כאשר פריז חיה תחת הכיבוש הגרמני במלחמת העולם השנייה, והיהודים בעיר חששו לחייהם, הופיע מציל בלתי צפוי בשגרירות האיראנית בבירת צרפת.
עבדול חוסיין סרדארי, הקונסול האיראני שייצג את ממשלת השאה, הציל מאות – אם לא אלפי – יהודים מהיטלר. הוא עשה הנפיק עבורם דרכונים איראניים בטענה שגויה, שפנתה לאג'נדה של הנאצים על עליונות הגזע, לפי מחזיק הדרכון לא היה יהודי, אלא Djougouten – מיעוט איראני שהיה ארי מבחינה אתנית.
פאריבורז מוכתרי, מחבר הספר "בצלו של האריה: שינדלר האיראני ומדינת המולדת שלו במלחמת העולם השנייה", מסביר כי הנאצים סיווגו איראניים לא-מוסלמים בתור "לא ממוצא יהודי" או "לא יהודים בדמם".
לדברי מוכתרי, איראנים ארמנים, נוצרים וזורואסטירים נכללו בקטגוריה הראשונה, בעוד שאיראנים אחרים שהדת שלהם התבססה על המסורת היהודית או הושפעה ממנה, אך לא היו "יהודים בגזע", השתייכו לקטגוריה השנייה.
"סרדארי, עם השכלתו המשפטית, ניסיונו הדיפלומטי ותבונתו, ניצל את הסיווג באומץ ככל שהיה יכול, עד לנקודה בה הכעיס אנשים כמו אדולף אייכמן", אומר מוכתרי, שמעריך כי הדיפלומט העניק בין 500 ל-1,000 דרכונים איראניים והציל בכך בין 2,000 ל-3,000 יהודים, משום שהדרכונים הונפקו למשפחות שלמות.
"גם היום יש הרבה יהודים באיראן"
הקולנוענית האיראנית מהדיה זאר זרדיני, הפכה לאחרונה את חייו של סרדארי לסרט תיעודי. "עבורי, הנושא הוא אדם שהציל חיים", היא אומרת. "גם אם לא הייתי בוחרת לעשות עליו סרט, הייתי סקרנית בנוגע לעבודה הנפלאה שעשה".
זרדיני, שגדלה בסביבה מוסלמית, מתארת את ארצה כמדינה סובלנית ומגוונת מבחינה דתית. "יש הרבה יהודים באיראן", היא אומרת על המדינה עם האוכלוסייה היהודית השנייה בגודלה במזרח התיכון אחרי ישראל. "לדעתי, הם היו רוצים לראות את הסרט. סרדארי אולי עזר לחלק מאבותיהם. עבורי, היא מוסיפה, "זה לא הוגן אם אנשים מדוכאים בעקבות האמונות שלהם".
זרדיני מספרת כי כאשר הגיעה לראשונה לבריטניה, כדי ללמוד שם באוניברסיטה, לא היה לה "מושג על השואה ועל המשמעות שלה". אבל לאחר שיצרה סרט תיעודי על שורדת השואה סקרלט אפסטיין, היא נתקלה בסיפור של סרדארי.
הסרט שיצרה עליו הוא תוצאה של מסע בן 5 שנים בשלוש יבשות. זרדיני ראיינה עדי ראייה ומומחים, לרבות אנשים שנצלו על ידי הקונסול ובני המשפחות שלהם. היא גם ביצעה תחקיר עליו בארכיונים הלאומיים בארה"ב, בצרפת ובשווייץ.
"נתניהו האשים את איראן באנטישמיות, וזריף השיב לו, כי היו שלוש פעמים שבהן איראנים הצילו יהודים: כורש, אסתר וסרדארי"
לאורך הדרך, היא שאלה מדוע סרדארי לא נכלל ברשימת חסידי אומות עולם. היא אמרה שהגישה את המסמכים התומכים במועמדות שלו ל"יד ושם".
גם אנחנו שאלנו את השאלה הזאת.
מנהל מחלקת חסידי אומות עולם ביד ושם, ד"ר יואל זיסינויין, נימק בתגובה את ההחלטה שלא להוסיף את סדרארי לרשימה המונה יותר מ-27,360 גברים ונשים:
"המקרה של סרדארי מוכר ליד ושם ולוועדה להגדרת חסידי אומות עולם. הועדה סקרה את המסמכים בעבר, אבל לא מצאה מספיק תיעוד כדי להעניק לו את התואר חסיד אומות עולם. עדויות ישירות של שורדים המספקים פרטים על הנסיבות של ההצלה ותיעוד הנוגע להצלה הם בין הקריטריונים הבסיסיים הנדרשים להכרה בתור חסיד אומות עולם".
סיפור נרחב של גבורה איראנית
סרדארי, שהושווה בעבר לאוסקר שינדלר, הוא חלק מסיפור נרחב יותר של גבורה איראנית במהלך השואה. בנוסף להישגיו בפריז, הממשלה האיראנית קיבלה 400 אלף פליטים פולנים במלחמת העולם השנייה, 25-30 אלף מתוכם היו יהודים.
אנשים באיראן גילו את סיפורו בהדרגתיות. עשרות שנים לאחר שהמהפכה האסלאמית הפילה את הממשלה שסרדארי שירת, הוא הוצג באופן חיובי באופרת סבון איראנית מ-2007. ב-2017, שר החוץ האיראני מוחמד ג'אווד זריף הזכיר את מעשיו של סרדארי במהלך ויכוח רטורי עם ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו.
"נתניהו האשים את איראן באנטישמיות", אומר ליאור שטרנפלד, פרופ' להיסטוריה של המזרח התיכון, וזריף השיב לו, כי היו "שלוש פעמים בהיסטוריה בהן איראנים הצילו יהודים: כורש; אסתר ומרדכי; ומלחמת העולם השנייה, עם סרדארי והפליטים מפולין".
שטרנפלד מקווה כי הסיפור של סרדארי "יעזור לפרק את הרעיון שאיראן היא אויבת של היהודים, טיעון שעולה לעתים קרובות ע"י ישראלים וע"י נתניהו".
קשרים למלוכה ולפוליטיקה הפרסית
סרדארי גדל במשפחה עם קשרים למלוכה ולפוליטיקה הפרסית. ב-1937, הוא הוצב בשגרירות בפריז בתור המזכיר הראשון האחראי על נושאים קונסולריים. אך כאשר פריז נכבשה על ידי הגרמנים ב-14 ביוני, 1940, השגרירות נסגרה.
על פי הסרט, שגרירות איראנית מרכזית חדשה נפתחה בעיר וישי, אך הממשלה של רזא שאה הייתה צריכה מישהו שידאג למשרדי השגרירות בפריז, כך שסרדארי חזר לשם כקונסול. אז הוא גם החל לעזור ליהודים ממוצא איראני בעיר.
"הגרמנים ידעו שאין דבר כזה 'אנשים שחיו על פי דת משה, אך היו מבחינת אתנית פרסים מגזע ארי', אבל עברו על כך בשתיקה"
בימים ההם, יהודים איראנים רבים עברו לפריז כדי לעשות עסקים וללמוד. סרדארי רכש את אמונם של נציגי הרשויות הגרמניים על ידי עריכת מסיבות ראוותניות בשגרירות, ואז השתמש באמון הזה להפקת הדרכונים מצילי החיים.
"הגרמנים ידעו שאין דבר כזה Djougouten (אנשים שחיו על פי דת משה, אך היו מבחינת אתנית פרסים מגזע ארי), אבל עברו על כך בשתיקה", אומרת זרדיני.
סרדארי גייס את חברו היהודי איברהים מוראדי, סוחר שטיחים בולט בפריז, לסיוע במאמצי ההצלה. יהודי איראני נוסף, ז'אן פאפאן מספר בסרט כי כאשר הנאצים שלחו את אביו למחנה הריכוז דראנסי, סרדארי הצלי את חייו. "ללא סרדארי, לא הייתי קיים היום", אומר פאפאן, "תמיד אהיה אסיר תודה".
אייכמן החל לחשוד
אך היו מכשולים בדרך. הדיפלומט האיראני עורר את חשדנותו של אדולף אייכמן, וב-8 במאי, 1942, הנאצים שללו את חסינותו הדיפלומטית, וממשלת השאה הורתה לו לשוב לארצו (בנקודה זו הממשלה האיראנית התחלפה, לאחר שפלישה אילצה את רזא שאה להתפטר לטובת בנו, מוחמד רזא פהלווי.) אך סרדארי נשאר בפריז, אירח מסיבות והנפיק דרכונים ליהודים – ללא כל סמכות לעשות זאת.
בנוסף, אומרת הבמאית, "סרדארי הנפיק דרכונים לכל היהודים בשגרירות, לא רק יהודים איראניים". בין הניצולים האלה היו גם יהודים מגיאורגיה ומדמשק.
למרות שמרכז שמעון ויזנטל בלוס אנג'לס ומוסדות יהודים אחרים כיבדו את סרדארי לאחר מותו על פעולותיו, יד ושם שומר, כאמור, של שיקול דעת מסויג. "אני לא חושב שיד ושם ביצע בדיקה ראויה באשר לסרדארי", אומר שטרנפלד.
אולי זה קרה, בין היתר, כי סרדארי מעולם לא לקח קרדיט על מעשיו. לדברי מוכתרי, כאשר יד ושם פנה לסרדארי ב-1978 לשמוע על מעשיו, הוא השיב: "כפי שאתם אולי יודעים, היה לי העונג להיות קונסול איראני בפריז בתקופת הכיבוש הגרמני, וככזה עשיתי את חובתי עבור כל האיראנים, לרבות יהודים איראניים".
מוות מסתורי בלונדון
לאחר סיום המלחמה, סרדארי חזר לאיראן, נשפט על הנפקת הדרכונים וקיבל חנינה מהשאה. ב-1979, כאשר התרחשה שם המהפכה, הוא היה מחוץ למדינה. אחיינו, ראש הממשלה לשעבר עמיר-עבאס הוביידה, הוצא אז להורג.
"במהלך המהפכה, הנכסים שלו נלקחו ע"י הממשלה האיראנית. אנשים אמרו לו: הם הרגו את האחיין שלך, אולי הם רודפים אחרייך"
"סרדארי הרגיש מצולק וחסר ביטחון אחרי שאחיינו הוצא להורג", אומרת זרדיני. "במהלך המהפכה, חלק מהנכסים שלו נלקחו על ידי הממשלה האיראנית. אנשים אמרו לו: 'הם הוציאו להורג את האחיין שלך. אולי הם רודפים אחרייך'".
לפי הסרט, חייו של סרדארי הסתיימו בנסיבות מסתוריות מספר שנים לאחר מכן. הוא שכר בית בנוטינגהאם, אנגליה, ליד הנכד של אחיו. יום אחד, בעל הבית של סרדארי אמר לאחיינו שהוא עזב, מבלי להעביר כתובת. לאחר מכן האחיין קיבל שיחת טלפון מהבית החולים על כך שדודו נפטר. הוא היה אז בן 66 או 67.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו