אמש (5.12.2020), השתתפתי בהפגנה בכיכר הדמוקרטיה בירושלים. מבחינתי, היא כבר מזמן לא "כיכר צרפת", אבל היא גם עדיין לא כיכר תחריר. בערבית " ميدان التحرير" – כיכר השחרור. אבל אחרי ההפגנה אמש? אין לי ספק שהיא בדרך הבטוחה לשם, ותסלחו לי על האופטימיות על סף נאיביות.

אני משתתף בהפגנות מאז יום שלישי, 14.7.2020, ההפגנה הראשונה שלי בה החזקתי שלט (עוד לפני שרכשתי מגפון) עליו כתוב:

"המצב כל כך גרוע שאפילו אני יצאתי להפגין" (תודה מאיה).

רצה הגורל ובחרתי דווקא ביום הבסטיליה כדי להשתתף בהפגנה. ובחודש יולי. אני, שהיה לי חם גם באמסטרדם עם טמפרטורה אפסית.

אז עוד טרם השתתפתי בהפגנות, האמון שלי כולו היה נתון למשטרת ישראל. אפילו כשחוויתי מהם התעמרויות כנער שגדל בשכונת מצוקה באשדוד, מעולם לא חשבתי על המשטרה כעל גוף פוליטי או עברייני. תמיד לקחתי בחשבון שבכל ארגון יש "עשבים שוטים".

עוד לפני שהשתתפתי בהפגנות. האמון שלי היה נתון למשטרת ישראל. אפילו כשחוויתי מהם התעמרויות כנער שגדל בשכונת מצוקה באשדוד, מעולם לא חשבתי על המשטרה כעל גוף פוליטי או עברייני

לפני שהשתתפתי בהפגנה הראשונה שלי, הייתי יושב בבית הממוזג על הספה, צוחק על ה"הזויים הסחים" האלה שחושבים שההפגנות תעזורנה, ומסרב להאמין שסרטון בו רואים שוטר מכה מפגין ללא רחם, הוא לא "מבושל". "הרי לא יכול להיות", חשבתי, "ששוטר שאמור להגן על האזרחים מפני פושעים ומפרי חוק, ינהג באלימות כזו כך סתם, ללא סיבה". שומע גיל מתחילת יולי? זה גיל מדצמבר כאן – יכול להיות.

אחרי ההפגנה ביום הבסטיליה, גיליתי שעד עכשיו חייתי ב"לה לה לנד". האמון שהיה בי כלפי המשטרה עורער, ומהפגנה להפגנה הוא מתפייד יותר ויותר. ראיתי בעיניים שלי, לא בסרטון "ערוך" או "מגמתי", איך המשטרה מתעמרת במפגינים ומשתמשת בכוח בלתי סביר ביחס לסיטואציה. ראיתי מפגינים מבוגרים שנגררים על הכביש, ראיתי צעירים שחוטפים אגרופים לפרצוף, ראיתי נשים שסובלות מאלימות מינית מצד השוטרים, ובעיקר, בעיקר – ראיתי משטרה שכבר שנתיים פועלת ללא מפקח כללי, ללא מדיניות או תוכנית ארוכת טווח, ללא חזון, ובעיקר – ללא אלוהים.

נחזור להפגנה אמש. למה אני חושב שהיא היוותה נקודת מפנה? כי למרות כל הזמבורות, המגפונים, מערכת ההגברה של מר הדס, הסירים, התופים – הצלחתי לשמוע אסימון אחד בודד וקטן – נופל. זו הייתה נפילה ארוכה של כמה חודשים, אך לבסוף האסימון פגע בקרקע. אמש, המפגינים פשוט הבינו – יש יותר מפגינים מאשר שוטרים. ובהרבה. אם 1000 מפגינים יחליטו עכשיו שהם רוצים ללכת להפגין בנקודה איקס, 200 שוטרים לא יוכלו למנוע מהם. אלא אם כן כמובן, המשטרה תשתמש באש חיה.

אמש, המפגינים הבינו – יש יותר מפגינים מאשר שוטרים. ובהרבה. אם 1000 מפגינים יחליטו עכשיו שהם רוצים ללכת להפגין בנקודה איקס, 200 שוטרים לא יוכלו למנוע מהם. אלא אם כן המשטרה תשתמש באש חיה

לפי נתוני המשטרה, בשנת 2019 שירתו במשטרה כ-32,095 גברים ונשים. בהפגנת קיץ ממוצעת, מספר המפגינים הוא קרוב לזה. כמובן שלא כל הסד"כ של משטרת ישראל מוקצה להפגנות בירושלים, ולכן כוחם של המפגינים הוא עצום. אנחנו הרוב.

משבוע לשבוע אנו רואים עוד ועוד כוחות שמובאים ממחוזות אחרים, למשל אמש – פניתי לשוטר בשאלה מדוע מוצב מחסום משטרתי מטר אחד לפני כניסה לחניון ברחוב אחד העם, חניון שיכול לשמש את המפגינים, ולא מטר אחד אחרי הכניסה. תשובתו?

"אני לא מכאן אחי הביאו אותנו מהדרום אני רק ממלא פקודות".

אם מר אייל נאור ירשה לי לעשות פרפראזה על דבריו (שקיבלו בפרופיל שלי למעלה מ-2000 לייקים, 500 שיתופים ו-40 אלף צפיות), שוטרים הם לא חיילים. תפקידם הוא לא למלא פקודות, אלא לאכוף את החוק. כאשר שוטר מקבל פקודה שעומדת בסתירה לחוק, החוק חייב לנצח. חובתו של השוטר/ת לסרב לפקודה הזו.

המפגין שענה לשוטר הוא אייל נאור ואני גאה בו. השוטר פשוט משקר וגורם לשוטריו לעבור על החוק. כל מילה של מר נאור – מלמיליאן. pic.twitter.com/vK8Aepqs3Z

— Gil Solomon ‏ ‏بيبي عالبيت (@Soloph0ne) November 21, 2020

תגבור הכוחות לא נועד כדי להקל על המפגינים להגיע להפגנה, וכפי שראיתי במו עיניי – הוא גם לא נועד לשמור עליהם מכהניסטים אלימים שמסתערים עליהם. השוטרים שוב ושוב עומדים בצד ולא באים לעזרת המפגינים במקרים שאלימות מופנית כלפי מפגינים נגד המשטר, אלימות שמגיעה מתומכי נתניהו.

בפרפראזה על דברי אייל נאור, שוטרים הם לא חיילים. תפקידם הוא לא למלא פקודות, אלא לאכוף את החוק. כאשר שוטר מקבל פקודה שעומדת בסתירה לחוק, החוק חייב לנצח. חובתו של השוטר/ת לסרב לפקודה הזו

ממש לא מפתיע אותי ששלט "שמאלנים בוגדים" מתנוסס בגאון ללא הפרעה של המשטרה, אבל פסל של מפגין מוסר בשעה 4 בבוקר שבין שישי לשבת קודש. ממש דוקטרינת אריה קינג – פיקוח דמוקרטיה דוחה שבת.

ממש לא מפתיע אותי שצוללות גומי מפונצ'רות באלימות על ידי שוטרים ששולפים לדרמן מהכיס. ממש לא מפתיע אותי כשסדי בן שטרית וגונן בן יצחק נעצרים מעצרי שווא. סמליות היא הכוח מאחורי כל מחאה. המשטרה הבינה שבכוח פיזי הם לא ידכאו אותנו, אז עכשיו היא עברה לדיכוי הנפש.

אלימות מחלחלת. זה מתחיל באלימות מינית כאשר מקבלים את פניהם של נערים בני 17 שחזרו אחרי מקרה מזעזע בקפריסין – עם שמפניות ובלונים. זה ממשיך עם אלימות צה"לית כאשר טובי בננו מתגייסים לצבא ומוצנחים לסיטואציה בלתי אפשרית. וזה ממשיך באלימות משטרתית כשהחיילים משתחררים ומתגייסים למשטרה, וגם שם מוצנחים לסיטואציה בלתי אפשרית. וזה ממשיך באלימות במשפחה, כשהשוטר חוזר הביתה אחרי עבודה, וכל הסיטואציות הבלתי אפשריות האלה חוזרות בהבזקים. כרסום יסודות הדמוקרטיה מעולם לא היה מוחשי יותר. תהליכים ברורים.

המגפון שלי, הפסל של המפגין, השכיבה של גונן מתחת למכתזית, הסוס הטרויאני, המצור על בלפור, ועוד – כל אלו חשובים וקריטיים ל"סטייט אוף מיינד" שלנו כבני אדם שחיים בקהילה. האקטיביזם הזה, הסמלים הללו, עוזרים לנו כחברה לשמר את הרצון להיות מעורבים, לשפר את חיינו, ובעיקר את העתיד של ילדינו.

שאננות זו מחלה ממאירה ומסוכנת. איבוד האוטונומיה על העצמי מהווה סכנה ברורה ומיידית, ובעזרת סמלים והזדהות אנו מרגישים שוב כאילו השליטה בידנו. אנחנו לוקחים אחריות על גורלנו.

אני רוצה לסיים במסר לשוטרים במשטרת ישראל – אם נניח שבפעילות המבצעית של המשטרה בהפגנות לוקחים חלק כ-1000 שוטרים, ואחד מהם מתנהג באלימות, אבל שאר 999 השוטרים שלא נהגו באלימות – לא מוקיעים אותו, מגישים נגדו תלונה, קוראים לפיטוריו – אז יש 1000 שוטרים אלימים בהפגנות. זה פשוט מאוד.

לא מפתיע שצוללות גומי מפונצ'רות בלדרמן ע"י שוטרים, או שסדי בן שטרית וגונן בן יצחק נעצרים מעצרי שווא. סמליות היא הכוח מאחורי המחאה. המשטרה הבינה שבכוח פיזי ידכאו אותנו, אז עברה לדיכוי הנפש

אני מכיר אישית שוטרים ושוטרות "טובים", שתחושת השליחות והמחויבות לשמירה על חוקי המדינה ואזרחיה – הם מה שמניע אותם ואותן. אני קורא לכם ולכן, שוטרי ושוטרות משטרת ישראל, שלא מסכימים ומסכימות עם ההתנהגות הפושעת של חלק מהשוטרים והשוטרות – פשטו את המדים, ובואו להפגין.

גיל סולומון הוא עצמאי בן 31. צלם, יועץ פוליטי, יזם, ערכיסט ואקטיביסט. מתעניין בפוליטיקה, ותקשורת.

כמו הדחת נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, גם הצורך הדחוף בהדחתו של נתניהו יהיה ברור למוסדות הדמוקרטיה הישראלית רק אחרי התפרצות אלימה כלפי מוסדותיה. איש לא יודע, גם לא כותב שורות אלה, האם זה יקרה בביהמ"ש המחוזי בירושלים, או במשרד המשפטים בסלאח א-דין, או בביתו של אחד השופטים, או בבניין הכנסת. אבל אין כיום ספק שההתפרצות האלימה תתרחש.

כמו הדחת נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, גם הצורך הדחוף בהדחתו של נתניהו יהיה ברור למוסדות הדמוקרטיה הישראלית רק אחרי התפרצות אלימה כלפי מוסדותיה

הסיבה היא אותה סיבה – שטיפת מוח תודעתית שמנהל האיש הנמצא בתפקיד הרם ביותר בדמוקרטיה. התעלמות מנורמות, חוקים, משומרי סף וממסורת דמוקרטית, כדי להישאר בשלטון ולעשות בו ככל העולה על רוחו. שטיפת מוח המתבצעת בהופעות פומביות בטלוויזיה, ברשתות החברתיות במספר אפליקציות, בכלי תקשורת הכפופים להשפעתו ומרותו ובפרסומים רשמיים של משרד רה"מ בכל יום ובכל עניין.

שופטי בג"צ שאישרו את כהונת נתניהו נצמדו לחיפוש סעיף בחוק המונע זאת. הם ביקשו את חוות דעתו של היועמ"ש, שכמובן טען שניתן לנהל משפט פלילי ולנהל במקביל גם את ממשלת ישראל – קרי את מדינת ישראל, עד לפסק דין חלוט. השופטים הסכימו בכפוף למסמך ניגוד עניינים שעליו יחתום הנאשם, שהוא יהיה מועמד לראשות הממשלה וכיום הוא כבר הפך ראש הממשלה בעקבות אותה פסיקה. המסמך לא נחתם ונתניהו מונה ומכהן למרות זאת. לכאורה בניגוד מוחלט לפסיקת בג"צ.

אבל הבעיה הקשה ביותר שעמה לא התמודד בג"צ ולא היועמ"ש, לא טמונה בכלל בניגוד העניינים ולא בבעיית הזמן של רה"מ נאשם, כלומר שעות שהותו של הנאשם בבית המשפט כאשר הוא צריך לנהל מדינה. שתי אלה הן בעיות קשות, חמורות ואקוטיות, אלא שיש חמורה מהן.

תפקיד ראש הממשלה הוא בהכרח תפקיד של מהנדס תודעה ומידע. מידע ותודעה.

ראש הממשלה היושב בראש צומת מקבלי ההחלטות בכל התחומים שבהם מדינה מתנהלת, יכול למעשה לסובב את המידע המתקבל ממערכות השלטון כרצונו ולדאוג כך להנדס את תודעת ההמונים כרצונו.

נתניהו כבר הוכיח שהוא עבריין לכאורה חסר עכבות ובושה בתחום הזה. הוא אישר את הצוללות המתקדמות למצרים ללא ידיעת שר הביטחון והרמטכ"ל. הוא העלים את מכירת החמקנים לאמירויות משר החוץ, שר הביטחון והרמטכ"ל. הוא אפילו לא גילה לשרים המופקדים על התחומים המרכזיים הללו את ההסכם לנורמליזציה עם האמירויות, עם בחריין ומרוקו.

ראש הממשלה היושב בראש צומת מקבלי ההחלטות בכל התחומים שבהם מדינה מתנהלת, יכול למעשה לסובב את המידע המתקבל ממערכות השלטון כרצונו ולדאוג כך להנדס את תודעת ההמונים כרצונו

אין לדעת אילו עוד דברים עשה נתניהו על דעת עצמו כשהוא מהנדס את תודעת הכפופים לו, כשהוא יודע לבדו שבכך הוא מכין את הנדסת תודעת ההמונים ליום ולשעה שיהיו נוחים אך ורק לו.

כיום מנהל נתניהו את המאבק במגפת הקורונה כרצונו. קבינט הקורונה כפוף אליו. שותפו הפוליטי גנץ חלש מידי – אישית ופוליטית. אנשי המקצוע והפקידים כפופים למרותו של הנאשם הרה"מ וממלאים אחר הוראותיו. כך נאלצים אזרחי ישראל כולם, להיכנס לסגר הפוגע בגופם, בנפשם ובעסקיהם, גם אם רבים מאנשי המקצוע טוענים שאין בו צורך וכי יש דרכים אחרות להילחם במגפה. נתניהו לבדו מכריע. לבדו מהנדס באותו ערב של הכרעה את תודעת ההמונים. לבדו הוא מוסר מידע בהצהרות לטלוויזיה, לרוב מידע שקרי. כרצונו ובאמצעות המידע שהוא מחליט למסור הוא שולט בתודעת ההמונים.

גרוע מכך. הציבור הרחב – קשישים באוכלוסיות הסיכון, נכים, חולים, והציבור הרחב בכללו, אינם יכולים לבדוק מידע על נגיף הקורונה והחיסונים שפותחו נגדו. כל אזרח נדרש כיום להחליט אם להתחסן או לא, להתלבט אם זה למען בריאותו או למען ניסוי רפואי של חברת פייזר שקיבלה אישור מראש הממשלה לבדו לחסן את כל אוכלוסיית ישראל. זהו מצב מטורף. חסר אחריות. אין מילים בעברית להגדיר את חומרתו – כל אזרח ואזרח תלוי במידע שמספק ראש הממשלה הנאשם בפלילים. כל אחד ואחת מאיתנו תלוי בהנדסת התודעה שהוא מפרסם, מפמפם, מבשל וטוחן למוחם של מיליוני אזרחים חסרי אונים.

הכל למען ענייניו האישיים. משפטו. גורלו. בחירתו באופן אישי בבחירות הקרובות.

ההקלטה של שיחתו עם השולמנים, כפי שפורסמה בחדשות 12, מצביעה על דפוס התנהגות כזה בגלוי. בקולו. נתניהו פשוט אומר שככל שהקורונה עולה, המנדטים שלו יורדים ולהיפך. אומר בקולו שפוליטיקאים מסוימים עושים בדיוק כרצונו (ובכך הם לא עושים את מה שציבור בוחריהם מצפה מהם). נתניהו פשוט מאשר שהוא מהנדס המידע והתודעה.

נתניהו אמש בשיחה עם השולמנים מבטיח שאחרי הבחירות יוכל לקדם מהלכים דרמטיים כמו פירוק ועדי העובדים כי אנשים כמו כחלון כבר לא יעמדו בדרכו. לדבריו החרדים וסמוטריץ׳ עושים כל מה שהוא אומר להם. pic.twitter.com/1BZLYi8DDt

— דפנה ליאל (@DaphnaLiel) January 14, 2021

נתניהו בחר בימים אלה לשנות את יחסו לאזרחים הערבים והחל מיד בהנדסת תודעה ושקרים שנועדו לטעת בקרב שומעיו הערבים כי הוא בעצם תומך בהם, אוהב אותם, ייענה לצרכיהם וכי כל עברו כמי שהסית נגדם וכינה אותם "תומכי טרור" המבקשים להשמיד את ישראל, אינה נכונה. נתניהו מבצע מהלך של שטיפת מוח תודעתית כדי לזכות בקולות של ערביי ישראל או לגרום להם לפחות שלא להצביע למפלגות המייצגות אותם.

שופטי בג"צ צריכים לשאול את עצמם האם ההפצצות של חיל האוויר בסוריה, העלולות לגרור את ישראל למלחמה עם איראן או סוריה, אושרו על דעת שר הביטחון והרמטכ"ל או שנתניהו לבדו נותן את ההוראה ואת האישור כמעט מדי שבוע?

שופטי בג"צ צריכים לשאול את עצמם, האם ההפצצות של חיל האוויר בסוריה, העלולות לגרור את ישראל למלחמה עם איראן או סוריה, אושרו על דעת שר הביטחון והרמטכ"ל, או שנתניהו לבדו נותן את ההוראה ואת האישור כמעט מדי שבוע?

שופטי בג"צ צריכים לשאול את עצמם האם האישור לחברת פייזר לשלוח מליוני מנות חיסון תמורת מידע על כל אזרחי ישראל בתרופה שהיא למעשה תרופה ניסיונית, ניתנו על דעת מערכת מקצועית, רפואית ומשפטית, או על דעתו של הנאשם נתניהו בעת שהוא ממתין לפתיחת משפטו ושוקל את ההשלכות של עליית התחלואה על מספר המנדטים שיקבל בבחירות.

שופטי בג"צ והיועמ"ש חייבים לציבור את הנימוק על החלטתם לאפשר לאדם כזה לנהל את ההחלטות הקריטיות ביותר לגורלה של מדינה שלמה, בעת שהוא עצמו עומד לפני סכנת הרשעה וכלא, ואלו משפיעים על החלטותיו ביחס לניהול המדינה.

כשנתניהו בחר לעמוד בבית המשפט המחוזי ולתקוף את כל מערכות המשפט, הפרקליטות והמשטרה, שופטי בג"צ והיועמ"ש היו חייבים להורות לו באותו יום לפנות את משרד רה"מ.

זו הייתה התפרצות ראשונה נגד הדמוקרטיה הישראלית. ההתפרצות הבאה כבר תהיה בידי המון מוסת שלא יקבל את הכרעת בית המשפט או את הכרעת הבחירות או את הכרעת היועמ"ש – אם מי מהם יחליט, למשל, כי נתניהו חייב לצאת לנבצרות.

המילים הקשות כבר נאמרו והוטמעו במוחם של אוהדיו. הכתובת כבר מרוחה על קירות בית המשפט, הכנסת ומשרד רה"מ.

כמו אירועי תקיפת בניין הקפיטול והשבתת הקונגרס האמריקאי באלימות, גם בישראל צריכים פקידי הממשלה, חברי הכנסת, השופטים והשוטרים המאבטחים את המוסדות הללו, להבין כבר עכשיו שהדמוקרטיה הישראלית נמצאת כיום תחת מתקפה של מהנדס התודעה והמידע. הוא שנמצא בתפקיד הבכיר ביותר, הוא גם הסכנה הגדולה ביותר למשטר הדמוקרטי בישראל, ועליהם להגן על הדמוקרטיה מולו.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

כעת, אם כניסתו הקרובה של ממשל ביידן לבית הלבן, עולה שאלת המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים על סדר היום. יש קדחת דיבורים על בחירות פלסטיניות כדי להכשיר את דעת הקהל העולמית למדינה פלסטינית, אבל יש לשאול שאלה מפתיעה: האם הפלסטינים בכלל רוצים מדינה? מה הם בכלל רוצים?

עטיפת הספר "מדוע שלום?" של שמעון כרמי.

לא מזמן יצא ספרו עב הכרס, של שמעון כרמי, 560 עמודים ממוסמכים היטב על תהליך המעבר של אש"ף מארגון טרור לארגון המשתתף בתהליך שלום. הספר מנסה לענות על השאלה: "מדוע שלום?" הוא מעמיד שאלות אמפיריות, הלקוחות ממדעי המדינה ומעמת אותן עם המציאות ועם הבנת ההיסטוריה הפלסטינית. לזכותו יש לומר, שהוא קובע ביושר אינטלקטואלי רב כי אינו יכול לפסוק בוודאות מדוע זה אש"ף עבר ממצב של ארגון טרור למצב של ארגון מדיני המשתתף בתהליך שלום.

אבל השאלה המתעוררת מקריאת הספר היא: האם בכלל אש"ף, ובעקבותיו הרשות הפלסטינית, בכלל מעוניינת בהקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967?

הספקות בכך נובעים משתי תופעות. הראשונה: כאשר אש"ף נוסד, וביחוד אחרי שפת"ח השתלט עליו, בכלל לא הגדיר לו למטרה להקים מדינה פלסטינית. הם דיברו על שיחרור פלסטין, ולא קבעו מה יקרה אחרי שחרור פלסטין. מדינה פלסטינית לא הוזכרה כאופציה. אש"ף זיהה את עצמו כתנועה פן-ערבית, כמי שחותר להקים אימפריה ערבית, וחלקו של אש"ף הוא לטפל בחזית נגד ישראל במערכה הערבית הכוללת להקים אימפריה.

אש"ף דיבר על שיחרור פלסטין ולא קבע מה יקרה אח"כ. מדינה פלסטינית לא הוזכרה כאופציה. אש"ף זיהה עצמו כתנועה פן-ערבית, החותרת להקמת אימפריה ערבית, כשחלקו בה הוא טיפול בחזית נגד ישראל במערכה הערבית הכוללת

מתי אש"ף התחיל לדבר על מדינה פלסטינית? לא מתוך תהליך הבשלה פנימי, אלא מתוך לחצים מבחוץ. לחץ אחד בא מתוך אירופה. כאשר אש"ף זיהה את פוטנציאל התמיכה של אירופה, הוא התאים את הנרטיב שלו למה שאוזניים אירופיות אוהבות לשמוע, ומדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל היה מה שהאירופים רצו לשמוע.

לחץ שני, לא פחות חשוב, ואולי יותר, היה הלחץ מצד ההנהגה הפלסטינית בתוך השטחים. הם ניהלו את האינתיפדה הראשונה בהצלחה והיו במצב שבו יכולים היו להכתיב לאש"ף את האג'נדה של הפנים, שהיתה הקמת מדינה. לא עניין אותם החזון הפן-ערבי של אש"ף או מימוש זכות השיבה של הפליטים שמתוכם קמה הנהגת אש"ף.

כאשר אש"ף נכנס לשטחים בזכות האינתיפדה, הוא מיד סילק את הנהגת הפנים מעמדות כוח וסילק את האג'נדה של מדינה פלסטינית כיעד למימוש, מעבר לתכסיס לשמור באמצעותו על תמיכת אירופה.

לסיכום, כאשר אנו מנסים להבין את סיכויי תהליך השלום עם כניסתו של ממשל ביידן, הספר "מדוע שלום?", שהוא מפורט וממוסמך, יכול לשמש כלי ראוי להבין את מה שקרה, ומה צפוי לקרות – אם יקרה.

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה לענייני המזרח התיכון ועיתונאי. הוא גם סופר ותסריטאי. ספרי העיון שחיבר עוסקים בבעיה הפלסטינית, והרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האיסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.