כבר שנים שמועלה על הבמות בישראל אותו המחזה, אומנם בכל פעם מדובר בהפקה חדשה, אומנם בכל פעם מדובר בכוכבים חדשים, אומנם בכל פעם התפאורה מתחלפת, אבל המחזה הוא אותו המחזה – מחזה שאפשר לקרוא לו הטרגדיה המזרחית.

ככל הטרגדיות, גם הטרגדיה המזרחית מתחילה בסיפור המעשה המביש – ובענייננו סיפור קליטתם, קיפוחם והדרתם של העולים ממדינות ערב. אלא שבניגוד לטרגדיות אחרות בהן הסבל והיסורים הבאים בעקבות המעשה המביש מובילים להתפכחות – בטרגדיה המזרחית המחזאי דואג לכך שהמזרחים לעולם לא ישכחו את המעשה המביש. הוא חוזר למעשה כשורש כל רע, כאם כל חטאת – לא רק של העבר אלא גם של ההווה.

ככל הטרגדיות, גם הטרגדיה המזרחית מתחילה במעשה המביש – קיפוח והדרת העולים ממדינות ערב. אלא שבניגוד לטרגדיות בהן הסבל והיסורים בעקבות המעשה המביש מובילים להתפכחות – כאן המחזאי דואג שהמזרחים לא ישכחו את המעשה המביש

ויותר מכך, מי שעשה את המעשה המביש כבר עבר מזמן לעולם שכולו טוב, כבר מזמן איננו חלק מההוויה בישראל, כבר מזמן נטול השפעה כלשהי – אבל החטא שלו הוא החומר ממנו שואב השלטון את כוחו. טלו את החטא הזה מידי השלטון והוא יהפוך לבלון נטול אוויר, ללהבה דועכת שמישהו סגר את בלון החמצן שלה.

המאבק על האסי יכול היה להיחשב ללא יותר מעוד פרק במחזה בו כל שחקן ממלא את התפקיד שיועד לו – יש טובים ויש רעים, יש מי שגנבו נכסי טבע ובנו לעצמם וילות על גדות נחל יפה ויש מסכנים, מקופחים ואומללים שנוצלו וכעת דורשים צדק. ומעל השחקנים הממלאים את תפקידם במחזה יש את המחזאי, המפיק והמנצח, זה הדואג שכל אחד ימלא את תפקידו במחזה.

ותושבי ניר דוד מילאו את חלקם בעלילה על הצד הטוב ביותר – הם נכנסו למגננה כזו שלמעשה הביאה להצדקת ההאשמות שהטיחו בהם. אלא שהמחזה הזה שנקרא "המאבק על האסי" הוא לא יותר מאפיזודה, פרק קטן במחזה הכללי שהוא המאבק על דמותה של מדינת ישראל.

אין אפשרות לתאר את המאבק על דמותה של מדינת ישראל במילים בודדות, שהרי כחברה רב תרבותית נדחסים למאבק הזה כל הכוחות כולם וכל כוח מושך לכיוון הרצוי לו. אבל אילו הייתי צריכה לתאר את המאבק בתמצית, הייתי אומרת שמדובר על המאבק שמנהל השלטון באליטות הישנות או בכל מי שנתפס כאליטה.

מאבק כזה, אילו הוא היה מנוהל באמת ובתמים לטובת החברה, לטובת אלה שהודרו ממנה, לטובת המדינה – היה יכול להיות מאבק לטובת שינוי חברתי שהופך את המדינה לטובה יותר, לשוויונית יותר, לצודקת יותר. אלא שהמאבק המנוהל כנגד האליטות הישנות איננו לטובת המדינה, לא לטובת החברה ולא לטובת השוויון. כן, על אף שנשמעות כל העת מילים המתארות צדק ושוויון, מדובר בסך הכל במאבק על השלטון, על השררה, על התקציבים, על המשרות, על הג'ובים, ובמאבק הזה מוכחדות האליטות הישנות. הכחדה שיש בה נקמה, הכחדה שיש בה שמחה לאיד ובה בעת עדיין מוטלת האשמה על המצב הרעוע של תושבים שקופחו על האליטות הישנות – תוך בריחה מוחלטת מאחריות.

על אף שנשמעות כל העת מילים המתארות צדק ושוויון, מדובר בסה"כ במאבק על השלטון, על השררה, על התקציבים, על הג'ובים, ובמאבק הזה מוכחדות האליטות הישנות. הכחדה שיש בה נקמה ובריחה מאחריות

ובואו נודה על האמת, אילו היה לשלטון עניין אמיתי בשינוי חברתי, הרי שהוא לא היה מסתפק בהסתה ובשיסוי כנגד האליטות הישנות, אלא היה מביא ליצירת אליטות חדשות מתוך אלה הטוענים לקיפוח, מתוך אלה הטוענים להדרה, מתוך אלה המבקשים צדק. אבל אליטה כזו מעולם לא נוצרה. מה כן נוצר? נוצרה שכבה שלטונית חזקה מאוד מתוך אלה הטוענים לקיפוח. כזו הנהנית מתקציבים, כזו הנהנית ממג'ובים, כזו המחלקת משרות בשכר חלומי למקורבים. אבל אותה שכבה יודעת היטב שכל אלה באו לה לא כי היא ראויה לכך, אלא כחלק מדיל חלומי – דיל בו הם ימשיכו להנות מכל הטוב הזה בתמורה לכך שהם ימשיכו לרומם, לקלס ולפאר את רגשות הקיפוח ואת החטא הקדמון – בלעדיהם אין להם חיים.

ובמאבק על דמותה של המדינה, תוך מעבר של מדינת ישראל ממדינת חוק ליברלית למדינת לאום, מדינה בה נורמות של שחיתות הן נורמות ציבוריות שכיחות, תושבי ניר דוד הם לא יותר מקורבן מקומי. לא יותר משה לעולה שהשלטון מעלה לטובת ברית הביריונים. ברית שהיא חלק מהמחזה הכללי בין אלה המשרתים בשלטון לבין אלה הניזונים מרגשות הקיפוח.

המאבק – הן על דמותה של מדינת ישראל והן על האסי יוכרע, רק כאשר הדמויות שנתפר להם תפקיד מסויים במחזה האימים הזה יחדלו לשחק אותו, יחדלו מלשתף פעולה בהכנעה עם המחזאי ועם עוזריו, וישתפו פעולה האחד עם השני על מנת לפתור את הבעיה אחת ולתמיד ולא לשמר אותה. כי כרגע המחזה הזה נועד לשרת רק את הבמאי ואת חבורת מלחכי הפנכא שאסף סביבו.

דוקטור לביוכימיה ומשפטנית.