בעקבות הטראומה מתוצאות הבחירות לנשיאות ארה"ב ב-2016, רבים מאתנו חוששים להתייחס לתחזיות האופטימיות שהדמוקרטים עומדים להשתלט על הבית הלבן ועל הסנאט. השינוי הצפוי, אם אכן יתחולל, יהיה הזדמנות שאסור להחמיצה עבור מחנה השלום הישראלי, ויש להיערך לכך.

השינוי בפועל לא יתרחש לפני ה-20 בינואר, מועד חילופי הנשיאים בחוק, אבל יש עבודה רבה לעשות לפני כן. זאת, על מנת להכין את כניסת הממשל החדש בהיבטים שקשורים לקידום השלום וגם על מנת למנוע פעולות מזיקות מצד ממשל טראמפ בחודשיים בין הבחירות לחילופי הנשיאים. תקופה זו, בה הנשיא המכהן הוא אמנם "ברווז צולע", מאפשרת מרחב פעולה בו הנשיא יכול לנקוט מהלך אחרון מבלי שיש לו מה להפסיד, ובמקרה של טראמפ והסכסוך הישראלי-פלסטיני, זה עלול להיות מסוכן.

בחודשיים בין הבחירות לחילופי הנשיאים הנשיא המכהן הוא אמנם "ברווז צולע", אך יכול לנקוט מהלך אחרון מבלי שיש לו מה להפסיד, ובמקרה של טראמפ והסכסוך הישראלי-פלסטיני, זה עלול להיות מסוכן

ראשית, עלינו לשכנע את שותפינו הפלסטינים לנצל את השינוי כדי לצאת מהתפיסה הקורבנית והמסתגרת אליה נכנסו בעקבות הצעדים שנקט נגדם טראמפ. כזכור, ממשל טראמפ הפסיק לממן פרויקטים של USAID ברשות הפלסטינית, עצר את המימון לאונר"א, סגר את הנציגות של הרשות הפלסטינית בוושינגטון, והכריז – במקביל להעברת השגרירות לירושלים – שעתיד ירושלים הורד משולחן המשא ומתן. לבסוף, איומי הסיפוח כחלק מתכנית טראמפ היו "הקש ששבר את גב הגמל".

"הברוגז" הפלסטיני לגמרי מובן, אבל הוא מונע מהם לפעול באופן יעיל בזירה הבינלאומית ופוגע באוכלוסייה הפלסטינית, בשל הפסקת התאום האזרחי והביטחוני עם ישראל. הגישה הזאת הזה מונעת מהם להשפיע על מדינות ערב בסוניות הפרגמטיות לקדם את האינטרסים הפלסטינים. הבחירה בטורקיה כמתווכת במגעי הפיוס בין חמאס לרשות הפלסטינית מזיקה ודוחפת את ערב הסעודית, מצרים ואיחוד האמירויות לעמדה ביקורתית עוד יותר כלפי הפלסטינים.

נצחון דמוקרטי יכול לתת לפלסטינים סולם לרדת מהעץ או הזדמנות לצאת מהבונקר. חשוב שייצרו מנופים אמירתים ובחריינים לקידום אינטרסים פלסטינים, שמתאפשרים דווקא בעקבות הסכמי אברהם. זה גם הזמן להידברות פלסטינית עם הסעודים על מנת למנף את היוזמה הערבית מול ממשל אמריקאי חדש, ונגד הניסיונות של איראן וטורקיה להשפיע בנושא הפלסטיני יותר מהערבים.

על מחנה השלום הישראלי לפעול עם שותפיו האירופאים כדי לנצל שינוי בארה"ב באופן שיסייע לאינטרס המשותף של קידום פתרון שתי-המדינות וסיום הכיבוש. נתניהו וטראמפ הגבירו את הפיצול בין מדינות האיחוד האירופאי בנושא הישראלי-פלסטיני. כיום, האיחוד אינו יכול לקבל החלטות בקונצנזוס, כפי שמתחייב בחוקה האירופאית, בשל העמדה של מדינות במרכז ומזרח אירופה.

על כן, יש לפעול עם גרמניה וצרפת, ואולי גם עם בריטניה ונורבגיה מחוץ לאיחוד האירופאי, כדי שייצרו גוש מדינות אירופיות שיש להן חשיבה דומה בנושא הפלסטיני, ושתוכלנה לעבוד עם ממשל ביידן מיומו הראשון, גם כדי לחזק את הרשות הפלסטינית ולקדם יוזמה אמריקאית חדשה.

עלינו לשכנע את שותפינו הפלסטינים לנצל את השינוי כדי לצאת מהתפיסה הקורבנית והמסתגרת אליה נכנסו בעקבות הצעדים שנקט נגדם טראמפ. "הברוגז" הפלסטיני מובן, אך מונע פעולה יעילה

בארה"ב יש לפעול עם הגורמים הליברלים, שהם הרוב בקהילה היהודית, ועם המפלגה הדמוקרטית, כדי לעודד את ביידן לנקוט יוזמה אסרטיבית לפתרון הסכסוך, ולתת לו רוח גבית במידה שיעשה כן.

ברור שלממשל ביידן יהיו אתגרים רבים מבית – להתגבר על המגיפה, לשקם את הכלכלה, ולהתמודד עם סין ורוסיה, אבל עלינו לדאוג שיהיו לנו שותפים בהעלאת הנושא הפלסטיני לסדר היום.

יש גם לייצר קונצנזוס דו-מפלגתי, שיכלול גורמים מתונים במפלגה הרפובליקנית, סביב אותם המרכיבים בתכנית טראמפ שכדאי לקדם ושזכו למעשה לתמיכה של הימין, כשאימץ את תכנית טראמפ – פתרון שתי-המדינות, בירה פלסטינית במזרח ירושלים (גם אם בתכנית טראמפ מדובר בשכונות בשוליים), חיבור בין עזה לגדה, וחילופי שטחים כחלק מההסכם.

חשוב לעבוד עם גורמי המקורבים לביידן כדי להבהיר שלא צריך "להמציא את הגלגל". יש מספיק תכניות קיימות (ז'נבה, התכנית הבטחונית של גנרל אלאן) ומה שצריך זו נחישות פוליטית והתנהלות חכמה מול הציבור הישראלי באופן שמאפשר "לחבק ולדחוף" אותנו באותו הזמן כדי להשיג תוצאה משמעותית.

פעולה בינלאומית ליצירת קואליציה תומכת-שלום שכזאת תשפיע גם על הפוליטיקה הישראלית. הציבור הישראלי יושפע מהתובנה שאין יותר גיבוי אמריקאי לכל גחמה של הימין הישראלי או האוונגלי בארה"ב, ומכך שהידידות החדשות שלנו במפרץ וגם הישנות במפלגה הדמוקרטית בארה"ב ובאירופה מתכוננות לפעול לקידום פתרון שתי-המדינות.

פעולה בינלאומית ליצירת קואליציה תומכת-שלום שכזאת תשפיע גם על הפוליטיקה הישראלית. הציבור הישראלי יושפע מהתובנה שאין יותר גיבוי אמריקאי לכל גחמה של הימין הישראלי או האוונגלי בארה"ב

הסימנים החיוביים מארה"ב שמראים על יתרון דמוקרטי ברור ואפילו אפשרות למהפך במדינות רפובליקניות מסורתיות כמו טקסס, אריזונה ג'ורג'יה וצפון קרוליינה (בזכות המגמות הדמוגרפיות בעיקר של היספנים והכוונה של השחורים להצביע הפעם), חייב להכניס גם בנו אנרגיה חדשה. אסור שנקפא בשל הטראומה מ-2016 ואסור להמתין עד שהממשל החדש יתמקם, עלינו לפעול כבר עכשיו ויפה שעה אחת קודם.

הדיפלומט לשעבר נדב תמיר הוא חבר ועד מנהל במיתווים - המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית ויועץ לעניינים בינלאומיים במרכז פרס לשלום וחדשנות. נדב שימש כיועץ המדיני לנשיא פרס, שירת בשגרירות וושינגטון ושימש כקונסול כללי למדינות ניו אינגלנד ובוסטון. כמו כן, הוא חבר בוועדת ההיגוי של יוזמת ז'נבה ומשמש כיו"ר מועצת הבוגרים של קרן ווקסנר.

האם אירועי ה-6 בינואר בוושינגטון יכולים להתרחש בישראל? הם כבר קרו! ההבדל הוא שההמון הביביסטי המוסת לא צריך להתאמץ הרבה. די לו באיום.

את ההתפרצות לכנסת וההשתלטות האלימה במרץ 2020, לא ביצעו ביריונים ביביסטים "מהרחוב", מפני שיולי אדלשטיין, יו"ר הכנסת דאז, ואמיר אוחנה, אז שר המשפטים (הזמני!) עשו את מלאכתם.

את ההתפרצות לכנסת וההשתלטות האלימה במרץ 2020, לא ביצעו ביריונים ביביסטים "מהרחוב", מפני שיולי אדלשטיין, יו"ר הכנסת דאז, ואמיר אוחנה, אז שר המשפטים (הזמני!) עשו את מלאכתם

האחרון סגר את בתי המשפט בצו לילי מפוקפק, רגע לפני פתיחת משפטו של נתניהו, בחיוך מרושע. הראשון פשוט סירב לפתוח את המליאה, ואז סירב לכנס את הישיבה הראשונה בה מקובל לבחור יו"ר כנסת חדש, בידיעה שהוא יוחלף. הנימוק שנתן היה כן לחלוטין: החלפתו "תקשה על הקמת ממשלת אחדות" – כי ברור שרק ממשלת אחדות שכוללת את מפלגתו שלו היא הלגיטימית.

השלים את התמונה הליצן ממשכן הנשיא, שקרא לכל הצדדים לאחדות, אחדות ואחדות. הנשיא נהג כאיש הנאמן למפלגתו ולא כבעל תפקיד ממלכתי. איפה בחוק יסוד: הכנסת או חוק יסוד: הממשלה כתוב "ממשלת אחדות"? איפה בדיוק כתוב שלסיעת הליכוד אסור לשבת באופוזיציה?

במרץ 2020, כמו באפריל 2019, תוצאות הבחירות הראו רוב ברור למתנגדי נתניהו. נכון, המחנה הזה מגוון מאוד אידיאולוגית; המפלגה הגדולה בו היתה אכן מעשה-טלאים – אבל זאת לא תופעה חסרת תקדים. קואליציה שמורכבת מהסכמות מוגבלות ומאוחדת בשאיפה להחלפת השלטון היא תופעה דמוקרטית נורמלית לחלוטין.

שורת העריקים מ"כחול לבן" ורשימת העבודה-מרצ-גשר היו רק התירוץ. לו נהגה קואליציית ה-62 בנחישות ובמהירות, אף אחד לא היה מעז למעול באמון הבוחר כך, דקה אחרי סגירת הקלפיות. המשוואה נקבעה מזמן: או שהשלטון בידי הליכוד, או אלימות ורצח. לא משנה מהן התוצאות בקלפי, "העם" תמיד עם הימין או עם הליכוד. הדרישה ל"אחדות" היא תמיד התיישרות עם דרישות הליכוד. העריקים רק ניצלו את הפחד הכללי.

הפוליטיקה הישראלית נשלטת שנים על ידי המשוואה "ממשלה בתמיכת הח"כים הערבים = רצח פוליטי". צילו של ה-4 בונבמבר 1995 ארוך מאוד, והוא מוטל עלינו עד היום. גם תוצאות הבחירות של 2013 הוכרעו בקלפי אחת בלבד שנפסלה בטייבה (כמה מעניין שאלה הן הקלפיות שנפסלות, בזמן שבקלפיות אחרות, שכולנו יודעים היכן הן, אין משקיפים כלל ואין פסילות) והעבירה את המנדט האחרון לגוש הימין, שהפך ל"נתניהו הוא ראש הממשלה הנצחי".

המשוואה נקבעה מזמן: או שהשלטון בידי הליכוד, או אלימות ורצח. לא משנה מהן התוצאות בקלפי, "העם" תמיד עם הימין או עם הליכוד. הדרישה ל"אחדות" היא תמיד התיישרות עם דרישות הליכוד

גם בחירות 2015 לא העניקו לנתניהו ותומכיו רוב ברור; אבל הפחד המשתק מחבירה לח"כים הערבים אפשר ליאיר לפיד בפעם הראשונה, ולכחלון בפעם השניה, להחזיר לנתניהו את השלטון שכמעט איבד. מאז, כידוע, נכנסנו לסחרחרת סבבי בחירות חוזרים, שבאף אחד מהם נתניהו לא הצליח להשיג רוב. אבל הבריחה העקבית מקואליצית שינוי ותיקון, הכוללת את הרשימה המשותפת מחזיקה אותו בכסא ראש הממשלה.

איני חושב שראשי מחנה המרכז-שמאל, או "מחנה השלום", או "מחנה רק לא ביבי" שונאי ערבים – לא במידה שמאשימים אותם (או במידה שבשמאל אוהבים להאשים את עצמם; ההתמכרות הזאת להלקאה עצמית היא חלק מהסירוס מרצון של המחנה). הם בעיקר מפחדים. הם לא מעזים להודות בפחד, אף על פי שהוא מאוד מאוד ברור ושקוף למי שרוצה להסתכל.

לחיצת היד שחרצה את דינו של יצחק רבין למוות לא היתה לחיצת היד של יאסר ערפאת. זאת היתה הושטת היד (המוגבלת אך הכנה והאמיצה) לח"כ תופיק זיאד המנוח ולח"כ דראושה. זה הטאבו האפל של הפוליטיקה הישראלית. מצד שמאל של קו אידיאולוגי-מחנאי מסויים (שזז לפעמים) – פוחדים פחד מוות מהטאבו; מצד ימין מנצלים אותו.

זה לא הנדל, זה לא האוזר, זאת לא לוי-אבקסיס. זה הפחד מרצח פוליטי. אבל הכניעה לסחיטה באיומים לא מורידה את המתח ולא מפחיתה את האיום: להפך, היא הופכת את הנכנע לבן ערובה של הסחטן.

נדב אלגזי עוקב אחרי הימין החדש זה כמה שנים, מאז שהיה קשור לחוגים הניאו-שמרניים או פעל בתוכם, וראה את המהפך המבעית לימין הפופוליסטי החדש. את ניצול הפרצות בחוק ובשיח הפוליטי-תרבותי. שואף להעלות את המודעות בציבור הדמוקרטי הרחב לסכנה, ולחשוף את דרכי הפעולה של החוגים הללו שפעלו לגמרי מתחת לרדאר שנים ארוכות.

הערת מערכת: פוסט זה, המתייחס למגפת הקורונה ואופן הטיפול בה, מתפרסם בזירת הבלוגים של זמן ישראל. אנו מעודדים אנשי מקצוע ומדע לכתוב אודות המגפה ולתרום ידע ועמדה לוויכוח הציבורי המתחולל בעולם כולו באשר לאופן הטיפול במגפה. עם זאת, הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר בלבד.

החל מיום שישי בחצות, נכנסה מדינת ישראל לסגר הדוק, כצאן המובל לטבח. מלבד קבוצה קטנה של רופאים ומדענים בכירים ועתירי נסיון, הזועקים שהמלך הוא ערום ושהסגר אינו נחוץ – השיירה עוברת.

החל מיום שישי בחצות נכנסה מדינת ישראל לסגר הדוק, כצאן המובל לטבח. מלבד קבוצה קטנה של רופאים ומדענים בכירים ועתירי נסיון, הזועקים שהמלך הוא ערום ושהסגר אינו נחוץ – השיירה עוברת

משרד הבריאות אשר מוביל את השיירה, מספק את הנתונים והעקומות המעידים על קריסתה הצפוייה של מערכת הבריאות, את סיפורי האימה על החולים והמתים, ואת מקהלת מנהלי בתי החולים אותם הוא מעודד להקים קול זעקה על המצוקה כדי ללחוץ על הפוליטיקאים שיזרזו את הטלת הסגר.

כל אלה נתמכים על ידי תחזיות מלומדות של קבוצת מומחים לפיסיקה ולביוסטטיסטיקה, אשר בחייהם ובמהלך הקריירה המפוארת שלהם לא טיפלו בחולה אחד, ומאחוריהם בינתיים תחזיות שואה שעד עתה לא התקיימו.

והציבור, למרות שאיבד מזמן את אמונו במשרד הבריאות ובדובריו, נופל שבי בידי התעמולה המפחידה, החוזה שחורות ומקיפה אותו מכל צד, ולכן יציית לסגר בחריקת שיניים ובתחושה של אין ברירה. זאת למרות הסבל והנזק העצום שסגר כזה שוב יגרום לו.

*  *  *

לכל פעולה של מערכת הבריאות יש מחיר. לשמירה על הבריאות יש מחיר וגם למתים יש מחיר. בתוך כך, המערכת, אם תופעל בצורה נכונה, מסוגלת לטפל בהרבה יותר מ-1000 חולים קשים, וקרוב לודאי ביותר מ-2000 חולים גם כן. מנגד, המחיר שתושבי ישראל משלמים על כל יום של סגר הוא הרבה יותר מסל בריאות אחד, מבניין אשפוז, ממחלקה לטיפול נמרץ, ממיטות אשפוז רבות ומאיחור קטלני בטיפול במחלות כרוניות רבות.

תוכנית הפעולה הנדרשת כיום, אותה ניתן לבצע ללא סגר מדיני, דורשת חיזוק ושינוי הפעולה של מערכת הבריאות כמו במצב חירום: יש להבטיח קודם כל איוש של מחלקות קורונה, הכשרת צוותים תומכים בכל בתי החולים, ניוד של כוח אדם וציוד והזרמת המשאבים הדרושים כדי לעמוד במטלות הגדלות, כך שבתי החולים יהיו מסוגלים לעמוד בעומס גובר של חולים.  מאחר שאין מחסור במכונות הנשמה או במיטות חרום יש להערך בצורה נאותה כדי להשתמש בהן.

המערכת, אם תופעל כראוי, מסוגלת לטפל בהרבה יותר מ-1000 וכנראה אף 2000 חולים קשים. מנגד, המחיר שמשלמים על כל יום סגר גדול בהרבה מסל בריאות אחד, מבניין אשפוז, ממחלקה לטיפול נמרץ, ממיטות אשפוז ומאיחור קטלני בטיפול במחלות כרוניות

כמו כן, על מנת להבטיח פעילות זאת יש להשתמש בכל הנהלים שכתובים וידועים לשעת חירום, שכן אין צורך להמציא עכשיו גלגלים חדשים. במקביל לזאת, יש להתרכז באוכלוסיות הסיכון ולהבטיח לפחות שני דברים עיקריים – חיסון כל האוכלוסייה שבסיכון ובידוד או הגנה עליה בשבועות הקרובים.

מעבר לכך, יש להתמיד כמובן בכללים המקובלים של הגנה ומניעה: מסכות, מיעוט בהתקהלויות וכיוב'. יחד עם זאת, יש לפתוח את מערכת החינוך ואת  המשק, לאפשר פתיחת הקניונים, המסחר והשגרה הרגילה וללמוד לחיות עם הקורונה עד שתגמר. מהלך עיקרי נוסף שנדרש לעשות הוא לראות בסגר אמצעי אחרון, ולנסות למנוע או לפחות לדחות אותו עד כמה שאפשר, ולא לראות בו את הפתרון היחידי למצב.

בהתייחס להחלטת הממשלה על הטלת סגר הדוק, כולל סגירתה של מערכת החינוך לשבועיים הקרובים, עם אפשרות להארכה נוספת שלו, נראה כי ראש הממשלה ומשרד הבריאות (בתמיכות המל"ל) ומנהלי בתי החולים מציגים לנו תמונה מצב מפחידה. אך האם זה אכן המצב? והאם אלה הצעדים היחידים אשר יש לנקוט בהם? האם לא קיימים שיקולים אחרים ואולי זרים המשפיעים על החלטה זו?

כמי שמכירים את מערכת הבריאות היטב לאורך שנים רבות, ומהסתכלות על הנתונים שמערכת הבריאות עצמה מפרסמת, ברור כי מערכת הבריאות רחוקה מלקרוס, ומצבה היום אף טוב יותר מבחינת העומס שעליה בהשוואה לתקופות המקבילות בכל השנים האחרונות.

התפוסה הכוללת במרבית בתי החולים נעה היום בין 60 ל-70 אחוז בלבד, כשרק במעט מהם היא יותר גבוהה, וגם באלה, היא אינה מגיעה לתפוסה המלאה. יותר מזה, משבוחנים את התפוסה הכוללת בכל בתי החולים בחורף של כל אחת מחמש השנים האחרונות, מגלים כי היא גבוהה יותר באופן משמעותי מזאת של השנה.

כך גם לגבי מחלקות הקורונה והעומס בחולים מונשמים. קיימת אומנם עלייה במספר החולים המאושפזים בהן ובמספר החולים המונשמים, אבל בעקבות המגפה ברור שתמונת המצב השתנתה באופן יסודי.

כמי שמכירים את מערכת הבריאות היטב לאורך שנים, ומהסתכלות על הנתונים שמערכת הבריאות עצמה מפרסמת, ברור כי היא רחוקה מלקרוס, ומצבה היום אף טוב יותר מבחינת העומס בהשוואה לתקופות המקבילות בכל השנים האחרונות

סגר הוא נשק יום הדין והוא האמצעי האחרון שיש להשתמש בו כדי להתגבר על מגפה, וזאת רק כאשר מערכת הבריאות קורסת ואינה מסוגלת לטפל בחולים.

מועצת החירום הציבורית למשבר הקורונה בה אני חבר, מכירה היטב את מערכת הבריאות ומעודכנת כל העת במצבה האמיתי לפי שעה. על בסיס זה יודעים חברי המועצה לקבוע כי אין המצב שונה מהותית ממה שחזינו בשנים האחרונות בתקופת החורף, באותה מערכת שאף פעם לא דרשה סגר באותם תנאים.

פרופ' צבי בנטואיץ' הוא רופא, אימונולוג וחוקר. חבר מועצת החירום למשבר הקורונה, פרופ' מן המניין (אמריטוס) ברפואה באוניברסיטה העברית, פרופ' מן המניין נלווה פעיל במיקרוביולוגיה ואימונולוגיה, ראש המרכז למחלות טרופיות ואיידס באוניברסיטת בן גוריון ונשיא עמותת נאלא הפועלת באתיופיה למיגור המחלות הטרופיות המוזנחות. הוא גם חבר הנהלת רופאים לזכויות אדם, והרופא/חוקר הראשון שטיפל באיידס בישראל ומי שהקים את מרכז האיידס הראשון ואת קבוצת המחקר הראשונה לנושא בארץ.