אמש (5.12.2020), השתתפתי בהפגנה בכיכר הדמוקרטיה בירושלים. מבחינתי, היא כבר מזמן לא "כיכר צרפת", אבל היא גם עדיין לא כיכר תחריר. בערבית " ميدان التحرير" – כיכר השחרור. אבל אחרי ההפגנה אמש? אין לי ספק שהיא בדרך הבטוחה לשם, ותסלחו לי על האופטימיות על סף נאיביות.

אני משתתף בהפגנות מאז יום שלישי, 14.7.2020, ההפגנה הראשונה שלי בה החזקתי שלט (עוד לפני שרכשתי מגפון) עליו כתוב:

"המצב כל כך גרוע שאפילו אני יצאתי להפגין" (תודה מאיה).

רצה הגורל ובחרתי דווקא ביום הבסטיליה כדי להשתתף בהפגנה. ובחודש יולי. אני, שהיה לי חם גם באמסטרדם עם טמפרטורה אפסית.

אז עוד טרם השתתפתי בהפגנות, האמון שלי כולו היה נתון למשטרת ישראל. אפילו כשחוויתי מהם התעמרויות כנער שגדל בשכונת מצוקה באשדוד, מעולם לא חשבתי על המשטרה כעל גוף פוליטי או עברייני. תמיד לקחתי בחשבון שבכל ארגון יש "עשבים שוטים".

עוד לפני שהשתתפתי בהפגנות. האמון שלי היה נתון למשטרת ישראל. אפילו כשחוויתי מהם התעמרויות כנער שגדל בשכונת מצוקה באשדוד, מעולם לא חשבתי על המשטרה כעל גוף פוליטי או עברייני

לפני שהשתתפתי בהפגנה הראשונה שלי, הייתי יושב בבית הממוזג על הספה, צוחק על ה"הזויים הסחים" האלה שחושבים שההפגנות תעזורנה, ומסרב להאמין שסרטון בו רואים שוטר מכה מפגין ללא רחם, הוא לא "מבושל". "הרי לא יכול להיות", חשבתי, "ששוטר שאמור להגן על האזרחים מפני פושעים ומפרי חוק, ינהג באלימות כזו כך סתם, ללא סיבה". שומע גיל מתחילת יולי? זה גיל מדצמבר כאן – יכול להיות.

אחרי ההפגנה ביום הבסטיליה, גיליתי שעד עכשיו חייתי ב"לה לה לנד". האמון שהיה בי כלפי המשטרה עורער, ומהפגנה להפגנה הוא מתפייד יותר ויותר. ראיתי בעיניים שלי, לא בסרטון "ערוך" או "מגמתי", איך המשטרה מתעמרת במפגינים ומשתמשת בכוח בלתי סביר ביחס לסיטואציה. ראיתי מפגינים מבוגרים שנגררים על הכביש, ראיתי צעירים שחוטפים אגרופים לפרצוף, ראיתי נשים שסובלות מאלימות מינית מצד השוטרים, ובעיקר, בעיקר – ראיתי משטרה שכבר שנתיים פועלת ללא מפקח כללי, ללא מדיניות או תוכנית ארוכת טווח, ללא חזון, ובעיקר – ללא אלוהים.

נחזור להפגנה אמש. למה אני חושב שהיא היוותה נקודת מפנה? כי למרות כל הזמבורות, המגפונים, מערכת ההגברה של מר הדס, הסירים, התופים – הצלחתי לשמוע אסימון אחד בודד וקטן – נופל. זו הייתה נפילה ארוכה של כמה חודשים, אך לבסוף האסימון פגע בקרקע. אמש, המפגינים פשוט הבינו – יש יותר מפגינים מאשר שוטרים. ובהרבה. אם 1000 מפגינים יחליטו עכשיו שהם רוצים ללכת להפגין בנקודה איקס, 200 שוטרים לא יוכלו למנוע מהם. אלא אם כן כמובן, המשטרה תשתמש באש חיה.

אמש, המפגינים הבינו – יש יותר מפגינים מאשר שוטרים. ובהרבה. אם 1000 מפגינים יחליטו עכשיו שהם רוצים ללכת להפגין בנקודה איקס, 200 שוטרים לא יוכלו למנוע מהם. אלא אם כן המשטרה תשתמש באש חיה

לפי נתוני המשטרה, בשנת 2019 שירתו במשטרה כ-32,095 גברים ונשים. בהפגנת קיץ ממוצעת, מספר המפגינים הוא קרוב לזה. כמובן שלא כל הסד"כ של משטרת ישראל מוקצה להפגנות בירושלים, ולכן כוחם של המפגינים הוא עצום. אנחנו הרוב.

משבוע לשבוע אנו רואים עוד ועוד כוחות שמובאים ממחוזות אחרים, למשל אמש – פניתי לשוטר בשאלה מדוע מוצב מחסום משטרתי מטר אחד לפני כניסה לחניון ברחוב אחד העם, חניון שיכול לשמש את המפגינים, ולא מטר אחד אחרי הכניסה. תשובתו?

"אני לא מכאן אחי הביאו אותנו מהדרום אני רק ממלא פקודות".

אם מר אייל נאור ירשה לי לעשות פרפראזה על דבריו (שקיבלו בפרופיל שלי למעלה מ-2000 לייקים, 500 שיתופים ו-40 אלף צפיות), שוטרים הם לא חיילים. תפקידם הוא לא למלא פקודות, אלא לאכוף את החוק. כאשר שוטר מקבל פקודה שעומדת בסתירה לחוק, החוק חייב לנצח. חובתו של השוטר/ת לסרב לפקודה הזו.

המפגין שענה לשוטר הוא אייל נאור ואני גאה בו. השוטר פשוט משקר וגורם לשוטריו לעבור על החוק. כל מילה של מר נאור – מלמיליאן. pic.twitter.com/vK8Aepqs3Z

— Gil Solomon ‏ ‏بيبي عالبيت (@Soloph0ne) November 21, 2020

תגבור הכוחות לא נועד כדי להקל על המפגינים להגיע להפגנה, וכפי שראיתי במו עיניי – הוא גם לא נועד לשמור עליהם מכהניסטים אלימים שמסתערים עליהם. השוטרים שוב ושוב עומדים בצד ולא באים לעזרת המפגינים במקרים שאלימות מופנית כלפי מפגינים נגד המשטר, אלימות שמגיעה מתומכי נתניהו.

בפרפראזה על דברי אייל נאור, שוטרים הם לא חיילים. תפקידם הוא לא למלא פקודות, אלא לאכוף את החוק. כאשר שוטר מקבל פקודה שעומדת בסתירה לחוק, החוק חייב לנצח. חובתו של השוטר/ת לסרב לפקודה הזו

ממש לא מפתיע אותי ששלט "שמאלנים בוגדים" מתנוסס בגאון ללא הפרעה של המשטרה, אבל פסל של מפגין מוסר בשעה 4 בבוקר שבין שישי לשבת קודש. ממש דוקטרינת אריה קינג – פיקוח דמוקרטיה דוחה שבת.

ממש לא מפתיע אותי שצוללות גומי מפונצ'רות באלימות על ידי שוטרים ששולפים לדרמן מהכיס. ממש לא מפתיע אותי כשסדי בן שטרית וגונן בן יצחק נעצרים מעצרי שווא. סמליות היא הכוח מאחורי כל מחאה. המשטרה הבינה שבכוח פיזי הם לא ידכאו אותנו, אז עכשיו היא עברה לדיכוי הנפש.

אלימות מחלחלת. זה מתחיל באלימות מינית כאשר מקבלים את פניהם של נערים בני 17 שחזרו אחרי מקרה מזעזע בקפריסין – עם שמפניות ובלונים. זה ממשיך עם אלימות צה"לית כאשר טובי בננו מתגייסים לצבא ומוצנחים לסיטואציה בלתי אפשרית. וזה ממשיך באלימות משטרתית כשהחיילים משתחררים ומתגייסים למשטרה, וגם שם מוצנחים לסיטואציה בלתי אפשרית. וזה ממשיך באלימות במשפחה, כשהשוטר חוזר הביתה אחרי עבודה, וכל הסיטואציות הבלתי אפשריות האלה חוזרות בהבזקים. כרסום יסודות הדמוקרטיה מעולם לא היה מוחשי יותר. תהליכים ברורים.

המגפון שלי, הפסל של המפגין, השכיבה של גונן מתחת למכתזית, הסוס הטרויאני, המצור על בלפור, ועוד – כל אלו חשובים וקריטיים ל"סטייט אוף מיינד" שלנו כבני אדם שחיים בקהילה. האקטיביזם הזה, הסמלים הללו, עוזרים לנו כחברה לשמר את הרצון להיות מעורבים, לשפר את חיינו, ובעיקר את העתיד של ילדינו.

שאננות זו מחלה ממאירה ומסוכנת. איבוד האוטונומיה על העצמי מהווה סכנה ברורה ומיידית, ובעזרת סמלים והזדהות אנו מרגישים שוב כאילו השליטה בידנו. אנחנו לוקחים אחריות על גורלנו.

אני רוצה לסיים במסר לשוטרים במשטרת ישראל – אם נניח שבפעילות המבצעית של המשטרה בהפגנות לוקחים חלק כ-1000 שוטרים, ואחד מהם מתנהג באלימות, אבל שאר 999 השוטרים שלא נהגו באלימות – לא מוקיעים אותו, מגישים נגדו תלונה, קוראים לפיטוריו – אז יש 1000 שוטרים אלימים בהפגנות. זה פשוט מאוד.

לא מפתיע שצוללות גומי מפונצ'רות בלדרמן ע"י שוטרים, או שסדי בן שטרית וגונן בן יצחק נעצרים מעצרי שווא. סמליות היא הכוח מאחורי המחאה. המשטרה הבינה שבכוח פיזי ידכאו אותנו, אז עברה לדיכוי הנפש

אני מכיר אישית שוטרים ושוטרות "טובים", שתחושת השליחות והמחויבות לשמירה על חוקי המדינה ואזרחיה – הם מה שמניע אותם ואותן. אני קורא לכם ולכן, שוטרי ושוטרות משטרת ישראל, שלא מסכימים ומסכימות עם ההתנהגות הפושעת של חלק מהשוטרים והשוטרות – פשטו את המדים, ובואו להפגין.

גיל סולומון הוא עצמאי בן 31. צלם, יועץ פוליטי, יזם, ערכיסט ואקטיביסט. מתעניין בפוליטיקה, ותקשורת.