ההכרזה על הסכם עם איחוד האמירויות חשפה שיתוף פעולה שקיים כבר עשור, מתחת לרדאר, בין ישראל לאבו דאבי, כולל נסיעות של אנשי עסקים ישראלים, מהנדסים ונושאי משרות נוספים, חלקן ציבוריות. עבורם, ההסכם היה באוויר.
מוחמד בן זאיד, שמסומן כמנהיג הבולט והפרגמטי של המפרץ אחרי האכזבה הגדולה ממוחמד בן סלמאן הסעודי, החליט לקפוץ למים, וסיבותיו ברורות:
כלפי העולם הערבי הוא מצטייר כמי שהצליח לעצור את הסיפוח הישראלי; מול האמריקאים הוא זכה בנקודות חשובות כמנהיג פרגמטי ואמיץ במאבק הכוחות הסוני–שיעי במזרח התיכון (סביר להניח שגם בקרב הדמוקרטים); ומול האויבת הגדולה שמעבר למפרץ, איראן, הוא רותם לצדו כוח משמעותי בחבירה לישראל.
עד כמה האיום האיראני הופך אויב לאוהב, ניתן ללמוד מהפריצה לחשבון המייל של שגריר האמירויות בארה"ב, יוסף אל-עוטייבה. תכתובות המייל הודלפו בחלקן לאתר האמריקני The Intercept בשנת 2017. אל-עוטייבה, שפרסם השנה מאמר נגד הסיפוח בידיעות אחרונות, ניהל שורת תכתובות עם מכון המחקר FDD, הנחשב לפרו-ישראלי, ולכזה שמנהל מחקר נרחב על המעורבות האיראנית באזור.
אחד התורמים למכון הזה הוא שלדון אדלסון, הבעלים של ישראל היום, ומגדולי התורמים למפלגה הרפובליקנית. מהתכתובות שנחשפו, עולה כי הצדדים דנים באיתור חברות בינלאומיות המתכוונות להשקיע באיראן, ובדרכים למנוע זאת.
נקמה קטנה בשרי החוץ והביטחון
במבט ראי, ניתן לראות את היתרונות לצד הישראלי. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הצליח למצוא מישהו שיוציא מידיו את תפוח האדמה הלוהט שנקרא סיפוח. בחודשים האחרונים הבין נתניהו כי הברית קושנר-אשכנזי-גנץ חזקה יותר אצל טראמפ מאשר הציר שלו עם שגריר ארצות הברית דיוויד פרידמן.
מהפלונטר הזה נתניהו נחלץ בגדול, והצטרף למועדון של מנחם בגין ויצחק רבין, שני המנהיגים הישראלים שכרתו הסכמי שלום היסטוריים עם מדינות ערב.
אבל לא רק: על הדרך נרשמה נקמה קטנה בשר החוץ ובשר הביטחון שלו, אנשי כחול-לבן שקיבלו הודעה על ההסכם רק כאשר הדברים כבר היו סגורים.
רגע לפני הבחירות, נתניהו אולי יצליח לגרוף קולות מתונים מהגוויה הפוליטית של כחול-לבן בעקבות חתימת ההסכם, גם אם איבד חלק מהבייס שלו לנפתלי בנט. הרי כבר הוכח כי מה שמכריע את תוצאות הבחירות בישראל הם הגושים.
רגע לפני הבחירות, נתניהו אולי יצליח לגרוף קולות מתונים מהגוויה הפוליטית של כחול-לבן בעקבות חתימת ההסכם, גם אם איבד חלק מהבייס שלו לבנט. הרי כבר הוכח כי מה שמכריע את תוצאות הבחירות הם הגושים
מי שניהל את היחסים הסודיים עם האמירויות הוא המוסד. זה התחיל עוד בימי מאיר דגן, הבשיל בימי תמיר פרדו והתעצם אצל יוסי כהן. לא אחת נפוצו שמועות על פעילות מודיעינית ישראלית באזור, אבל שני הצדדים שתקו, שותקים וישתקו.
בניסוח זהיר, ניתן לומר כי יוסי כהן ועובדי המוסד מכירים היטב את אבו דאבי. כמובן שהיחסים הקרובים בין ראש הממשלה לראש המוסד הנוכחי תרמו רבות לעניין הערוץ הסודי שמתנהל בין הצדדים, וזה עוד הסבר למידור של אשכנזי וגנץ.
שת"פ ביטחוני גלוי
אבל מעבר למדמנה הפוליטית הישראלית, יש להביט על ההסכם הזה בפריזמה רחבה יותר. אמנם ראש הממשלה העדיף אמש לדבר בעיקר על הממד הכלכלי והמדיני של ההסכם, אבל לכל השחקנים בשכונה ברור מה עוד הוא מביא עמו: אפשרות לשיתוף פעולה ביטחוני גלוי. אם עד עתה נאלצו ישראל ואיחוד האמירויות להסתיר את הממד הזה, הרי שמעתה – לפחות כלפי איראן – שיתוף הפעולה בין השתיים יכול להיות על השולחן, או ליתר דיוק מעבר למפרץ.
אחרי הכל, מוחמד בן זאיד מוטרד מהעניין האיראני לא פחות מהמנהיגים בישראל. איחוד האמירויות לקחה חלק פעיל בלחימה מול המורדים החות'ים בתימן, שנתמכים וממומנים על ידי שלטון האייתולות הקיצוני בטהרן.
אין ספק כי היחסים הרשמיים עם ישראל מעבירים לאיראן מסר ברור, ולפיו איחוד האמירויות חברה למדינה היחידה שמעזה לצאת צבאית נגד איראן בגלוי.
עצם החתימה על ההסכם גם מגבירה משמעותית את ממד ההרתעה של ירושלים כלפי טהרן. נוסף על אזרבייג'ן, לישראל יש עכשיו קשרים רשמיים עם עוד מדינה הגובלת באיראן, עם פוטנציאל לשיתוף פעולה אווירי, ימי ומודיעיני.
החתימה על ההסכם מגבירה את ממד ההרתעה של ירושלים כלפי טהרן. נוסף על אזרבייג'ן, לישראל יש עכשיו קשרים רשמיים עם עוד מדינה הגובלת באיראן, עם פוטנציאל לשיתוף פעולה אווירי, ימי ומודיעיני
בראייה אסטרטגית, איראן – שמנסה להרחיב את קווי המגע שלה עם ישראל דרך התבססות בלבנון ובסוריה – נענית באותו מטבע עם החתימה על ההסכם.
על פי פרסומים זרים, ישראל פעלה לא אחת באיראן דרך אזרבייג'ן, ובין השאר נאמר כי חברת אירונאוטיקס הישראלית מחזיקה – בשותפות עם ממשלת אזרבייג'ן – את מפעל המל"טים (מטוסים ללא טייס) הגדול ביותר בקווקז.
האינטרס האמריקאי
ממד מעניין נוסף של ההסכם הוא האינטרס האמריקאי: ארצות הברית רוצה לדחוף החוצה את חברות הנשק של רוסיה וסין ממכירת נשק למדינות המפרץ.
באיחוד האמירויות כבר הצהירו על פרויקט רכש עתידי לחיל האוויר שלהם, אך עד כה בוושינגטון גררו רגליים בעניין הזה, בשל החשש מאיבוד העליונות האווירית של ישראל באזור (שהתחזקה עם ביטול עסקת ה-f-35 הטורקית), ורוסיה כבר הציעה לבן זאיד מטוסים חמקנים משלה. עם חתימת ההסכם, יכולה איחוד האמירויות לפתוח דיון מחודש על רכישת חמקנים מארצות הברית.
ויש גם את הפלסטינים. אמנם מחמוד עבאס מיהר לכנות את המהלך "סכין בגב", אבל לא נראה כי הדברים האלה באמת מטרידים את מנהיג האמירויות, ובכל מה שקשור ליחסים עם ישראל, נראה כי הוא מגובה על ידי מצרים וסעודיה.
אמנם מחמוד עבאס מיהר לכנות את המהלך "סכין בגב", אבל לא נראה כי הדברים האלה באמת מטרידים את מנהיג האמירויות, ובכל מה שקשור ליחסים עם ישראל, נראה כי הוא מגובה על ידי מצרים וסעודיה
בן זאיד, מבחינתו, הביא לפלסטינים הישג אדיר, והוא עצירת הסיפוח הישראלי החד-צדדי בשטחי הגדה המערבית. סביר להניח כי הנרטיב הזה ימשיך להדהד בעולם הערבי, וינוע בין הבעות תמיכה (מצרים) לבין הודעות גינוי (טורקיה).
גם בהקשר הפלסטיני ישראל רשמה הישג: יש כאן פוטנציאל להחליף את הכסף הקטרי הזורם לעזה בכסף של האמירויות, שהשיח איתה פורה וידידותי יותר. אבל לצד זאת, יש לזכור כי מנוף הלחץ יכול לעבוד לשני הצדדים, עיינו ערך הסיפוח.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם