הקהל האמריקאי נחשף למייקל אורן כפרשן הטלוויזיה בכבלים לענייני ישראל והמזרח התיכון. אחרים הכירו אותו כשגריר ישראל בוושינגטון במהלך כהונתו הראשונה של הנשיא, ברק אובמה, כאשר זכה לתענוג המפוקפק של ניהול היחסים המורכבים בין ישראל לארה"ב, או מאוחר יותר, כאשר היה ח"כ ב"כולנו".

אולי אתם מכירים את אורן כמחברם של שלושה ספרי היסטוריה רבי מכר, אבל מה שאתם כנראה לא יודעים זה שהוא גם מחבר סיפורת. אני, בכל אופן, לא ידעתי. ראיינתי את אורן מספר פעמים וקראתי את ספרי העיון שלו. עד השנה לא היה לי מושג שהסופר והפוליטיקאי הישראלי, יליד ארה"ב, כותב גם סיפורים.

מייקל אורן במליאת הכנסת, ארכיון, 2015 (צילום: Miriam Alster/FLASH90)

אורן, 65, מפרסם את ספר הסיפורת השלישי שלו, קובץ סיפורים קצרים בשם The Night Archer ("קשת הלילה" בתרגום חופשי). זה שינוי מספריו המוכרים יותר, מסמכים היסטוריים מעמיקים וסמכותיים בנוגע למזרח התיכון, או, במקרה אחר, ספר זכרונות דיפלומטי ושנוי במחלוקת ("בן ברית", שיצא בידיעות ספרים ב-2016). "קשת הלילה" נע בין תקופות ורקעים, ולפעמים אפילו חוצה לעולמות הפנטזיה. לרבים מהסיפורים שם אין שום קשר ישיר ליהדות או לישראל.

כבר יותר משנה שאורן פועל מחוץ לשירות הציבורי, אחרי עשור שבו היה בעיקר שליח ציבור. הוא לא גר בירושלים, בוושינגטון או בניו יורק, אלא ביפו. הוא כותב מאמרי דעה ומפרש את החדשות, אבל בריאיון טלפוני הוא נשמע נינוח, על אף ההתרחבות המדאיגה של משבר הקורונה והכישלון בהתמודדות איתו בישראל.

הפרויקט הבא שלו אחרי הספר הזה יהיה עוד ספר סיפורת, הפעם רומן שמתרחש בפרבר יהודי בשנות ה-70 המוקדמות, המקום שבו גדל, הוא מגלה.

"אנשים רוצים להכניס את הקריירה של אדם לתבניות ברורות ומוכרות, להגיד, הבחור הזה היסטוריון, האיש הזה דיפלומט", הוא אומר. "אני אולי מסתכן בלרצות יותר מדי, אבל הייתי רוצה להיות ידוע בתור עצמי. זה מי שאני, בלי לאפיין כלום".

בכירי מפלגת כולנו ב-2015, מייקל אורן ראשון מימין (צילום: פלאש 90)

אורן אומר שלשחרר לפרסם סיפורת בתקופה שבה, כמיטב הקלישאות, האמת היא לא תמיד חברה. הוא כתב רבים מהסיפורים בספר בבקרים במהלך כהונתו בכנסת, בין השנים 2015-2019, לפני שיצא לעבודתו כחבר מפלגת "כולנו" שהתפרקה מאז. חברי כנסת אינם מורשים לפרסם ספרים בעודם בתפקיד, אז הוא נאלץ לשמור את הסיפורים קרוב לחזה עד שיעזוב את החיים הציבוריים.

אורן כתב רבים מהסיפורים האלה בבקרים במהלך כהונתו בכנסת. חברי כנסת אינם מורשים לפרסם ספרים בעודם בתפקיד, אז הוא נאלץ לשמור את הסיפורים קרוב לחזה עד שיעזוב את החיים הציבוריים

אם כבר, אורן אומר שנהיה קשה יותר לכתוב ספרי עיון בתקופה שבה מתווכחים על העובדות עצמן. הבעיה שלו עם העולם הספרותי היא שהמילה הכתובה הפכה ממושטרת מדי. בדומה להוגים וכותבים רבים שתומכים בביטוי נרחב ככל האפשר של רעיונות, ומבקרים כל הצעה לצמצום השיח, אורן יוצא נגד התפיסה לפיה סופרים יכולים לכתוב רומנים רק על סמך חוויות וזהויות פרטיות שלהם. "הקווים היטשטשו", הוא אומר. "אני מרגיש את זה יותר בתור כותב ספרי עיון, מישהו שמנסה לכתוב, למשל, מאמרי דעה. זה מאוד מקשה על העניין".

עטיפת ספרו החדש של מייקל אורן

"כתיבה היא עניין של חירות, של דמיון. יש היום לחץ אדיר להגביל את החירות הזאת, להגיד שאתה יכול לכתוב רק על מי שאתה ולא על שום דבר אחר, אחרת יאשימו אותך, בין היתר, בניכוס תרבותי", הוא מנמק את עמדתו.

דבר נוסף שמלחיץ אותו פחות, הוא אומר, זה המצב הפוליטי הנוכחי. למרות הסגר המחודש שקובר איתו את הזכות להפגין, ולמרות הבחירות הקרבות לנשיאות ארה"ב, הוא "חושב שהדמוקרטיה מאותגרת באופנים רבים, אך לא חושב שהיא על סף התמוטטות". לדעתו, "המוסדות הדמוקרטיים חזקים מזה".

אורן מוסיף כי, "יש לי פרספקטיבה היסטורית שגורמת לי להיות רגוע יחסית בעניינים האלה. המקומות שבהם אני לא רגוע הם האיום על דעת הציבור שמקורו ברשתות החברתיות. בישראל ובארצות הברית לא הממשלה היא זאת שסוגרת על האמנים, אלא הרשת החברתית. וזה איום מאוד ממשי".

השגריר בארה"ב אורן מלווה את הנשיא פרס בביקורו בוושינגטון, ארכיון, 2012 (צילום: AP Photo/Carolyn Kaster)

"קשת הלילה" מציע תגובת נגד לטענה שסופרים יכולים לכתוב רק על מי שהם. גיבורי הסיפורים נעים בין כובש ספרדי לרעייתו של מטיף פרוטסטנטי, דרך צמד מורות לסביות שיוצאות לחופשה על החוף (המורות נזכרות בתלמיד שובב אך מבטיח מעברן, הורנשטיין. שם משפחתו המקורי של אורן היה בורנשטיין).

בתמהיל מופיעים קומץ סיפורים יהודיים וישראלים, כמו גם סיפורים אחרים שמתייחסים לרקע של אורן. באחד, ארכאולוג ישראלי מזדקן, שלא זוכה להכרה ראויה, מתמודד עם דילמה. סיפור אחר מסופר מנקודת המבט של נער משועמם בליל סדר אמריקאי, ואחר מתמקד בזוג עם שאיפות חברתיות בוושינגטון.

באחד הסיפורים מופיע פוליטיקאי ישראלי. סיפור אחד מספר את קורותיו של ניצול שואה עם שיער סתור, שהופך לסופר אייקוני על השואה באמריקה אחרי שחי תקופה בצרפת. אורן אומר שלמרות הדמיון בביוגרפיה ובהופעה, זה לא בדיוק סיפור על אלי ויזל, אלא "תערובת של מספר ניצולי שואה שהכרתי".

הסיפורים שלו חולקים מוטיב של דמויות שמנסות לברוח מסיטואציה דורסנית – עצבות משפחתית, פרסונה ציבורית קדושה או שטח עוין של שליט זר.

אורן סיפר לי שהוא לא מתייחס לכתיבתו הספרותית כאל בריחה מחובותיו הציבוריים. הוא שמח לשרת בתפקידים האלה ובמקביל, בזמנו הפנוי, לכתוב. אבל עכשיו, אחרי שנים שבהן דיבר בשם נתניהו או כחלון, הוא מפרסם ספר שבבסיסו מנסה לברוח מהכבלים שמגבילים אותנו.

"לכל בני האדם יש סודות, וכל בני האדם מרגישים מוגבלים במובנים מסוימים", הוא אומר. "התמה המרכזית של הספר כולו היא חירות, והוא על האנשים שמחפשים אותה, מחפשים שחרור, ולומדים שהחופש עצמו הוא מטרה שאליה צריך ואפשר לחתור, אבל תמיד יעמדו מכשולים בדרכך".

מייקל אורן בתחילת דרכו הציבורית, ארכיון, 2000 (צילום: פלאש 90)