השפם קם מכורסת הטלויזיה וניגש אל החלון. הגשם פסק אבל שמשת החלון כוסתה בכפור שהלך ונאטם. השפם עוד לא עיכל את מה שאירע לו. עדיין לא הבין. הוא, שהיה אוצר בלום של ידע ונסיון, של ערכים חברתיים, של משנה סדורה וחוכמה פוליטית, תקוות העם, יושב פתאום בגלות ככלי אין חפץ בו.

מה יעשה בידע ובחוכמה האצורים בכל נים של מאות אלפי שערותיו המטופחות, מה יועיל כל זה אחרי שגולח והושלך לרחוב בחבטות מטאטא קצרות והחלטיות?

אפילו גרם של שמחה לאיד לא הצליח לייצר בלבו כשראה ממקום גלותו את נוף מולדתו הרחוקה ניבט אליו ממסך הטלויזיה בכל שממונו החרב. המולדת – פנים חלקות שסילקו אותו מעליהן באבחת מגלב, פנים שבלעדיו ובלעדי חוכמתו נותרו עגולות ונפוחות כסופגניה שמישהו שכח להכניס בה מילוי, או למצער, לפזר על פניה מעט אבקת סוכר.

אפילו גרם של שמחה לאיד לא הצליח לייצר בלבו כשראה ממקום גלותו את נוף מולדתו הרחוקה ניבט אליו ממסך הטלויזיה בכל שממונו החרב. המולדת – פנים חלקות שסילקו אותו מעליהן באבחת מגלב

הפנים החלקות דיברו, אבל העיניים העייפות, המלים המתלעלעות וחומקות ריקות ומבויישות מתחת לשפה העליונה, כמו שיוועו לינוק מחוכמתו של השפם שכבר לא היה שם.

השפם ניתק את עצמו מזגוגית החלון וחזר להתכרבל בכורסה. על המסך היתה המולדת העגלגלה, צחיחה, חרבה, גוועת תחת גשם של מלים יבשות.

במהלך השנים 2016-2015 כתב ירון צ. כהן את "שמש אחרונה" (הוצ' כרמל) רומן המתרחש על רקע קריסת הדמוקרטיה הישראלית, מערכת המשפט והעיתונות. היום הוא כותב: כששופטי העליון מסרבים להרחיק מבט אל מעבר לקצה אפם, קיים סיכוי סביר שהרשומה הבאה שבה יוזכר חורבן הדמוקרטיה הישראלית תהיה ידיעה חדשותית במדורי האקטואליה של העיתונות העולמית.