדת. להורים יש פעם בשנה הזדמנות להתערב ולהופיע בגן: ביום ההולדת. זה היום שמאפשר את הביטוי העצמי שלהם. ושם האמהות מפציצות: מעוגות מעוצבות שהן הכינו עד הזמנה של עוגות יקרות ומיוחדות.
"הסטודנטיות שלי ערכו מחקר על העוגות, והראו שסיפור העוגה היא תחרות נוראית בין האמהות. ומי השופט? הגנן או הגננת! יש עולם שלם של התנהלות שהגננים יתרשמו ממני כאמא טובה. זה מכניס אמהות למצוקה – הילד לוחץ, מה יגיד הצוות החינוכי".
להורים יש פעם בשנה הזדמנות להתערב ולהופיע בגן: ביום ההולדת. זה היום שמאפשר את הביטוי שלהם. ושם האמהות מפציצות"
"לפרופ' דון הנדלמן מהמחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית יש מאמר בו הוא מנתח מסיבות יום הולדת בגני הילדים (כמה ציטוטים מעניינים מהמאמר ניתן למצוא כאן).
"הוא טוען שבימי ההולדת לומדים ביורוקרטיה. 'הופ הופ טרללה גדלת בשנה'. ואז הרמת חתן השמחה על כיסא וספירה בקול של השנים '1, 2, 3, 4, 5…'. זו חזרה על מוטיב הזמן הלינארי בו אנשים נעים בתוכו. כולם עושים את אותו טקס".
רק בישראל?
"בכל תרבות בעולם, האוכל הוא אחד המכשירים לעצב את הילד כפי שהוא ראוי להיות. יש מאמר קלסי באנתרופולוגיה של האוכל על ה'אובנטו', קופסאות האוכל היפנית. התלמידים חייבים להביא אובנטו. המורים מפקחים ומדריכים את ההורים. ואמהות נמצאות בתחרות מטורפת".
הלוואי עלינו אוכל יפני בריא. עדין לא הצלחתי להבין את האובססיה של ההורים לאוכל המתועש. הם לא מודעים לסכנות?
"אני חושב שכל המערכות הביורוקרטיות רוצות אזרחים קונפורמיים טיפשים שהן יוכלו לנהל אותם. זה אוכל מטפש. תנועות השחרור השחורות טענו שה'סול פוד', זה אוכל שלבנים תכננו אותו כדי להחליש את השחורים. אוכל שעושה אותך טיפש, עבד. אוכל שמטמטם אותך. אחריו אתה לא מסוגל להתנגד לשעבוד".
אם זה מה שהם אוכלים היום, מה יקרה בעוד עשרים שנה כשהם ינסו להגדיר לעצמכם את טעמי הילדות שלהם? אני לא מדבר על שפים שחייבים לחקור את המאכלים עליהם גדלו ולתת זווית אישית ומודרנית.
"בינתיים, הילדים מדברים על האוכל של סבתא שלהם. אמא טיגנה שניצל, הכינה סנדוויץ' עם ממרח השחר והלכה לעבודה. אולי ביום שישי התאמצה יותר.
"מה יהיה זיכרון הילדות שלהם? לא יודע מה הם יגידו. אוכל סיני שאכלו עם אבא בקניון? זה נטול הקשר".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם