כשריק דבלין היה בתחילת שנות העשרים לחייו, הוא חלם שהוא נלקח אחורה בזמן כדי לחזות בהימלטותו של ניצול שואה מהנאצים בעור שיניו.
בחלומו הוא הגיע למזרח אירופה וראה אלפי יהודים רוכנים בשורה על שפת קבר אחים, לפני שפלוגת הירי פתחה באש והגופות נפלו לאדמה. אותו ניצול שרד שלושה ימים מתחת לאדמה ואז הגיח החוצה וברח אל היער, שם הוא הסתתר עד סוף המלחמה.
לאחר מכן הניצול סיפר לדבלין כי שרד את הזוועה רק כדי להעביר לו את המסר שעליו להקדיש את חייו לקידום השימוש בסמי הזייה כתרופה לחוליים אנושיים וכפוליסת ביטוח נגד שואה נוספת. ואז הוא מת.
דבלין אימץ את ההצעה אל לבו. במשך רוב ארבעת העשורים שלאחר מכן הוא ניהל מאבק, לרוב מתסכל, כדי לגרום לרשויות בריאות הציבור להכיר בערכם של סמים פסיכדליים, אותם חומרים משני תודעה שהיו נפוצים בשנות ה-60 והפכו מאז מקור לפחד ולמשיכה כאחד.
"תמיד הרגשתי שהתגובה הראויה לשואה היא לעזור לאנשים להבין את האנושיות המשותפת לכולנו", אומר דבלין. "ושיש הרבה דרכים לעשות את זה, וחוויות מיסטיות פסיכדליות הן אחת הדרכים. אז הרגשתי שמה שאני עושה זה לנסות למנוע שואה נוספת, ושזאת המוטיבציה הכי עמוקה מאחורי זה".
בארצות הברית, המחקר על אותם כימיקלים נאסר מאז שנות ה-60, היות שעל פי שיפוטה של הממשלה, אין להם כל ערך רפואי ידוע וקיים סיכון גבוה לשימוש לרעה בהם. אבל גוף הולך וגדל של מחקר מעיד על יעילותם בטיפול במגוון הפרעות נפשיות שנמצאו עמידות לטיפולים אחרים, בכלל זאת הפרעת דחק פוסט-טראומתית, התמכרות, דיכאון וחרדה.
מחקרים שנערכים כעת באוניברסיטת ג'ון הופקינס ובאוניברסיטת ניו יורק בוחנים גם אם סמי הזייה ניתנים לשימוש לטווח רחב יותר של מטרות, בכלל זאת מחקר הבודק אם הם יכולים להשרות חוויות רוחניות בקרב אנשי דת.
גוף הולך וגדל של מחקר מעיד על יעילותם של חומרים פסיכדליים בטיפול במגוון הפרעות נפשיות שנמצאו עמידות לטיפולים אחרים, בכלל זאת הפרעת דחק פוסט-טראומתית, התמכרות, דיכאון וחרדה
דבלין מימן חלק מהמחקר הזה כמייסד ההתאחדות הרב-תחומית למחקרים פסיכדליים, ארגון ללא מטרות רווח שהוא מנהל מביתו בפרברי בוסטון. לאחר שנים של מאמצים וגיוס כספים בהיקף של 100 מיליון דולר, הוא נמצא כעת על סף ניצחון גדול.
בסוף אוקטובר, דבלין קיבל תוצאות מקדימות משלב 3 של מחקר שמימנה ההתאחדות שלו על השפעותיו של MDMA – שמוכר יותר כסם המסיבות אקסטזי – על הפרעת דחק פוסט-טראומתית (PTSD).
שלב 3 של ניסויים הוא בדרך כלל המשוכה האחרונה לפני שמינהל המזון והתרופות האמריקאי מאשר תרופה לשימוש הציבור הרחב. אותן תוצאות מקדימות מראות כי MDMA עובר את סף המובהקות הסטטיסטית שקבע מינהל המזון והתרופות לטיפול בהפרעת דחק פוסט-טראומתית.
מאמר מדעי רשמי מתוכנן להתפרסם בשנה הבאה, ודבלין צופה שבסופו של דבר הממשל יאשר שימוש על פי מרשם. אם כן, זו תהיה הפעם הראשונה שהממשל הפדרלי יאשר אי פעם שימוש בחומרים פסיכדליים לתמיכה בהפרעות נפשיות.
"זה מספק מאוד, מפני שזה היה משהו שלמעשה הקדשתי לו את 48 השנים האחרונות", אומר דבלין בריאיון איתו. "זה היה פשוט אקסטטי, אפשר לומר".
לגליזציה של MDMA רפואי תהיה שיאו של מסע שדבלין מזהה את תחילתו בבר המצווה שלו.
דבלין, שנולד בשיקגו ב-1953, גדל ביישוב הפרברי סקוקי, שהיו בו רוב יהודי ומספר רב של ניצולי שואה. מאוחר יותר המשפחה עברה לווינטקה, פרבר עשיר שבו היא התגוררה בבית שתכנן תלמיד של האדריכל פרנק לויד רייט ושבמרכזו צמח עץ. אביו, מורטון, היה רופא ילדים, ואמו, ארלין, מורה בבית ספר.
"בילדותי חשבתי שכל העולם הוא יהודי", אומר דבלין. "זה היה החינוך שלי. כל ההורים של החברים שלי היו יהודים. השכנים כולם היו יהודים. הלכנו לבית הכנסת. אתה ילד קטן, אתה חושב שהעולם שלך הוא כל היקום".
אף על פי שמשפחתו הגיעה לארצות הברית לפני המלחמה, השואה הטילה צל כבד על דמיונות הילדות של דבלין. השנאה הלא רציונלית, ההתייחסות לבני מיעוטים כאל "אחרים" וההשלכות הקטלניות שעשויות להיות לכך עוררו בו אימה. סמי הזייה הציעו לו דרך להפוך את הפחד הזה למשהו מועיל.
הם גם הראו לו דרך להפיח רוח חיים בעולמו הפנימי באופן שהיהדות כשלה מלעשות, עובדה שהתבהרה לו בצורה דרמטית כששכב במיטה בבוקר שלאחר בר המצווה שלו והתאכזב לגלות שדבר לא השתנה. טקס המעבר הזה, שעוברים נערים יהודים מזה מאות שנים, כשל מלהפוך אותו לגבר.
"פשוט הרגשתי שהבר מצווה שלי היה טקס מעבר מאכזב ביותר, שלא הביא להתעוררות ברמה שחשבתי שאני אמור להרגיש, שהייתי צמא לה", הוא אומר. "אז ארבע שנים אחר כך, כשהתחלתי לקחת LSD, הרגשתי כאילו, זה מה שהבר מצווה שלי היה אמור לעשות. זה מעורר אותי ברמות קיומיות, רוחניות, רגשיות, שבאמת יכולות לחולל טקס מעבר, שזה מה שהיה חסר לי".
דבלין נרשם לניו קולג' בסרסוטה, פלורידה, שהיה אז בית ספר ניסויי. הוא זוכר את הלימודים שם כהילולה של ארבע שנים, שבה הסטודנטים התבטלו לצד הבריכה בעירום במשך היום ורקדו כל הלילה בהשפעת סמים. לקח לו 16 שנים לסיים את התואר.
הוא התנסה לראשונה ב-LSD בשנת הלימודים הראשונה שלו. אף על פי שלא זכה לחוויה המיסטית המלאה שרבים מדווחים עליה תחת השפעת הסם, זה הספיק כדי לשכנע אותו שלחומר הכימי הזה, שסונתז במעבדה שוויצרית ב-1938, יש פוטנציאל עצום לשינוי בני אדם.
"מה שעשו לי עשרת הטריפים הראשונים של LSD, הייתי אומר, זה שהם חיברו אותי לרגשות שלי וגם עזרו לי לחשוב יותר על האנרגיה הפנימית הזאת וגם על התזכורות האלה לקשר עם ההיסטוריה של האבולוציה, עם אנשים אחרים, עם הטבע", הוא אומר.
באותו הזמן, קהילה של חסידי סמים פסיכדליים, שפעלה במחתרת בגלל איסור הממשל על מחקר ב-LSD, פיתחה בסתר שיטות לרתום את כוחו של הסם לריפוי נפשי ולצמיחה רוחנית. דבלין הצטרף לחבורה הזאת, שכללה את ד"ר סטניסלב גרוף, הפסיכיאטר הצ'כי שאחראי לכמה מהמחקרים הראשונים שנערכו על LSD.
בזמן שדבלין ניסה להגשים את השאיפה שלו להפוך למטפל בסמי הזייה, הוא נטל על עצמו כמה פרויקטים בפלורידה, בהם בניית מגרש כדוריד לקולג' והקמה של חברת בנייה. בסרסוטה הוא התגורר בבית מלא דמיון שבנה בעצמו מעץ ארז כמקום לטריפים, עם חדר עיסויים, תקרה בגובה שישה מטרים, חלונות ויטראז', רצפה מחלוקי נחל – אבל בלי טלוויזיה.
"טלוויזיה", אמר דבלין לעיתון מיאמי הראלד ב-1985, "גורמת נזק מוחי".
באמצע שנות ה-80 דבלין נודע בארצות הברית כמיסיונר של MDMA, שעלה אז לתודעה הציבורית כסם מועדונים אופנתי. באותה תקופה, בעידודו של בכיר באו"ם שחלק איתו את אמונתו כי התעוררות רוחנית עולמית היא המפתח לשלום עולמי, דבלין שלח דוגמית של MDMA לרב זלמן שחטר-שלומי, רב העידן החדש ואבי התנועה להתחדשות יהודית.
שחטר-שלומי היה ידוע כמי שמתעניין בחומרים פסיכדליים; בשנות ה-60 הוא התנסה ב-LSD עם הפסיכולוג והחוקר מהרווארד טימותי לירי, ודיווח לעמיתיו על החוויה. מאוחר יותר הוא אמר לוושינגטון פוסט, בעילום שם, ש-MDMA היה עונג דומה לשבת. דבלין ביקר בבית הכנסת של שחטר-שלומי בפילדלפיה כמה שנים מאוחר יותר, שם הוא השתתף בתפילת יום כיפור תחת השפעת MDMA.
"זה היה מדהים", אומר דבלין. "זה ממש פתח לי את הלב. MDMA ויום כיפור הולכים מצוין ביחד".
דבלין הקים את ההתאחדות הרב-תחומית למחקרים פסיכדליים ב-1986, שנה לאחר שהמנהל לאכיפת הסמים בארצות הברית הכריז על MDMA כחומר נרקוטי בקטגוריה 1, הסיווג המחמיר ביותר של הממשל.
דבלין ביקר בבית הכנסת והשתתף בתפילת יום כיפור תחת השפעת MDMA. "זה היה מדהים", הוא אומר. "זה ממש פתח לי את הלב. MDMA ויום כיפור הולכים מצוין ביחד"
במשך רוב שלושת העשורים הבאים, דבלין ניהל מה שנראה אז כמאבק אבוד לפתוח דלת למחקר על חומרים פסיכדליים, ואפילו סיים תואר דוקטור בבית הספר לממשל על שם קנדי בהרווארד כדי לרכוש את הכישורים להתעמת עם הבירוקרטיה הפדרלית.
הוא מצא קרקע פורייה במיוחד למאמצים האלה בישראל, שבה יש לו קשרים משפחתיים רחבים, ובה עשורים של מלחמות וטרור הפכו את הפרעת הדחק הפוסט-טראומתית לעניין דוחק של בריאות הציבור (ביתם של סביו הגדולים הוא סימן נוף מוכר בתל אביב, המשמש היום כביתה של קרן הישג).
ב-1999 ההתאחדות הרב-תחומית למחקרים פסיכדליים ערכה כנס ליד ים המלח, בניסיון לגרום לגופי רגולציה בארץ לאשר מחקר על MDMA לטיפול בהפרעת דחק פוסט-טראומתית. אחד הנוכחים בכנס היה רפאל משולם, הכימאי הישראלי האגדי שמוכר בעיקר בזכות זיהוי ה-THC, החומר הפעיל במריחואנה.
מאוחר יותר ישראל הפכה למדינה הראשונה בעולם שאישרה תוכנית לטיפול חמלה בפסיכותרפיה נתמכת MDMA לסובלים מהפרעת דחק פוסט-טראומתית (ארצות הברית הלכה בעקבותיה כמה חודשים לאחר מכן), וסיפקה אמצעים למחקר ב-MDMA, בשווי של כ-500 אלף דולר, שאושרו בפברואר 2019. ישראל היא כעת אחת מבין שלוש מדינות בלבד שמתקיימים בהן ניסויים בשלב 3 בטיפול ב-MDMA (השתיים האחרות הן ארצות הברית וקנדה).
דבלין מסרב לספק פרטים על התוצאות המקדימות של שלב 3 של הניסוי, שמתוכננות להיחשף במאמר רשמי. אבל על פי התוצאות המקדימות משלב 2 של הניסוי, שבוצע בחלקו בישראל, מתוך 107 מטופלים שסבלו מהפרעת דחק פוסט-טראומתית במשך כמעט 18 שנים בממוצע, 68% לא דיווחו על תסמינים שנה לאחר טיפול נתמך ב-MDMA – שיעור הצלחה יוצא מן הכלל.
מתוך 107 מטופלים שסבלו מהפרעת דחק פוסט-טראומתית במשך כמעט 18 שנים בממוצע, 68% לא דיווחו על תסמינים שנה לאחר טיפול נתמך ב-MDMA – שיעור הצלחה יוצא מן הכלל
התוצאות הללו הובילו את מינהל המזון והתרופות האמריקאי להכריז ב-2017 על MDMA כ"טיפול המהווה פריצת דרך" ולתת אור ירוק לשלב 3 של הניסוי, שהחל בשנה שלאחר מכן.
"אני חושבת שמה שקורה עם MDMA הוא שבגלל הפרופיל הפרמקולוגי שלו – דופמין, סרוטונין ואוקסיטוצין מוגברים – הוא יוצר תחושת רווחה", אומרת קרן צרפתי, פסיכולוגית שמנהלת את הפרויקטים של ההתאחדות הרב-תחומית למחקרים פסיכדליים בישראל.
![ד"ר קרן צרפתי](https://static.zman.co.il/www/uploads/2020/11/karen_tzarfaty-280x360.jpg "ד"ר קרן צרפתי")
"המטופל נהיה מוֻוסת ומקבל חוויה נהדרת של ביטחון. ומהמקום הזה, הוא יכול להסתכל על הטראומה שהוא חווה ולהיות איתה. ואז אנחנו יכולים לעזור לו לעבד אותה".
התוצאות של שלב 3 מגיעות לסביבה שרק לאחרונה נפתחה לקבל את החומרים הכימיים האלה, שזמן רב יוחסו להם תכונות שליליות ככלים של תרבות הנגד.
באוניברסיטת ג'ון הופקינס, יחידת מחקר פסיכדלי פרסמה מעל 50 מאמרי ביקורת עמיתים הבוחנים לא רק את פוטנציאל הטיפול בהפרעות באמצעות חומרים פסיכדליים, אלא גם את השפעתם על אנשים בריאים. משקיעים נוהרים אל תעשיית החומרים הפסיכדליים הרפואיים המתפתחת, בציפייה לתנופה דומה לזו שליוותה את עליית המריחואנה הרפואית לפני עשור.
בית הספר לתיאולוגיה בהרווארד מארח כרגע סדרת הרצאות על חומרים פסיכדליים ועתידה של הדת. ומוקדם יותר החודש, אורגון הפכה למדינה הראשונה המתירה בחוק שימוש בפסילוציבין, החומר האקטיבי בפטריות הזייה, במסגרת טיפול. ספרו של מייקל פולאן מ-2018, "איך לשנות את דעתך", שסקר את התחום הזה, הגיע לראש רשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס.
דבלין כמובן נרגש לנוכח התזוזה הזאת ברוח הזמן, שהיה לו חלק לא מבוטל ביצירתה. אבל בשונה מתומכים רבים אחרים במחקר על סמים אסורים לשעבר, דבלין אומר בגלוי כי מטרתו הסופית היא לגליזציה רחבה.
בעיניו, התרחיש האידיאלי הוא משטר של לגליזציה ברישיון, שלפיו הזכות להשתמש בחומרים פסיכדליים דומה לנהיגה במכונית: לאחר נטילת הסם תחת פיקוח, המשתמשים יקבלו רישיון לשימוש, שיוכל להישלל מהם בעקבות התנהגות לא נאותה.
דבלין צופה כי מערכת כזו תוכל להפוך למציאות עד 2035, בתום כעשור של שימוש טיפולי מפוקח שיכיר לציבור את ערכם של הכימיקלים האלה. בעולם האידיאלי של דבלין, המערכת גם תאפשר להורים לקבל החלטות אישיות בנוגע למתן חומרים פסיכדליים לילדיהם.
"אני חושב שחומרים פסיכדליים הם נהדרים לטקסי מעבר", אומר דבלין. "אני חושב שכשאתה בן 12 או 13, אתה מוכן לנסות להבין את המקום שלך בעולם. אז אני חושב שיהיו לנו חגיגות בר ובת מצווה פסיכדליות".
הרב זק קמנץ, המייסד והמנכ"ל של שפע, ארגון חדש המקדם טיפולים פסיכדליים בקהילה היהודית, אומר כי המטרות התאומות של דבלין, לרפא את פצעי זוועות העבר ולהחדיר משמעות עמוקה יותר בחיים העכשוויים, הן הד לשאלה שהעלה הרב דוד הרטמן במאמרו המכונן מ-1982, "אושוויץ או סיני".
"ריק אולי לא חושב על עצמו כעל תיאולוג יהודי, ואולי הוא לא כזה", אומר קמנץ. "אבל הוא נמצא בעמדה של ניסוח השאלה מחדש: האם סדר היום היהודי לאלף השנים הבאות הולך להיות הכאב והטראומה של אושוויץ, או האם אנחנו הולכים להטיל עוגן ולחזור לרגע שתמיד היה הרגע, רגע ההתגלות בהר סיני? האם אנחנו רוצים להגיע למשהו נשגב, שנמצא בתוך התודעה והלב האנושיים? עבור ריק ועבורי זה אפשרי לחלוטין באמצעות טיפול פסיכדלי".
"האם סדר היום היהודי לאלף השנים הבאות הולך להיות הכאב והטראומה של אושוויץ, או האם אנחנו הולכים להטיל עוגן ולחזור לרגע שתמיד היה הרגע, רגע ההתגלות בהר סיני?"
רעיונות כאלה, ומאמציו חסרי הפחד של דבלין לקדם אותם, לא תמיד חיבבו אותו על חוקרי חומרים פסיכדליים, שביקשו לרתום לצדם מוסדות הנרתעים מסיכון ולהציג את עבודתם כגישה מבוססת מדעית לטיפול בהפרעות עיקשות – ולא כסוס טרויאני במלחמות התרבות. לאוזניים מסוימות, הרטוריקה של דבלין על מניעת רצח עם והארת האנושות באמצעות שימוש נרחב מזכירה את לירי, הפרופסור מהרווארד שפוטר ב-1963 בעקבות הפצה לא מבוקרת של LSD.
אבל הצלחתו של דבלין בהבאת המאבק לטיפול ב-MDMA אל סף הגשמה אולי סייעה בהשתקת המתנגדים, שהזהירו כי ללגליזציה רחבה עשויות להיות השלכות שליליות, כמו אלו שהרסו בסופו של דבר את מחקרו המוקדם של לירי. לפחות נכון לעכשיו, החששות הללו נראים חסרי בסיס.
"אני זכאי לחלוטין", אומר דבלין ומחייך חיוך רחב.
"מדיקליזציה מובילה ללגליזציה, מכיוון שיש לך פחד ומידע שגוי, ואנשים חושבים שמנה אחת, נזק מוחי, השלכות תפקודיות, התמכרות, תתרחק מזה", הוא מוסיף. "אלה פשוט עשורים על עשורים על עשורים של תעמולה ופחד. ואיך מתגברים על זה? כאן נכנסת המדיקליזציה. אם אתה יכול להראות שהתועלות גוברות על הסיכונים, זה גורם לאנשים להתחיל לחשוב".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו