לפני כשנתיים הזדמן לי להצטרף לצוות הפקה שעובד על סדרה דוקומנטרית על לבנון. הבאתי את התשוקה שלי להיסטוריה ופוליטיקה לעבודה, ולקחתי את ההזדמנות בשתי ידיי. כך יצא ששנתיים אני נובר בלבנון, בחומרים ארכיוניים אינסופיים, העוסקים בתקופת טרום מלחמת האזרחים שהחלה בשנת 1975 ונמשכת עד ימינו אלה.
לפני כשנתיים הזדמן לי להצטרף לצוות הפקה שעובד על סדרה דוקומנטרית על לבנון. הבאתי את התשוקה שלי להיסטוריה ופוליטיקה לעבודה, ולקחתי את ההזדמנות בשתי ידיי. כך יצא ששנתיים אני נובר בלבנון
כל אמירה של אחד הצדדים על איזה טבח כלשהו, או איזכור של עיר, דמות או אירוע, הובילה אותי לשיטוט בארכיונים נוספים ובחומרי קריאה חיצוניים באינטרנט.
פתאום התגלתה בפניי פיסת היסטוריה כ"כ גרנדיוזית, עמוסה פרטים, מורכבויות ותובנות מטלטלות. כל אלה היו חדשים לי, למרות העניין והידע הקודם הרב שלי בפוליטיקה.
וזה אכן הבסיס שהביא אותי לתשוקה הזאת מלכתחילה: ההבנה כי רב הנסתר על הגלוי בכל הנוגע למוסכמות פוליטיות והיסטוריות, רב הנסתר על הגלוי בנושאים ששומעים על אודותיהם שיח רדוד ותמציתי מהסביבה הקרובה. ההבנה הזאת מחזקת אצלי את הסקרנות ואת הצורך לחטט עוד יותר, בתקווה לגלות מסקנות נוספות, נקודות מבט חדשות, או לפחות לגלות תמונה רחבה ומורכבת יותר, עם יותר שאלות. גם אם הן מגיעות לבדן, בלי תשובות ומסקנה סופית.
זה מה שזכיתי לחוות במהלך העבודה בהפקה על לבנון. בנוסף לארכיונים, היו גם חומרי ראיונות שצולמו במיוחד להפקה, והביאו עמדות ונקודות מבט של דמויות לבנוניות בכירות, ביניהן נשיא לבנון לשעבר, מפקדים וקצינים בפלנגות ולוחמי צד"ל. לבנונים לצד פלסטינים, ישראלים, פוליטיקאים ולוחמים משלל רקעים שונים.
הראיונות, שהיו עמוסים באינספור אנקדוטות מעניינות, תועלו בצוואר בקבוק צר לכדי סיפור, אותו הסדרה הדוקומנטרית מספרת. ועכשיו אחרי שהסדרה יצאה בישראל, הדיה הגיעו ללבנון, ושם גרמה לתגובות רבות אשר הטרידו את השלטונות, שהחליטו לחסום את הצפיה בה.
התגלתה בפניי פיסת היסטוריה גרנדיוזית, עמוסת מורכבויות ותובנות מטלטלות. ועכשיו, אחרי שהסדרה יצאה בישראל, הדיה הגיעו ללבנון, והתגובות הרבות הטרידו את השלטונות, שהחליטו לחסום את הצפיה בה
גדלתי בבית ישראלי. חינוכית 1 על מסך הטלוויזיה וקול ישראל בערבית ברדיו. כל בוקר, המוזיקה של פיירוז שתלה בנוסטלגיה שלי גם אהבה ללבנון. לאורך השנים לבנון הפכה למוקד תשוקה בשבילי ובשביל ערבים מכל רחבי העולם הערבי.
המדינה שממנה יוצאות מילות שיר בניב הלבנוני העממי, הנעים והביתי, מלוות במוסיקה שנשמעת כמו זיווג בין ספרד, הבלקן וערב. לבנון הפכה למוקד פנטזיה, ארץ שרואים רק בטלוויזיה, שאפשר רק לחלום עליה.
אך מה ששמעתי על לבנון מהסביבה, היה סיפור שטחי ופשטני, שמסתדר באורח פלא עם הנחות היסוד של אותה סביבה המספרת אותו. המעט ששמעתי על לבנון, כמו מה ששמעתי על הסכסוך הישראלי פלסטיני, הותיר בי תחושת ריקנות, תחושה שלא מספרים לי את הסיפור המלא, שיש שם יותר טיוח מאשר חשיפה.
וכך יצאתי למסע התעניינות בפוליטיקה ובהיסטוריה, מסע של קריאה, דיונים, ויכוחים ושאלות. ההתעסקות בת השנתיים במאות שעות של ארכיונים לסדרה על לבנון הייתה חלק משמעותי בו.
אישה נוצרייה לבנונית משבחת את יחסם של החיילים הישראלים לאוכלוסייה המקומית, דובר בשם הדייגים בצידון מודה לצה"ל על שדאג להחזיר את התחום לעבודה סדירה בעת מלחמה, אסיר משוחרר פוגש חיילים בעת רחצה בנהר ואחרת משחדת חיילים במחסום בסוכריות. הפוגות של רגעים אנושיים יצרו תחושה שלולא המדרון התלול שבו התדרדרה מלחמת לבנון הראשונה, החל משנת 1982 עד פיצוץ הסיום בשנת 2006, הנורמליזציה הייתה ממשיכה לזחול קדימה ואולי הייתה מגיעה לכדי בשלות מוקדם יותר.
בינתיים רכבת הנורמליזציה כבר התחילה לנסוע, לאט לאט, אבל קדימה. והיא אוספת אליה קרונות.
ההשפעה של הסכמי השלום עם מדינות המפרץ הולכת להיות מהפכה בחברה הישראלית ובמדינות ערב, מהפכה שחוצה את שאלת הדיפלומטיה והגיאופוליטיקה.
גדלתי בבית ישראלי. חינוכית 1 בטלוויזיה וקול ישראל בערבית ברדיו. כל בוקר, המוזיקה של פיירוז שתלה בנוסטלגיה שלי גם אהבה ללבנון. לאורך השנים לבנון הפכה למוקד תשוקה בשבילי ובשביל ערבים מכל רחבי העולם הערבי
את הפירות הרקובים של הסכם השלום עם מצרים ראינו רק לפני שבועות אחדים: זמר ושחקן מצרי, בשם מוחמד רמדאן, עורר סערה כאשר הצטלם עם שחקן הכדורגל הערבי-ישראלי דיא סבע, והזמר עומר אדם. רמדאן הואשם בסעיף התמוה להחריד "בגידה ונורמליזציה" וזומן לחקירה, לא לפני שבוטלו כל הצילומים לסדרה בה היה אמור לשחק שהייתה מיועדת לשידור בחודש רמדאן הקרוב. כל זה קרה במצרים שיש לנו איתה הסכם שלום בן יותר מארבעים שנה. אם "נורמליזציה" במצרים היא פשע, במובן הזה אנואר סאדאת הוא "האשם" הגדול; והצעד האמיץ שעשו מנחם בגין וג'ימי קרטר כנראה שלא הביא לשלום שייחלנו לו.
אבל גל השלום עם מדינות המפרץ שפקד אותנו לאחרונה הוא שונה. היום, לראשונה, ערבים יהיו בשביל היהודים הישראלים "חברים שלנו". לא רק מארחים במדינותיהם, לא רק מבקרים כתיירים, ובטח שלא אויבים שאיתם חותמים על הפסקת אש. מה שלא עשו הסכמי השלום הקרירים עם מצרים וירדן, עושים כעת הסכמי השלום הנוכחיים. במובן הזה, לעומדים מאחורי ההסכמים מגיע קרדיט על עיצוב התפישה הלאומית של הדור הבא של צעירים ישראלים.
דור הישראלים שחווה את מלחמת יום כיפור כבר לא ימחק את הצלקת. הדור שהעביר את שנות חייו המייגעות בביצה הלבנונית כבר לא ישכח, הדור שלמד על בשרו את אוסלו ואת האינתיפדות, פצעיו עדיין טריים. אך לאחר כעשרים שנים של חדלון אש וגבולות שקטים, מגיעים כעת הסכמי השלום שהולכים לצייר לדור החדש תמונה חדשה: ערבים הם שותפים וחברים. במרוקו, יהודים רבים הולכים להכיר את תרבות אבותיהם, לתייר ולהכיר ולבנות קשרים ועסקים, ובאמירויות הולכים להכיר תרבות חדשה ואנשים חדשים תחת אורות הכרך המסנוורים של הערים העתידניות.
הפלסטינים היו בעשורים האחרונים למוקד הקרע בין העולם הערבי וישראל. אך לאחרונה, לטובה ולרעה, הקיפאון ביחסים עם הפלסטינים דוחף את הנושא אחורה במדפים המאובקים של השיח הפוליטי. ובהתאם, מדינות ערב מרגישות פחות מחוייבות לעסוק בו, ומתעדפות את טובתן האישית וטובת האזור.
לאחר כ-20 שנות חדלון אש וגבולות שקטים, מגיעים הסכמי השלום שיציירו תמונה לדור החדש: ערבים הם שותפים וחברים. במרוקו, יהודים יכירו את תרבות אבותיהם, ובאמירויות יכירו תרבות חדשה תחת אורות הכרך המסנוורים של הערים העתידניות
הנורמליזציה עם לבנון מפגרת מאחורי כולן. אולי גם בגלל שהיא המדינה שסבלה הכי הרבה מהסוגיה הפלסטינית ומהתוצרים של מלחמות ישראל. אבל הסלידה של לבנון מאיתנו, כמו סלידתן של מדינות ערב האחרות, מבוססת בעיקר על סיפורי מעשיות, קונספירציות ודימויי דמוניזציה שמלבים אנטישמיות ופחד מציונות.
אני זוכר שכשהייתי ילד בתקופת מבצע ענבי זעם, וראיתי סדרות ילדים באור יום, בשעות מוקדמות, הפסקת הפרסומות הייתה מציגה בין היתר קטעי וידיאו של קורבנות מלחמה, בלי צנזורה. גופות של ילדים ודם ואיברים, כשברקע מתנגן שיר לאומני דרמטי. בעוד שאסור להעלים עין מתוצאות המלחמה, במיוחד כשנפגעים חפים מפשע, מדובר היה במנגנון משומן שתפקידו לקבע ולהעצים את הפחד, הזעם, התסכול והשנאה. לפנות לרגש כדי לתדלק את המלחמה הבאה ולבנות את חייליה העתידיים, במקום לפתוח פתח לחשיבה על פתרון.
הנורמליזציה עם לבנון תבוא כך או כך. הם יותר מדי דומים לנו, והרכבת לא הולכת להשאיר אותם מאחור. כמו שהצטרפו מדינות אחרות למסע אל עבר עתיד משגשג יותר, לבנון, הקורבן המיוסר של אזורנו, לא תפנה גב בסופו של יום אל היד המושטת לשלום.
אולי אני חוטא כאן בתמימות יתר. אני מודע למורכבות המצב. מדד האנטישמיות בעולם הערבי, כולל במדינות שיש להן הסכם איתנו, כמו האמירויות, בחריין ומרוקו, הוא עדיין מהגבוהים בעולם.
אבל כמו שבישראל נוצרה חשדנות כלפי ערבים בגלל הסכסוך ארוך השנים עם הפלסטינים והקרע מול ערביי ישראל, כך גם שם, האוכלוסייה ניזונה מתקשורת שעושה דמוניזציה לציונות, ליהדות ולישראל.
כן יש לי תקווה שהשלום הזה ירכך לבבות בצד הערבי, ואני בטוח שזה יקרה. מה שלא עושה דיפלומטיה של פוליטיקאים, יכולה לעשות היכרות וחילופי תרבויות בין אזרחים.
אני זוכר שכשהייתי ילד בתקופת מבצע ענבי זעם, וראיתי סדרות ילדים באור יום, הפסקת הפרסומות הייתה מציגה בין היתר קטעי וידיאו של קורבנות מלחמה, בלי צנזורה. גופות של ילדים ודם ואיברים
בעידן בו המדיה והאומנות פורצות את גבולות המדינות, הפרוייקט הדוקומנטרי הזה הוא סנונית למשהו הרבה יותר גדול. למרות נסיונות השלטונות בלבנון, הם לא יצליחו להחרים, וגם אין להם עילה. בסוף הם ייכנעו ויצפו ויבינו שמדובר כאן בקריאה לשיח, כי בסך הכל אנחנו אוהבים את לבנון.
"לבנון – גבולות הדם" יוצרים: דוקי דרור, איתי לנדסברג נבו וריינהרט ביטס. מפיקה: ליאת אשד קמאי. עורך: גל גופר. ימי רביעי, שעה 21:15, כאן 11. הפרק הרביעי, "מנוסת המעצמות", ישודר ברביעי 30.12.20 בערוץ כאן 11.
עלי עדי הוא פעיל פוליטי וחברתי מרקע מוסלמי, מזוהה עם הימין הקפיטליסטי בישראל. בעל תואר בקולנוע וכלכלה באוניברסיטת תל אביב. שימש כעוזר עריכה ומפיק פוסט בהפקה "לבנון - גבולות הדם". טוויטר: @AliAdiOK
הכותרות הראשיות עכשיו
סופת החורף הארקטית URI שפגעה בחלקים גדולים במרכז ודרום ארה"ב בשבוע השלישי של פברואר, הביאה לטמפרטורות של הקפאה עמוקה בעיקר בטקסס, לנפילת רשת החשמל למספר ימים במקומות רבים במדינה, פגעה באספקת הגז, באספקת המים, ברשת הסלולרית, ובאינטרנט. הסופה הביאה למותם של מאות בני אדם שקפאו למוות, או שהורעלו מפחמן חד חמצני. הנזקים החומריים מהסופה עלולים להגיע לעשרות מיליארדי דולר .
סופת החורף הארקטית בטקסס פגעה באספקת החשמל, הגז, המים, ברשת הסלולרית ובאינטרנט וגרמה למאות לקפוא למוות, או הורעלו מפחמן חד חמצני. הנזקים החומריים מהסופה עלולים להגיע לעשרות מיליארדי דולר
בשיא הסערה, ב-14 עד ה-17 לפברואר, כשהטמפרטורות צנחו הרבה מתחת לאפס, היו כארבעה מיליון טקסנים מנותקים מחשמל. גם זרם המים לבתים שובש בשיא הסופה למספר ימים ומאות אלפים התבקשו להרתיח את המים לפני השימוש בהם מאחר שמתקני ההתפלה והטיהור סובלים ממחסור בחשמל. נשיא ארה"ב ג'ו ביידן הכריז על טקסס כאזור אסון.
טקסס העדיפה את השוק החופשי וקבלה משבר חשמל קטסטרופלי
הגורמים הרשמיים בטקסס ידעו שסופות חורף עלולות להשאיר את רשת החשמל במדינה פגיעה, אך הם השאירו את הבחירה להיערך למזג אוויר קשה בידי חברות החשמל – שרבות מהן בחרו שלא להשקיע בשדרוגים היקרים. זאת, בשוק אנרגיה שעבר דה-רגולציה והמבודד במידה רבה מרשת החשמל בארה"ב, מה שהשאיר את טקסס לבדה במשבר.
מומחי אנרגיה ומדיניות טוענים מזה שנים שהאופן שבו טקסס מנהלת את תשתיות החשמל שלה הוא מתכון בטוח לקריסה מערכתית. הם הטילו את האשמה בכישלון מערכת החשמל בסופה על המחוקקים ועל סוכנויות המדינה שלא שעו לאזהרות ממדעני האקלים לאחר הסופות הקודמות ולא הכינו את מערכת החשמל לאירועי מזג אוויר קיצוניים יותר. לדבריהם החלטתה של טקסס לא לדרוש ולא לחייב שדרוגי ציוד בכדי לעמוד טוב יותר בטמפרטורות החורף הקיצוניות, והבחירה לפעול במערכת חשמל מבודדת מרשתות אחרות במערכת החשמל בארה"ב, השאירה את טקסס לא מוכנה למשבר החורף.
לדברי רוברט מקלו מחברת הייעוץ מקלו ריסרץ":
"זהו חוסר הכנה שיטתי, זה לא במקרה, הם תכננו את התוצאה הזאת".
הגורמים הרשמיים בטקסס ידעו שסופות חורף עלולות להשאיר את רשת החשמל במדינה פגיעה, אך הם השאירו את הבחירה להיערך למזג אוויר קשה בידי חברות החשמל – שרבות מהן בחרו שלא להשקיע בשדרוגים היקרים
מה שגרם למשבר החשמל בטקסס לא הייתה בעיה טכנולוגית. וגם לא טורבינות הרוח הקפואות כפי שטענו רפובליקנים מובילים. תחנות כוח, צינורות גז, ורשתות חשמל פועלות היטב בקנדה, באלסקה, בצפון אירופה, בתנאי מזג אויר קשים מאלו שהיו בטקסס. לפי המבקרים, בשם דה-רגולציה ושווקים חופשיים, טקסס יצרה רשת חשמל ששמה דגש על מחירים זולים על פני שירות אמין.
לפי הוול-סטריט ג'ורנל, בעיית הליבה במשבר החשמל בטקסס נובעת מזה שספקי החשמל יכולים לגרוף רווחים על ידי אספקת חשמל ללקוחותיהם בטקסס, אך הם אינם נדרשים או חייבים לספק את החשמל ואינם עומדים בפני קנסות בגין אי אספקה החשמל בעיקר בשעת חירום ממושכת.
זה הוביל לפיאסקו שהשאיר מיליוני אנשים במדינה השנייה באוכלוסיית ארה"ב ללא חשמל, ללא מים, ללא תקשורת, במשך ימים.
סערה קשה שיתקה כמעט כל מקור אנרגיה, מתחנות כוח פחמיות, גזיות וגרעיניות ועד טורבינות רוח, מכיוון שבעליהן לא ביצעו את ההשקעות הדרושות לייצור חשמל בטמפרטורות נמוכות.
המחירים הגבוהים שמפעילים יכולים לגרוף בתקופות של שיא הביקושים היו אמורים להוות תמריץ מספיק עבורם להשקיע בשמירה על הציוד מפני מזג אוויר קשה, אבל זה לא מה שקרה.
כאמור לעיל, אחת הסיבות העיקריות לקטסטרופה בטקסס היא המבנה פיננסי למערכת החשמל בטקסס, המבוסס על השוק החופשי, שתכנן ויליאם הוגאן, פרופסור למדיניות אנרגיה גלובלית בהרווארד. האסטרטגיה פשוטה, ככל שהביקוש לחשמל עולה, כך גם המחיר עולה.
בתיאוריה, ברגעים של ביקוש גבוה לחשמל, כמו במשבר הקפאון הנוכחי בטקסס (פברואר 2021), עם טמפרטורות מתחת לאפס, המחירים הגבוהים מכריחים את הצרכנים להפחית את צריכת האנרגיה שלהם מכיוון שמחיר החשמל עולה והופך לבלתי משתלם.
ביוסטון, לדוגמה, מחיר החשמל נסק מ-22 דולר לכ-9,000 דולר למגוואט לשעה בשיא המשבר ביום השני ושלישי בתקופת הקפאון. עליה שהייתה אמורה להביא לצריכה מופחתת ולמנוע עומס יתר על תחנות הכוח.
מה שגרם למשבר החשמל בטקסס לא הייתה בעיה טכנולוגית או טורבינות הרוח הקפואות כטענת רפובליקנים מובילים. טקסס יצרה רשת חשמל ששמה דגש על מחירים זולים על פני שירות אמין
מה שלא היה משולב בתכנון ולא בגישה המבוססת על השוק הם התושבים. כיצד מצפים מבני אדם לחיות במזג אוויר ארקטי בטמפרטורות מתחת לאפס ללא חימום. ללא חשמל, וללא מי שתיה?
בעיצומה של הקטסטרופה בטקסס, אמר הוגאן לניו יורק טיימס כי שוק האנרגיה של טקסס תפקד כמתוכנן:
"זה לא נוח, זה לא נחמד, זה הכרחי".
שוק האנרגיה של טקסס אולי תפקד כמתוכנן לפי התפיסה הניאו-ליברלית ובשם דה-רגולציה ושווקים חופשיים, ותוך הקפדה מוחלטת על יישום הכלכלה הניאו-ליברלית, ללא פשרות, ללא גמישות וללא רחמים, אבל בשטח, מערכת החשמל קרסה ולא סיפקה חשמל.
עשרות האנשים מתו מהפסקות החשמל, כ-4 מיליון בתי אב בטקסס נשארו בלי חשמל, בלי חימום ובלי מים. משקי בית אחרים ניתקו עצמם מהחשמל בעקבות עלית מחירים זו, והנזקים החומריים מהסופה עלולים להגיע לעשרות מיליארדי דולר. עוד תכנון כזה עוד ניצחון כזה לתפיסה הניאו-ליברלית, ואבדנו.
על דברי הוגאן כתב אלי קוק:
"סוף סוף כלכלן שמבין ענין! השוק עובד אבל אנשים גוססים".
המשבר בטקסס מדגים את הבעיות המהותיות הכרוכות בסגידה ובאמונה המוחלטת בשוק החופשי. אנשים מתו בטקסס מכיוון שבמקום הסדרים כלכליים המשרתים את בני האדם, בני האדם נדרשו לשרת הסדרים כלכליים.
מה שלא היה משולב בתכנון ולא בגישה המבוססת על השוק הם התושבים. כיצד מצפים מבני אדם לחיות במזג אוויר ארקטי בטמפרטורות מתחת לאפס ללא חימום. ללא חשמל, וללא מי שתיה?
הנשיא לינקולן דיבר לפני כ-150 שנה על ממשלה שהיא של העם, על ידי העם, ועבור העם. אבל החל משנות ה–60 של המאה שעברה, מיעוט קטן של מיליארדרים הוציאו מיליוני דולרים להפצת הרעיון הליברטריאני, לפיו הממשלה היא הבעיה, והביא רבים מדי מהאזרחים להאמין שהשוק החופשי הניאו-ליברלי הוא סוג של ציווי מוסרי.
המשבר בטקסס צריך להראות לנו שלעולם אסור לתת לאליטות שהאינטרסים שלנו אינם בלבם, לשכנע אותנו שממשלה של העם, על ידי העם ובשביל העם – היא הבעיה, וכי השוק החופשי – הנשלט על ידי "חתולים שמנים", שאינם נותנים דין וחשבון לאזרחים רגילים, הוא התשובה. התשובה היא ממשלה טובה, ולא בלי ממשלה.
כאשר הפונדמנטליסטים של השוק החופשי חושבים שדה-רגולציה מרפאת את כל התחלואים, הם מתעלמים מבעיות שדורשות פתרונות שלעולם לא יהיו רווחיים (במיוחד לטווח הקצר) אלא רק משתלמים לטווח הארוך או משתלמים בדרכים אחרות.
חינוך, טיפול רפואי אוניברסלי והשקעה בשינויי אקלים לא ישלמו על עצמם באופן ישיר יותר ממה שהצבא, המשטרה, מחקרים בסיסיים הממומנים ע"י הממשלה וחקר החלל עושים.
במונחי השקעה, מדובר בהשקעות חכמות עם עלויות גדולות וחסרונות קטנים, כמו שההשקעה בגיבוי של רשת החשמל בטקסס היתה צריכה להיות. אולי האסון בטקסס יבהיר זאת לכולם.
את הדוגמה הטובה לקרדו, להצהרת-האמונה הניאו-ליברלית, נתן טים בויד, ראש עיריית קולורדו סיטי בטקסס, לשעבר, בציוץ מה-16 לנובמבר:
בעקבות דברים אלו בויד נאלץ להתפטר.
המשבר בטקסס צריך להראות לנו שאסור לתת לאליטות שהאינטרסים שלנו אינם בלבם, לשכנע אותנו שממשלה של העם, ע"י העם ובשביל העם – היא הבעיה, וכי השוק החופשי הנשלט על ידי "חתולים שמנים" הוא התשובה
הלקח לישראל ברור. הישמרו מפונדמנטליסטים של השוק החופשי מהתערבות ממשלתית, כמו פורום קהלת, המפרסמים מאמרים, תוכניות פעולה, והצעות חוק ברוח דברי טים בויד.
אמנון פורטוגלי הוא חוקר תאגידים, ניאוליברליזם ואנרגיה.
הפופולריים השבוע
-
1
-
2
-
3
-
4
-
5
-
6
-
7
-
8
-
9
-
10
למקרה שפיספסת
בין הרבה מבוכות אחרות שפקדו את מחנה המרכז שמאל בחודשים האחרונים וחשפו את חולשותיו, סוגיית אבתסאם מראענה היא המביכה מכולן. כאילו לא למדנו כלום מתעמולת הימין ב-20 השנים האחרונות – משגרים בלון ניסוי עם קצת חומר נפץ, ואנחנו מחבקים אותו לחיקנו ונהנים מכל שבב וגיץ של שלבי הפיצוץ.
בין הרבה מבוכות שפקדו את מחנה המרכז שמאל בחודשים האחרונים וחשפו את חולשותיו, סוגיית אבתסאם מראענה היא המביכה מכולן. כאילו לא למדנו כלום מתעמולת הימין ב-20 השנים האחרונות
מאות ראיונות קיימו מועמדי ומועמדות מפלגת העבודה לכנסת ה-24 בשבועות האחרונים, אבל במערכות התקשורת שכבר הפסיקו לדבר אידאולוגיה, ערכים וחזון, על מה נותר לדבר מלבד הבלון ששיגרו לאוויר ליצני החצר מבלפור? אתם מתאריםות לעצמכן מצב שבו בן גוריון, רבין או פרס היו בכלל מתייחסים לדברים הללו ולא זורקים אותם בפרצופו של הימין?
באף אחד מהראיונות הללו, איש מנציגי המחנה הדמוקרטי-ליברלי לא התייצב איתן וחשף את ערוותם וריקנותם הערכית של אותם מפריחי בלונים. אמנם הקולות מתוך מפלגת העבודה לפסילתה של מראענה נותרו חלשים (הישג מרשים כלשעצמו), אבל ראינו הרבה התפתלות והתכדרות עצמית המעידה על בושה ותחושת אשם.
מרב מיכאלי פעלה בגבורה בשנה האחרונה וניכר שהציבור מעריך את זה. אף על פי כן, שאלה אחת פשוטה של אופירה וברקו הצליחה לעשות מה שהצעות לכניסה לממשלה, תביעה משפטית, הימור מסוכן על עתידה הפוליטי ובעיקר תחושת מיאוס מהמערכת המסואבת לא הצליחו לעשות.
התשובה לשאלת אבתסאם מראענה היא ברורה וצריכה להיאמר בראש מורם: "מה יותר מסוכן לעתידה של מדינת ישראל? עבריין שמואשם בפשעים חמורים ומכהן בתפקיד הבכיר ביותר במגזר הציבורי, תוך שיסוי וקריעה של המרקם החברתי ושחיקת הדמוקרטיה, או תסריטאית קולנוע שכתבה לפני 10 שנים פוסט והתנצלה עליו? במה אתם מתעסקים למען השם? חדלנו לבלוע את גיבובי המילים שלכם ואת מזימות כוורת בלפור שעובדת מסביב לשעון ביעילות שמעוררת פלצות".
במקום זאת, במהלך שאין דרך אחרת להגדירו מאשר מזוכיזם והפנמה של דיכוי אידאולוגי, מעדיפים רבים מאנשי מחנה המרכז שמאל לטמון שוב את הראש בערימת הרפש של הימין. להתחיל במסע תחקירים לעברה של פוליטיקאית מתחילה, שנכנסה לגוב האריות מתוך רצון אמיתי להילחם בשנאה ובפירוד בין יהודים וערבים. מפקפקים בה ובכוונותיה לדאוג לנשים הערביות שנמצאות בתחתית ההיררכיה החברתית, וצולבים את יושבת ראש המפלגה על שלא נכנעת להמון ולא גירשה את האיום הקיומי מקרב המפלגה שהקימה את המדינה.
התשובה לשאלת מראענה ברורה וצריכה להיאמר בראש מורם: "מה יותר מסוכן לעתידה של מדינת ישראל? עבריין שמואשם בפשעים חמורים ומכהן בתפקיד הבכיר ביותר או תסריטאית שכתבה לפני 10 שנים פוסט והתנצלה עליו?
כמה כעס ואכזבה. כעס על שלא הצלחנו להתעלות מעל סימון האיום הקיומי התורן של נתניהו (תמיד מדובר או באישה, או בערבי או בשילוב של השניים). אכזבה מכך שלא למדנו לקח ובחרנו לחבוט שוב בעצמנו, כמו אישה שמרגישה נאורה כי היא סובלנית כלפי בעלה המכה, שהרי יש לנהוג בו בחמלה ובהכלה. כמה טיפשות ששוב לא הבנו את גודל השעה וגודל הסכנה לדמוקרטיה ולדמותה של מדינת ישראל.
אור ארז הוא פעיל חברתי-פוליטי. עוסק בדוברות פוליטית של דמויות וארגונים במחנה המרכז-שמאל. חבר ועידה לשעבר במפלגת העבודה ואקטיביסט גאה. במהלך לימודי פוליטיקה וממשל ומזרח תיכון באוניברסיטת בן גוריון הספיק לארגן את ההפגנה הראשונה נגד נתניהו בבאר שבע, להיפגע מרכב חולף במחאת הפונדקאות ולקבל איומים על חייו כשארגן את מצעד הגאווה בעיר. מאמין בחופש ובשוויון. החלק המרגיע ביומו הוא צפייה במהדורת החדשות לאור נרות לפני השינה.
תגובות אחרונות
הטקטיקה של נתניהו
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
סדרה מצויינת, רב גונית ושופכת אור על סבך בלתי נתפס של מניעים, אירועים, מעורבים…
גם אני חופרת בלבנון בשנה האחרונה, אני מתוך עניין כן ומתוך שאלה, למה דווקא לבנון מכל המדינות שחולקו שרירותית אחרי מלחמת העולם הראשונה, כל כך שברירית?
ואני מחזקת את דבריך. הדור הבא זקוק לפרדיגמה חדשה והלוואי שנשכיל כולנו למצות את ההזדמנות.