אני שייכת לדור של מעורבים חברתיים, ואני מפחדת ממה שיקרה כאשר חבריי יגלו שמעולם לא הצבעתי. האמת היא שאני אפילו לא יודעת אם אצביע בבחירות.

למה? לא חסרות סיבות: בגלל שמרתיח אותי שלבדואים בדרום כמעט בלתי אפשרי להצביע (לא מציבים בקלפיות בכפרים הלא-מוכרים); בגלל שאני סולדת מהרמה הנמוכה של הקמפיינים; ובגלל שאני חוששת שכל עוד אין לי דוקטורט בפוליטיקה ישראלית, לא אוכל לעשות בחירה מושכלת.

ייתכן שאני מגזימה בנושא האחרון, אבל בכל זאת מדובר בחרשנית שכלתנית שאוהבת לבחון כל דבר.  זה לא שאני לא קוראת עיתונים או מנסה להבין מי נגד מי, וזה לא שאני לא מעורבת, אבל משהו בבחירות תמיד קשה לי מדי לעיכול.

אך יותר מפחיד מלא להצביע זה מה יחשבו עליי כי אני לא מצביעה. הרי ישנם ישראלים שחיים בחו"ל וקונים כרטיסי טיסה במיוחד כדי להצביע.

אפילו בארצות הברית ב-2016 לא בחרתי, ושם זה כמעט פשע כנגד האנושות. אז לא הצבעתי כי הכעיסה אותי חוסר היכולת של חלק מהשחורים וההיספניים להצביע.

אחת הבעיות המשותפות לשתי המדינות היא השיימינג נגד מי שלא מצביע, שלדעתי גורם דווקא לתוצאה ההפוכה, ולאנטי אצל מי שחושש לבחור.

באשר לפחד לבחור מתוך חוסר ידע, ייתכן שצריך ליצור יותר חוגי בית שיסבירו לאזרח מי הם המועמדים ומה הם מציעים. כדאי גם שהאתרים של המפלגות יהיו מתומצתים למשעי, והפוליטיקאים ידברו בצורה ברורה ונטולת ססמאות. חשוב לגרום למצביעים פוטנציאלי להביו שזה מרגיש טוב להצביע ולהשפיע.

מועמד ומפלגה מושלמים לא קיימים. אולי הדרך לגרום לנציגינו בממשלה לעזור לבדואים להצביע בכך שיציבו קלפיות בכפרים הלא מוכרים, היא דווקא כן להצביע – למועמדים שיטפלו בכך עד הבחירות הבאות.

ועדיין, אני מרגישה בת-מזל על כך שאני חיה במדינה שבה נשים יכולות להצביע, ויכולות לפעול כדי שגם אנשים מקבוצות מוחלשות אחרות יוכלו להצביע.

סטודנטית לכתיבה יוצרת באוניברסיטת "ישיבה" בניו יורק ושחקנית. בימים אלו עובדת על ספר שירה ראשון