הקרב על חופש הביטוי וזכות ההפגנה בימי קורונה נמשך, ובמאבק משתתפות כל שלוש הרשויות – המחוקקת, המבצעת והשופטת.
ביום שישי סיימה הכנסת את דיוניה מבלי שהביאה לאישור סופי את התיקון לחוק הקורונה הגדול, שהיה אמור למנוע את קיומן של הפגנות. חוק הקורונה הגדול, שהתקבל לפני חודשיים, מסמיך את הממשלה להכריז על "מצב חירום עקב נגיף הקורונה", ומכוחו להטיל הגבלות שונות. זכות ההפגנה הוחרגה במפורש, כך שלא ניתן לאסור כליל על קיום הפגנות, אך ניתן להגביל אותן אם יש צורך חיוני בכך בשם המאבק במגיפה.
הממשלה ביקשה לתקן את החוק, ולהגדיר מדרגת חירום חדשה – "מצב חירום מיוחד עקב נגיף הקורונה", שהיה אמור לאפשר לה למנוע התקהלויות של יותר מ-20 אנשים במרחב הציבורי, ובכך למעשה למנוע את קיומן של ההפגנות בבלפור. גם ללא החקיקה הזו, הודיעה הממשלה כי המשטרה תאכוף בצורה יותר נוקשה את חובת הריחוק החברתי, של שני מטר בין כל שני אנשים, ופירוש הדבר הוא שבמתחם הסמוך לבלפור לא יתאפשר ליותר מ-2,000 איש להפגין.
אלא שהודות לשורת תרגילים פרוצדורליים של האופוזיציה, בשיתוף פעולה עם ח"כים מסיעתו של בני גנץ, נמנע בסופו של דבר מהקואליציה להעביר את תיקון החקיקה בכנסת.
הח"כים שלמה קרעי ומיקי זוהר מצד הליכוד, ח"כ איתן גינזבורג מצד כחול-לבן, ויו"ר ועדת החוקה ח"כ יעקב אשר (ש"ס), הביאו בסופו של דבר לפיזור הישיבה – תוך שהם מתווכחים על הגדרתן של הסתייגויות מסוימות לנוסח החוק כ"נושא חדש" או לא – בלא להביא את הצעת החוק לקריאה שנייה ושלישית במליאה.
נתניהו לא אמר נואש. בשישי בצהריים פורסם כי הוא מבקש לאסור על ההפגנות לא באמצעות תקנות מכוח חוק הקורונה, אלא מכוח תקנות שעת החירום שלפי חוק יסוד הממשלה; בדומה למבול התקנות שהותקנו בחודשים מרץ ואפריל, מבול שהופסק רק הודות להוראת בג"ץ שלפיה במצב שבו יש כנסת מתפקדת, לא ניתן להמשיך ולהתקין תקנות שעת חירום. משרד המשפטים דיקלם את העמדה הזו לנתניהו והיוזמה הזו נגנזה שלשום כלעומת שבאה.
אך המאבק לא תם. משפורסם נוסח תקנות הגבלת ההתקהלות שעליהן החליטה הממשלה במשאל טלפוני ביום שישי בצהריים, התעורר החשש שנתניהו הצליח בכל זאת להגניב בתקנות הגבלה משמעותית על ההפגנה בבלפור.
משפורסם נוסח תקנות הגבלת ההתקהלות שעליהן החליטה הממשלה במשאל טלפוני ביום שישי בצהריים, התעורר החשש שנתניהו הצליח בכל זאת להגניב בתקנות הגבלה משמעותית על ההפגנה בבלפור
התקנות קובעות כי גם פעולות שלצורך ביצוען ניתן להתרחק יותר מ-1,000 מטר מהבית – כלומר שהוחרגו ממגבלת המרחק – יוכל אדם לבצע רק בגבולות היישוב שלו. המשמעות היא כביכול שלא ניתן לעבור מעיר לעיר לצורך קיום הפגנות. שכל אחד יפגין בעיר שלו. בבלפור יוכלו להפגין רק ירושלמים.
הספק התעורר נוכח פער בין לשון הודעת הממשלה, כפי שפורסמה בשישי אחר הצהריים, לבין הנוסח שפורסם בתקנות עצמן. בהודעת הממשלה הוגדרה החרגה גם לאיסור המעבר מיישוב ליישוב, אך נכתב כי "היציאה המותרת ממקום המגורים לפעולה או למטרה שהותרה, תהיה רק בתחום היישוב בו מצוי מקום המגורים של האדם, למעט לגבי פעולות או מטרות שלא ניתן לבצע ללא יציאה מיישוב מגוריו של אדם".
את הנוסח הזה אפשר לפרש כאיסור על מעבר מעיר לעיר לשם השתתפות בהפגנה, שהרי לכאורה, ניתן לקיים הפגנות בכל יישוב.
אך לא זה מה שנקבע בתקנות. בנוסח הרשמי נקבע כי "יציאה של אדם לפעולה [שהוחרגה ממגבלת 1,000 המטרים, י"י] תהיה רק בתחום היישוב שבו נמצא מקום מגוריו של אותו אדם, זולת אם מקום ביצועה של הפעולה או המטרה הוא מחוץ ליישוב שבו נמצא מקום מגוריו, או שלא ניתן לקיימה ביישוב".
הדגש הוא על המילים "מקום ביצועה של הפעולה". מקום ביצועה של ההפגנה מול מעון ראש הממשלה הוא בבלפור, בירושלים, ומכאן שאיסור המעבר מיישוב ליישוב אינו חל על הפגנות.
"הבעת תוכחה"
בינתיים, בית המשפט העליון ממשיך לנסות ולשרטט עבור הממשלה את הנתיב הראוי בסוגיית היחס המכבד שצריך להינתן להפגנות ומחאות. בפסק דין שניתן ביום חמישי האחרון שלח בית המשפט העליון מסר לממשלה – כי לא יירתע מהתערבות אם זו תפגע בה או תגביל אותה מעבר למתחייב.
פסק הדין ניתן אגב מחלוקת שהתעוררה לפני כחצי שנה, בסמוך לאחר הבחירות, בין התנועה לאיכות השלטון לבין עיריית ירושלים. התנועה קיימה אז משמרת מחאה מול משכן נשיא המדינה, אגב המאבק הציבורי נגד הטלת המנדט להרכבת ממשלה על נתניהו. עיריית ירושלים הסירה את השלטים, התנועה עתרה נגדה לבית המשפט לעניינים מינהליים, ובסופו של יום העניין התגלגל לפתחו של בית המשפט העליון.
המשנה לנשיאת העליון, השופט חנן מלצר, כתב את פסק הדין העיקרי. הוא כתב על משמרת המחאה שהתקיימה מול בית הנשיא ראובן ריבלין, אך אין ספק שמול עיניו עמדו ההפגנות המתקיימות מול בית ראש הממשלה בנימין נתניהו – גם כעת, בימי קורונה.
"זכות ההפגנה היא זכות יסוד שיש בה כדי לעצב את אופי המשטר בישראל כמשטר דמוקרטי", כתב מלצר, "האפשרות לקיים הפגנה אף הוחרגה, כפעילות מותרת, בהסדרים שנחקקו בעקבות משבר הקורונה, וזאת בשל מעמדה המיוחד של הזכות להפגין".
משום כך, כתב מלצר, "ההגנה הניתנת לחופש הביטוי הפוליטי, הנחשב לגרעין הזכות לחופש הביטוי, ואשר אף ממנו נגזרת, כאמור, זכות ההפגנה – היא רחבה במיוחד".
השופט חנן מלצר: "ההגנה הניתנת לחופש הביטוי הפוליטי, הנחשב לגרעין הזכות לחופש הביטוי, ואשר אף ממנו נגזרת, כאמור, זכות ההפגנה – היא רחבה במיוחד"
זה נכון שזכויות היסוד בישראל אינן מוחלטות, ויש לאזנן מול אינטרסים אחרים. חובת הממשלה לנקוט פעולות במטרה להיאבק בנגיף הקורונה היא בוודאי אינטרס חיוני. ואולם, מוסיף מלצר: "לא כל פגיעה בסדר או בביטחון תצדיק את הגבלת הזכות להפגין".
מלצר התייחס באופן ספציפי לזכות ההפגנה מול מעונו הרשמי של נבחר ציבור, ממש כאילו המאבק על ההפגנות בבלפור היה זה שעמד להכרעתו.
"המטרה של קיום משמרת מחאה מול משכנו של נבחר ציבור היא פרטנית – להביא לכך שנבחר הציבור, או הבאים אליו ישנו את עמדתם בנושא מסוים. ניתן להגדיר זאת גם כ'הבעת תוכחה', באשר משמרת המחאה נועדה להזהיר ציבורית את נבחר הציבור, או את מי שפונים אליו – על מה שנתפס, בעיניי המפגינים, כשגוי".
סיכם מלצר: " למיקום בו נערכת משמרת המחאה – דווקא מול מעונו הרשמי של נבחר הציבור – יש איפוא חשיבות מיוחדת בעידן המודרני, שכן הדבר נועד למשוך את תשומת הלב של מקבלי ההחלטות ושל הציבור."
מלצר אף מזכיר דברים שכתב אך בעת האחרונה השופט עוזי פוגלמן, בפסק הדין בעתירת תושבי ירושלים הסמוכים למעון ראש הממשלה בבלפור: "מעונו הרשמי של ראש הממשלה הוא בעל אופי מיוחד. יש בו מסמליות השלטון. במדינה דמוקרטית שוחרת חופש כמדינת ישראל אין להציב גבול לחופש ההפגנה ליד ביתו של ראש הממשלה".
השופט עוזי פוגלמן: "מעונו הרשמי של ראש הממשלה הוא בעל אופי מיוחד. יש בו מסמליות השלטון. במדינה דמוקרטית שוחרת חופש כמדינת ישראל אין להציב גבול לחופש ההפגנה ליד ביתו של ראש הממשלה"
אפשר לקרוא את הדברים כך: בית המשפט העליון מבהיר לממשלה, כי לא יהסס להגן על זכותם של מפגיני בלפור לממש את זכותם, אל מול ההתקפה הבלתי פוסקת של נתניהו על זכות זו.
חובת ההוכחה בעניין זה עוד תוטל על כתפיהם של השופטים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם