בניגוד למקובל לחשוב במחוזותינו, היחסים הבילטרליים עם ארה"ב מצויים במשבר קשה. רבים חושבים שהיחסים בין המדינות הם בשיאם בשל הסימביוזה המופלאה בין טראמפ לנתניהו, אבל דווקא הסימביוזה הזאת העמיקה מספר מגמות שמאיימות על היחסים מזה זמן רב.

אנסה להציע להלן מספר צעדים לפתרון המשבר שניתן יהיה לנקוט מול ממשל ביידן – במידה שיבחר – וזאת בשתי סוגיות מרכזיות: האינטרס האמריקאי להפחית את מעורבות ארה"ב במזרח התיכון והפגיעה האנושה ביחס הדו מפלגתי לישראל.

רבים חושבים שהיחסים בין ישראל לארה"ב בשיאם בשל הסימביוזה המופלאה בין טראמפ לנתניהו, אבל דווקא הסימביוזה הזאת העמיקה מגמות שמאיימות על היחסים הבילטרליים עם ארה"ב, והם במשבר קשה

בהקשר האסטרטגי, מגמה שמסכנת את הערך הרב שמייחסת ארה"ב לישראל היא שהחשיבות האסטרטגית של אזור המזרח התיכון עבורה הולכת ופוחתת. אזור זה היה בעבר ספק האנרגיה המשמעותי ביותר של ארה"ב אבל כיום הפכה ארה"ב עצמה ליצואנית אנרגיה. בנוסף לכך, כל ההתערבויות של ארה"ב במזרח התיכון לאחרונה הסתיימו בכישלון. מהפלישה לעירק, עבור ל"הובלה מאחור" בלוב וכלה באוזלת היד בנושא הסורי.

מבחינת ישראל, היכולת להתבסס על תמיכה אמריקאית באזור,  שהייתה מרכיב חשוב בתפיסת ההגנה שלנו, הולכת ונשחקת. כדוגמה, עתיד סוריה מוכרע כיום על ידי תורכיה, סוריה ורוסיה, בעוד שלארה"ב אין שם מנופים. בהקשר האיראני, ארה"ב מצאה את עצמה בבדידות "מזהירה" במועצת הבטחון (לצד הרפובליקה הדומיניקנית) בניסיון להאריך את האמברגו על מכירות נשק לאיראן.

בהקשר הפוליטי, המגמה המדאיגה נובעת מכך שמתחולל שינוי ממצב שבו במשך השנים התבססו היחסים המיוחדים בין שתי המדינות על תמיכה דו מפלגתית והימנעות מהפיכת ישראל לנושא שמצוי במחלוקת פוליטית. טראמפ ונתניהו פעלו בניגוד למגמה הזאת, ואנו עדים למגמה מדאיגה מאוד, שבה הציבור הליברלי בארה"ב (שגדל דמוגרפית במעבר ממדינת הרוב הלבן והפרוטסטנטי למדינת מיעוטים) מתרחק מישראל, שנתפסת יותר ויותר כשמרנית וכזרוע של המפלגה הרפובליקנית.

ההתרחקות הזאת מתחילה לתת את אותותיה בקרב מחוקקים חדשים בקונגרס, שכבר אינם רואים את היחסים המיוחדים עם ישראל כמרכיב חשוב ערכית ואסטרטגית לארה"ב. חמורה מכך היא ההשפעה על הקהילה היהודית האמריקאית, שהיא הקהילה הגדולה והחשובה ביותר בעולם מחוץ לישראל. כעת מסתמנות בה מגמות של אמביוולנטיות ולעתים אף עויינות כלפי ישראל, שבשנים האחרונות מתרחקת מהערכים הליברליים של היהדות הלא אורתודוכסית.

בהקשר הפוליטי, מגמה מדאיגה של שינוי מהמצב בו היחסים המיוחדים בין שתי המדינות התבססו על תמיכה דו מפלגתית והימנעות מהפיכת ישראל לנושא שמצוי במחלוקת פוליטית

מה ניתן לעשות כדי לשמור על מחויבותה האסטרטגית של ארה"ב כלפי ישראל ולהשיב את התמיכה הדו מפלגתית בה?

תהליך ההתרחקות של ארה"ב מהמזרח התיכון מחייב את ישראל לשנות את מדיניותה המסורתית, שהתנגדה לקדם מהלך של חתימה על ברית הגנה חוזית מעוגנת בחוק האמריקאי. ההתנגדות הישראלית נבעה מחשש שברית כזאת תצמצם את מרווח התמרון של ישראל בהפעלת יתרון העוצמה שלה על שכנותיה. אולם טיעון זה נשחק לאור העובדה שהאיומים האמיתיים על ישראל כיום הם אסימטריים והעוצמה הצבאית שלנו אינה יכולה למנוע אותם. דווקא "קשירת ידינו", כביכול, מתגובות צבאיות חסרות תוחלת אל מול פרובוקציות, ולעומת זאת יצירת מוטיבציה אמריקאית להרתעה אפקטיבית של אויבינו והפעלת מנופים אמריקאיים דיפלומטים וכלכליים כלפיהם תשיג הרבה יותר. חופש התמרון שלנו, כביכול, גורם ללחץ פוליטי פנימי הולך וגובר לשימוש בכוח צבאי מבלי יכולת להשיג הכרעה, כפי שראינו בסבבי הלחימה האחרונים מול חמאס.

רבים מעמיתיי ממחנה השלום ישאלו את עצמם מדוע אני מצדד בברית הגנה שנתפסת כאינטרס ימני, ששואף להגדיל את ההתבססות על מרכיב הכוח הצבאי שלנו. אולם ברית הגנה עם ארה"ב היא דווקא הדרך לקדם פתרונות שאינם צבאיים.

• ברית הגנה עם ארה"ב תחייב את ארה"ב – לא רק לתחזק הרתעה אפקטיבית מול איראן, חיזבאללה, חמאס וכו', אלא גם תייצר אינטרס אמריקאי מובהק לקדם הסדרים כדי להימנע מהסתבכות במלחמה במזרח התיכון.
• בנוסף לכך, ברית כזאת תמנע ממנהיגים פופוליסטיים בימין את היכולת להשתמש בצבא באופן לא אחראי, משום שהמערכת הביטחונית שלנו (המבינה היטב שאין פתרונות צבאיים לבעיות המרכזיות של ישראל) תוכל להצדיק הימנעות מפעולות מיותרות בשל הצורך בגיבוי אמריקאי.
• בנוסף לכך, ברית הגנה תחייב את ארה"ב לקדם מהלך בו יוגדרו גבולותיה של ישראל משום שיש צורך בהגדרה טריטוריאלית כדי לקבוע על איזה שטח חלה הברית.
• צעד נוסף שהברית תקדם הוא מעבר של הסיוע הצבאי לישראל מסעיף הקצבות מחלקת המדינה להקצבות מחלקה ההגנה, ובכך תימנע הבולטות של הסיוע לישראל (אשר מזיקה לנו פוליטית היות שהוא גדול בהרבה מהסיוע שמעניקה  ארה"ב למדינות מתפתחות).
• הברית גם יכולה לסייע בשיתופי פעולה בין התעשיות הצבאיות של שתי המדינות בפיתוח, ייצור ושיווק משותפים, מה שימנע תחרות לא בריאה על שווקים, תוך הקפדה שלא לפגוע ב-QME (יתרונה האיכותי הצבאי של ישראל ביחס לכל אויביה).

רבים מעמיתיי ממחנה השלום יתהו מדוע אני מצדד בברית הגנה, שנתפסת כאינטרס ימני, השואף להגדיל את ההתבססות על מרכיב הכוח הצבאי שלנו. אולם ברית הגנה עם ארה"ב היא דווקא דרך לקדם פתרונות שאינם צבאיים

באשר לשיקום הדו מפלגתיות, עצם ירידת טראמפ המפלג והמקצין מבמת ההיסטוריה תסייע לכך. אולם רצוי לקדם חיבורים בין ישראל וארה"ב גם סביב האג'נדה שחשובה לציבור הליברלי במפלגה הדמוקרטית ובקהילה היהודית.

אחת הדרכים לקדם אג'נדה שכזאת היא בהקמת קרן בילטרלית משותפת לארה"ב ולישראל לקידום "תיקון עולם" (בדומה לקרנות הקיימות – BIRD לשת"פ במו"פ תעשייתי, ו-BARD לשת"פ במו"פ חקלאי). הקרן תממן שיתופי פעולה בין סוכנויות הפיתוח של שתי המדינות – מש"ב ו-US.AID, ותעניק תמיכה בשותפויות של ארגונים לא ממשלתיים ועמותות לקידום צדק חברתי וסיוע לאוכלוסיות מוחלשות.

קרן כזאת תייצר פלטפורמה לשיתופי פעולה בין צעירים יהודים (וגם לא יהודים) לישראלים סביב אג'נדה פרוגרסיבית, בניגוד למגמה הקיימת בה הצעירים הללו לא רואים בישראל יעד לקידום הערכים הללו.

כמובן יש צורך בשינוי דיסקט במנהיגות הישראלית ביחסה לציבורים ליברליים בארה"ב וביחסה המתנכר כלפי הזרמים הליברליים ביהדות ארה"ב, אשר בעיני הממסד היהודי נחשבים כיום כיהודים סוג ב', בעוד אנחנו מצפים מהם להגן על ישראל במאמצי השדולה ובתמיכה כספית.

יש צורך גם בשינוי משמעותי ביחס לקידום פתרון שתי המדינות עם הפלסטינים (https://www.zman.co.il/158663/), ובמעבר לגישה רציונלית בהתמודדות מול הגרעין האיראני (https://www.zman.co.il/159950/) – על כך כתבתי בנפרד כפי שניתן לראות בקישורים.

יש צורך בשינוי דיסקט ביחסה המתנכר של המנהיגות הישראלית לציבורים ליברליים בארה"ב, ולזרמים הליברליים ביהדות שם, שנחשבים כיום בעיני הממסד היהודי כיהודים סוג ב'. זאת כשאנו מצפים מהם להגן על ישראל כספית ובמאמצי השדולה

שינוי בבית הלבן יכול להוביל לשינוי מגמה בכל הקשור ליחסים ארוכי הטווח בין ישראל לארה"ב, בניגוד למצב הנוכחי בו היחסים בין המדינות משועבדים לצרכים הפוליטיים קצרי הטווח של המנהיגים הנוכחיים בירושלים ובוושינגטון.

נדב תמיר מכהן כמנכ"ל בישראל של JStreet - הבית הפוליטי של אמריקאים תומכי ישראל ותומכי שלום, חבר הועד המנהל של מכון מתווים למדיניות אזורית וכיועץ לעניינים בינלאומיים למרכז פרס לשלום וחדשנות. לשעבר דיפלומט בנציגויות ישראל בוושינגטון ובוסטון ויועץ מדיני לנשיא המדינה.