מעצרו של האמן זאב אנגלמאייר מקומם, לא רק בגלל עילת המעצר המופרכת של "הטרדה מינית של ציבור" (ולא, אין עבירה כזו של הטרדה מינית של "ציבור") אלא גם בגלל הברוטאליות של ביצועו. לבוש בתחפושת הוורדרדה של עירום נשי עוטה זאב אנגלמאייר את הפרסונה של שושקה ויוצא להפגין בעד זכויות אדם, צדק ואהבה. הדמות של שושקה העירומה לא בושה בגופה ולא בדיעותיה.

השוטרים הגיבו לפרסונה, לדימוי, לתחפושת, אך האלימות שהפעילו פגעה באנגלמאייר האדם. מול הדימוי של אנגלמאייר, הציגה המשטרה דימוי מקביל: שורת גברים לובשי מדים עטים על אישה חסרת ישע, דוחפים אותה, גוררים את גופה ה"עירום", ונושאים אותה ברגליים פשוקות. כך ייעשה בשושקה. אך בתוך התחפושת יש איש, וזהו כמובן אנגלמאייר האדם, שנחבט במדרכה, שנחנק, שנראה המום.

מול הדימוי של אנגלמאייר, הציגה המשטרה דימוי מקביל: שורת גברים לובשי מדים עטים על אישה חסרת ישע, דוחפים, גוררים ונושאים אותה ברגליים פשוקות. כך ייעשה בשושקה. אך בתוך התחפושת ישנו אנגלמאייר האדם, שנחבט במדרכה, שנחנק, שנראה המום

ההמשך, בתחנת המשטרה, מגביר את תחושת הזעזוע. אנגלמאייר מוחזק שעות בתחנת המשטרה. השוטרים אינם מסתפקים בחקירתו, אלא על פי המדווח דורשים ממנו להתפשט. כאן עומד שוטר במדים לא מול דימוי של עירום, אלא מול אנגלמאייר הממשי, בשר ודם, ערום וערייה, בוחן את גופו, מחפש בישבנו.

מה חיפשה משטרת ישראל בישבנו של זאב אנגלמאייר? שמא צורך חיוני להגן על שלום הציבור או בטחון המדינה הוביל אותה לשם? אם אין לחיפוש הצדקה שבדין, זו כבר אינה מטאפורה של תקיפה מינית. זה הדבר עצמו. סוגיית החיפוש על גופם של חשודים ועצורים מוסדרת בשורה של חיקוקים, שנחקקו בתקופות היסטוריות שונות. אף אחד מהם אינו מצדיק את החיפוש הגס והמשפיל שבוצע באנגלמאייר.

פרטיות וצנעת הפרט הן זכויות אדם בסיסיות המוגנות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. כל חיפוש פוגע בפרטיות, אך חיפוש על גוף עירום ובאיברים מוצנעים מהווה פגיעה קשה במיוחד. גם כאשר קיים חיקוק המאפשר לערוך חיפוש, נדרש שחיפוש זה ייעשה לתכלית ראוייה ובמידה שאינה עולה על הנדרש. סטנדרטים אלה לא התקיימו במקרה זה.

באופן עקרוני החוק מאפשר לחפש חיפוש לא פולשני בישבנו של אדם, פרוצדורה המכונה במילים המכובסות של החוק "בחינה חזותית של גופו העירום של אדם". האדם בו מבקשים לערוך חיפוש בעירום מתבקש להתכופף, ושוטר מביט אל בין ישבניו המפושקים. פרוצדורה פוגענית זו של חיפוש אפשרית אם קיים יסוד סביר לחשד כי ניתן יהיה לאתר על הגוף ראייה מפלילה. קשה להניח כי היה מי שסבר שבישבנו של אנגלמאייר תימצא ראייה המוכיחה את אשמתו בעבירה (המומצאת) בגינה נחקר, הטרדה מינית של הציבור.

מה חיפשה משטרת ישראל בישבנו של זאב אנגלמאייר? שמא צורך חיוני להגן על שלום הציבור או בטחון המדינה הוביל אותה לשם? אם אין לחיפוש הצדקה שבדין, זו כבר אינה מטאפורה של תקיפה מינית. זה הדבר עצמו

בנוסף, החוק מחייב את המשטרה לבקש מהחשוד הסכמה לחיפוש. הסכמה לחיפוש, על פי הסטנדרטים שהציב בית המשפט העליון, צריכה להיות הסכמה מדעת. כלומר, צריכים להסביר לאדם שעל גופו רוצים לחפש כי יש לו זכות לסרב. נכון, אם חשוד מסרב לחיפוש זה, עדיין קיים פתח תיאורטי לשימוש בכוח סביר לביצוע החיפוש, אך חיפוש בכוח אפשרי רק לאחר קיום שימוע לחשוד בפני קצין משטרה. בשימוע מעלה החשוד את טענותיו כנגד החיפוש, והקצין המנהל את השימוע אמור להסביר לו את המשמעות המשפטית של סירוב.

מכאן ברור כי אפילו אם נתבקשה הסכמה, אך הנוהל לא הוסבר לאנגלמאייר, אלא נאמר לו משהו כמו "אם לא תסכים נוכל לחפש בישבנך בכוח", אין כאן הסכמה מדעת. בכל מקרה, ללא חשד סביר כי החיפוש נחוץ למציאת ראייה מפלילה, הסכמה אינה נותנת היתר לפגיעה כה קשה בצנעת הפרט.

אפשרות נוספת להורות על חיפוש מסוג זה קיימת כדי למנוע מעצורים להבריח לבית המעצר חפצים אסורים, ובאופן מובהק סמים. גם סיטואציה זו מאוד לא סבירה במקרה של אנגלמאייר. אנגלמאייר כבר הפגין פעמים לא מעטות קודם לכן בדמותה של שושקה. סביר שמעצרו הפתיע אותו, ולא נראה שקיים בסיס כלשהו להניח שהגיע להפגנה מוכן למעצר, כשחפצים אסורים מוסלקים בישבנו.

חיקוק אחר מקנה סמכות לשוטר המקבל עצור למשמורתו לחפש "על גופו", בבגדיו ובכליו. סמכות זו, באופן מפורש, גם לפי נהלי המשטרה, אינה כוללת חיפוש בעצור עירום על ידי המשטרה. בכל מקרה, סמכות החיפוש על הגוף הינה סמכות שבשיקול דעת. השוטר "רשאי" לחפש על גופו של העצור, אך אין עליו חובה לעשות כן. מהות שיקול הדעת היא האם קיימת תכלית ראוייה המצדיקה את החיפוש, ואם ניתן להשיג את המטרות בדרך הפוגעת פחות בצנעת הפרט של העצור.

אפילו אם נתבקשה הסכמה, אך הנוהל לא הוסבר לאנגלמאייר, אין כאן הסכמה מדעת. בכל מקרה, ללא חשד סביר כי החיפוש נחוץ למציאת ראייה מפלילה, הסכמה אינה נותנת היתר לפגיעה כה קשה בצנעת הפרט

כאן, לא זו בלבד שלא היה קיים חשש לכך שיש בגופו של אנגלמאייר ראיות מפלילות, או חפצים אסורים, הרי גם ברור שלא היתה כוונה של ממש להכניסו למעצר. לראייה, בסופו של הליך, סרב אנגלמאייר לחתום על שחרור בתנאים מגבילים, ושוחרר ללא כל מגבלות.

אם לא היה כאן חיפוש חוקי, מהו הדבר שנעשה בגופו של אנגלמאייר? הפשטת אדם מבגדיו וחיפוש בישבנו, ללא סמכות חוקית, הינה בגדר תקיפה מינית. אנגלמאייר לא הטריד מינית, אבל איך נגדיר את התנהלותה של משטרת ישראל?

ד"ר אורנה אליגון דר היא מרצה בכירה בבית הספר למשפטים במכללת ספיר ובקריה האקדמית אונו. תחומי התמחותה כוללים את המשפט הפלילי, סדר דין פלילי, דיני ראיות והיסטוריה של המשפט. היא מחברת הספרים Plausible Crime Stories המגולל את ההיסטוריה המשפטית של עבירות המין בארץ בתקופת המנדט, ו-Marks of an Absolute Witch, העוסק בהוכחת עבירת הכישוף באנגליה בתקופת העת החדשה המוקדמת.