לפני כשנתיים הזדמן לי להצטרף לצוות הפקה שעובד על סדרה דוקומנטרית על לבנון. הבאתי את התשוקה שלי להיסטוריה ופוליטיקה לעבודה, ולקחתי את ההזדמנות בשתי ידיי. כך יצא ששנתיים אני נובר בלבנון, בחומרים ארכיוניים אינסופיים, העוסקים בתקופת טרום מלחמת האזרחים שהחלה בשנת 1975 ונמשכת עד ימינו אלה.

לפני כשנתיים הזדמן לי להצטרף לצוות הפקה שעובד על סדרה דוקומנטרית על לבנון. הבאתי את התשוקה שלי להיסטוריה ופוליטיקה לעבודה, ולקחתי את ההזדמנות בשתי ידיי. כך יצא ששנתיים אני נובר בלבנון

כל אמירה של אחד הצדדים על איזה טבח כלשהו, או איזכור של עיר, דמות או אירוע, הובילה אותי לשיטוט בארכיונים נוספים ובחומרי קריאה חיצוניים באינטרנט.

פתאום התגלתה בפניי פיסת היסטוריה כ"כ גרנדיוזית, עמוסה פרטים, מורכבויות ותובנות מטלטלות. כל אלה היו חדשים לי, למרות העניין והידע הקודם הרב שלי בפוליטיקה.

וזה אכן הבסיס שהביא אותי לתשוקה הזאת מלכתחילה: ההבנה כי רב הנסתר על  הגלוי בכל הנוגע למוסכמות פוליטיות והיסטוריות, רב הנסתר על הגלוי בנושאים ששומעים על אודותיהם שיח רדוד ותמציתי מהסביבה הקרובה. ההבנה הזאת מחזקת אצלי את הסקרנות ואת הצורך לחטט עוד יותר, בתקווה לגלות מסקנות נוספות, נקודות מבט חדשות, או לפחות לגלות תמונה רחבה ומורכבת יותר, עם יותר שאלות. גם אם הן מגיעות לבדן, בלי תשובות ומסקנה סופית.

זה מה שזכיתי לחוות במהלך העבודה בהפקה על לבנון. בנוסף לארכיונים, היו גם חומרי ראיונות שצולמו במיוחד להפקה, והביאו עמדות ונקודות מבט של דמויות לבנוניות בכירות, ביניהן נשיא לבנון לשעבר, מפקדים וקצינים בפלנגות ולוחמי צד"ל. לבנונים לצד פלסטינים, ישראלים, פוליטיקאים ולוחמים משלל רקעים שונים.

חייל אמריקאי מחוץ למגורי החיילים בלבנון, צילום מארכיון פרטי של החייל ג'ון דלזיל

מחסום של מיליציית "אלמוראבטון" הפלסטינית במרכז ביירות, צילום מסך של קטעי וידאו מארכיון השידור הציבורי

הראיונות, שהיו עמוסים באינספור אנקדוטות מעניינות, תועלו בצוואר בקבוק צר לכדי סיפור, אותו הסדרה הדוקומנטרית מספרת. ועכשיו אחרי שהסדרה יצאה בישראל, הדיה הגיעו ללבנון, ושם גרמה לתגובות רבות אשר הטרידו את השלטונות, שהחליטו לחסום את הצפיה בה.

התגלתה בפניי פיסת היסטוריה גרנדיוזית, עמוסת מורכבויות ותובנות מטלטלות. ועכשיו, אחרי שהסדרה יצאה בישראל, הדיה הגיעו ללבנון, והתגובות הרבות הטרידו את השלטונות, שהחליטו לחסום את הצפיה בה

גדלתי בבית ישראלי. חינוכית 1 על מסך הטלוויזיה וקול ישראל בערבית ברדיו. כל בוקר, המוזיקה של פיירוז שתלה בנוסטלגיה שלי גם אהבה ללבנון. לאורך השנים לבנון הפכה למוקד תשוקה בשבילי ובשביל ערבים מכל רחבי העולם הערבי.

המדינה שממנה יוצאות מילות שיר בניב הלבנוני העממי, הנעים והביתי, מלוות במוסיקה שנשמעת כמו זיווג בין ספרד, הבלקן וערב. לבנון הפכה למוקד פנטזיה, ארץ שרואים רק בטלוויזיה, שאפשר רק לחלום עליה.

אך מה ששמעתי על לבנון מהסביבה, היה סיפור שטחי ופשטני, שמסתדר באורח פלא עם הנחות היסוד של אותה סביבה המספרת אותו. המעט ששמעתי על לבנון, כמו מה ששמעתי על הסכסוך הישראלי פלסטיני, הותיר בי תחושת ריקנות, תחושה שלא מספרים לי את הסיפור המלא, שיש שם יותר טיוח מאשר חשיפה.

וכך יצאתי למסע התעניינות בפוליטיקה ובהיסטוריה, מסע של קריאה, דיונים, ויכוחים ושאלות. ההתעסקות בת השנתיים במאות שעות של ארכיונים לסדרה על לבנון הייתה חלק משמעותי בו.

אישה נוצרייה לבנונית משבחת את יחסם של החיילים הישראלים לאוכלוסייה המקומית, דובר בשם הדייגים בצידון מודה לצה"ל על שדאג להחזיר את התחום לעבודה סדירה בעת מלחמה, אסיר משוחרר פוגש חיילים בעת רחצה בנהר ואחרת משחדת חיילים במחסום בסוכריות. הפוגות של רגעים אנושיים יצרו תחושה שלולא המדרון התלול שבו התדרדרה מלחמת לבנון הראשונה, החל משנת 1982 עד פיצוץ הסיום בשנת 2006, הנורמליזציה הייתה ממשיכה לזחול קדימה ואולי הייתה מגיעה לכדי בשלות מוקדם יותר.

איכר לבנוני מביט בטנק צה"ל שחולף על פניו. צילום מסך מקטעי וידאו של ארכיון השידור הציבורי

אישה לבנונית ממחנה הפליטים הפלסטיני שתילה מקננת על האסון לאחר הטבח (צילום: מיכה ברעם, ידיעות אחרונות)

בינתיים רכבת הנורמליזציה כבר התחילה לנסוע, לאט לאט, אבל קדימה. והיא אוספת אליה קרונות.

ההשפעה של הסכמי השלום עם מדינות המפרץ הולכת להיות מהפכה בחברה הישראלית ובמדינות ערב, מהפכה שחוצה את שאלת הדיפלומטיה והגיאופוליטיקה.

גדלתי בבית ישראלי. חינוכית 1 בטלוויזיה וקול ישראל בערבית ברדיו. כל בוקר, המוזיקה של פיירוז שתלה בנוסטלגיה שלי גם אהבה ללבנון. לאורך השנים לבנון הפכה למוקד תשוקה בשבילי ובשביל ערבים מכל רחבי העולם הערבי

את הפירות הרקובים של הסכם השלום עם מצרים ראינו רק לפני שבועות אחדים: זמר ושחקן מצרי, בשם מוחמד רמדאן, עורר סערה כאשר הצטלם עם שחקן הכדורגל הערבי-ישראלי דיא סבע, והזמר עומר אדם. רמדאן הואשם בסעיף התמוה להחריד "בגידה ונורמליזציה" וזומן לחקירה, לא לפני שבוטלו כל הצילומים לסדרה בה היה אמור לשחק שהייתה מיועדת לשידור בחודש רמדאן הקרוב. כל זה קרה במצרים שיש לנו איתה הסכם שלום בן יותר מארבעים שנה. אם "נורמליזציה" במצרים היא פשע, במובן הזה אנואר סאדאת הוא "האשם" הגדול; והצעד האמיץ שעשו מנחם בגין וג'ימי קרטר כנראה שלא הביא לשלום שייחלנו לו.

אבל גל השלום עם מדינות המפרץ שפקד אותנו לאחרונה הוא שונה. היום, לראשונה, ערבים יהיו בשביל היהודים הישראלים "חברים שלנו". לא רק מארחים במדינותיהם, לא רק מבקרים כתיירים, ובטח שלא אויבים שאיתם חותמים על הפסקת אש. מה שלא עשו הסכמי השלום הקרירים עם מצרים וירדן, עושים כעת הסכמי השלום הנוכחיים. במובן הזה, לעומדים מאחורי ההסכמים מגיע קרדיט על עיצוב התפישה הלאומית של הדור הבא של צעירים ישראלים.

דור הישראלים שחווה את מלחמת יום כיפור כבר לא ימחק את הצלקת. הדור שהעביר את שנות חייו המייגעות בביצה הלבנונית כבר לא ישכח, הדור שלמד על בשרו את אוסלו ואת האינתיפדות, פצעיו עדיין טריים. אך לאחר כעשרים שנים של חדלון אש וגבולות שקטים, מגיעים כעת הסכמי השלום שהולכים לצייר לדור החדש תמונה חדשה: ערבים הם שותפים וחברים. במרוקו, יהודים רבים הולכים להכיר את תרבות אבותיהם, לתייר ולהכיר ולבנות קשרים ועסקים, ובאמירויות הולכים להכיר תרבות חדשה ואנשים חדשים תחת אורות הכרך המסנוורים של הערים העתידניות.

הפלסטינים היו בעשורים האחרונים למוקד הקרע בין העולם הערבי וישראל. אך לאחרונה, לטובה ולרעה, הקיפאון ביחסים עם הפלסטינים דוחף את הנושא אחורה במדפים המאובקים של השיח הפוליטי. ובהתאם, מדינות ערב מרגישות פחות מחוייבות לעסוק בו, ומתעדפות את טובתן האישית וטובת האזור.

לאחר כ-20 שנות חדלון אש וגבולות שקטים, מגיעים הסכמי השלום שיציירו תמונה לדור החדש: ערבים הם שותפים וחברים. במרוקו, יהודים יכירו את תרבות אבותיהם, ובאמירויות יכירו תרבות חדשה תחת אורות הכרך המסנוורים של הערים העתידניות

הנורמליזציה עם לבנון מפגרת מאחורי כולן. אולי גם בגלל שהיא המדינה שסבלה הכי הרבה מהסוגיה הפלסטינית ומהתוצרים של מלחמות ישראל. אבל הסלידה של לבנון מאיתנו, כמו סלידתן של מדינות ערב האחרות, מבוססת בעיקר על סיפורי מעשיות, קונספירציות ודימויי דמוניזציה שמלבים אנטישמיות ופחד מציונות.

אני זוכר שכשהייתי ילד בתקופת מבצע ענבי זעם, וראיתי סדרות ילדים באור יום, בשעות מוקדמות, הפסקת הפרסומות הייתה מציגה בין היתר קטעי וידיאו של קורבנות מלחמה, בלי צנזורה. גופות של ילדים ודם ואיברים, כשברקע מתנגן שיר לאומני דרמטי. בעוד שאסור להעלים עין מתוצאות המלחמה, במיוחד כשנפגעים חפים מפשע, מדובר היה במנגנון משומן שתפקידו לקבע ולהעצים את הפחד, הזעם, התסכול והשנאה. לפנות לרגש כדי לתדלק את המלחמה הבאה ולבנות את חייליה העתידיים, במקום לפתוח פתח לחשיבה על פתרון.

הנורמליזציה עם לבנון תבוא כך או כך. הם יותר מדי דומים לנו, והרכבת לא הולכת להשאיר אותם מאחור. כמו שהצטרפו מדינות אחרות למסע אל עבר עתיד משגשג יותר, לבנון, הקורבן המיוסר של אזורנו, לא תפנה גב בסופו של יום אל היד המושטת לשלום.

אולי אני חוטא כאן בתמימות יתר. אני מודע למורכבות המצב. מדד האנטישמיות בעולם הערבי, כולל במדינות שיש להן הסכם איתנו, כמו האמירויות, בחריין ומרוקו, הוא עדיין מהגבוהים בעולם.

אבל כמו שבישראל נוצרה חשדנות כלפי ערבים בגלל הסכסוך ארוך השנים עם הפלסטינים והקרע מול ערביי ישראל, כך גם שם, האוכלוסייה ניזונה מתקשורת שעושה דמוניזציה לציונות, ליהדות ולישראל.

כן יש לי תקווה שהשלום הזה ירכך לבבות בצד הערבי, ואני בטוח שזה יקרה. מה שלא עושה דיפלומטיה של פוליטיקאים, יכולה לעשות היכרות וחילופי תרבויות בין אזרחים.

אני זוכר שכשהייתי ילד בתקופת מבצע ענבי זעם, וראיתי סדרות ילדים באור יום, הפסקת הפרסומות הייתה מציגה בין היתר קטעי וידיאו של קורבנות מלחמה, בלי צנזורה. גופות של ילדים ודם ואיברים

בעידן בו המדיה והאומנות פורצות את גבולות המדינות, הפרוייקט הדוקומנטרי הזה הוא סנונית למשהו הרבה יותר גדול. למרות נסיונות השלטונות בלבנון, הם לא יצליחו להחרים, וגם אין להם עילה. בסוף הם ייכנעו ויצפו ויבינו שמדובר כאן בקריאה לשיח, כי בסך הכל אנחנו אוהבים את לבנון.

"לבנון – גבולות הדם"  יוצרים: דוקי דרור, איתי לנדסברג נבו וריינהרט ביטס. מפיקה: ליאת אשד קמאי. עורך: גל גופר. ימי רביעי, שעה 21:15, כאן 11. הפרק הרביעי, "מנוסת המעצמות", ישודר ברביעי 30.12.20 בערוץ כאן 11.

עלי עדי הוא פעיל פוליטי וחברתי מרקע מוסלמי, מזוהה עם הימין הקפיטליסטי בישראל. בעל תואר בקולנוע וכלכלה באוניברסיטת תל אביב. שימש כעוזר עריכה ומפיק פוסט בהפקה "לבנון - גבולות הדם". טוויטר: @AliAdiOK

מנועי התעמולה והספין של בנימין נתניהו השיגו התבטאות של גדי סוקניק באחד הראיונות ועטו עליה כמוצאי שלל רב. סוקניק הוא אדם עצמאי ולא מייצג שום מפלגה, אבל צבא ההטרלה כבר סימן אותו כשמאלני מתנשא.

מגיש החדשות לשעבר, גדי סוקניק: ״נבחרי הליכוד ברמה נמוכה בהרבה מהנבחרים של יש עתיד. רמה נמוכה של אינטלגנציה, של תרבות, של תרבות שיח״ pic.twitter.com/bYVX2NYBqh

— Ran Boker רן בוקר (@ranboker) June 27, 2022

נתניהו שיחרר גינוי רשמי, שם התייחס להתבטאות כאילו נאמרה על בוחרי הליכוד, כשבפועל היא נאמרה על חברי הכנסת של המפלגה, מירי רגב דחפה את "גזען", למרות שרוב נבחרי המפלגה גברים אשכנזים עשירים, ואמיר אוחנה כבר הביא נימוקים לספרים שכתב נתניהו כאילו הם מעידים על אינטליגנציה גבוהה (היי, ומה לגבי אינטליגנציה רגשית?). וכך הלך הספין ותפח.

מנועי התעמולה והספין של נתניהו השיגו התבטאות ועטו עליה כמוצאי שלל רב. סוקניק אדם עצמאי ולא מייצג שום מפלגה, אבל צבא ההטרלה כבר סימן אותו כשמאלני מתנשא

הבה ננסה רגע לבדוק אינטליגנציה פוליטית. נניח בצד את מחקרים על מנת משכל וזיהוי גאונים לעומת אחרים.

האם נבחרי הליכוד נוהגים באופן תבוני ואינטליגנטי כאשר הם תומכים ללא סייג במהלכיו של נתניהו? האם יש להם אינטילגנציה פוליטית שמסוגלת לקדם את ישראל לעתיד טוב יותר?

"כושר אבחנה בין דבר לדבר". כותב מילון אוקספורד בהגדרת "אינטילגנציה".
האם ישראל כץ, לשעבר שר אוצר, יודע להבדיל בין מדינה עם תקציב חוקי מאושר לבין מדינה שאין לה תקציב מאושר אלא רק המשכי, והיא נאלצת לעצור פרויקטים, מינויים, חוקים, תשלומים ואת כל מערכותיה כיוון שהחוק לא מאפשר להוציא כספים שאין להם אישור בתקציב חוקי?

האם יואב גלנט, שר החינוך לשעבר, יודע להבדיל בין מערכת קורסת לבין רפורמה בשכר המורים?

האם שר הבריאות לשעבר יעקב ליצמן, יודע להבחין בין מצב המחסור בתקנים ומיטות בבתי החולים לבין הכאוס והסכנות הצפויות לציבור בשל כך?

האם השר לשעבר במשרד לביטחון פנים, אמיר אוחנה, הוא אדם תבוני המבין שהיעדר מפכ"ל קבוע במשך שנתיים וחצי פוגע במשטרה, בעצמאותה, בתפקודה המבצעי בלחימה בפשע, ביכולתה להתנגד לפרויקטים מסוכנים כמו החגיגות ההמוניות במירון, או אפשרותה לטפל בזמן במחדלי שב"ס שהובילו לבריחת אסירים מסוכנים?

האם נבחרי הליכוד נוהגים באופן תבוני ואינטליגנטי כאשר הם תומכים ללא סייג במהלכי נתניהו? האם יש להם אינטליגנציה פוליטית שמסוגלת לקדם את ישראל לעתיד טוב יותר?

אם להתבסס על עדויות השרים הללו, הם מצהירים שהם אינטליגנטים וכי סוקניק רק השמיץ. אם כך מהו ההסבר להתנהגותם שאינה מבחינה בסכנות שאליהן הוביל מנהיגם? חמש מערכות בחירות בתוך 3 שנים זה מהלך תבוני של מדינה המונהגת בידי שרים אינטליגנטים?

מהו ההסבר להתנהגות חסרת האחריות, שלפיה הם תומכים בסיפוח, ולמחרת בעסקת המאה שמעבירה שטחים לפלסטינים? מתנגדים למדינה פלסטינית, אבל אם נתניהו יאמר הם מיד יתמכו? תומכים בשת"פ עם רע"ם, אבל למחרת הקמת ממשלת השינוי מכנים את רע"ם תומכי טרור וממשיכים להסביר שאבו יאיר לא ניהל מו"מ עם רע"ם לכניסה לממשלתו?

מהו ההסבר לכך שהם ביחד, כאיש אחד, תומכים בהחלטה להתנגד לכל חוק שמביאה הקואליציה גם אם הוא לטובת כלל אזרחי ישראל? מה אינטליגנטי בהתנהגות הזו?

בבקשה. לכל המכפישים את הממשלה הזו – אתם מוזמנים לשלוח פרחים למי שחיבל בכל החוקים שהיא ניסתה להעביר לטובת האזרחים.
הפרחים לביבי נתניהו וחברי הכת, מירי-אין כאבי בטן-רגב, עידית סילמן, שיקלי, אורבך וח"כ רינאווי.
מקווה שעכשיו אתם מרוצים מהכאוס הצפוי במדינה. pic.twitter.com/WAbtaNxU3f

— listein (@Lihistein) June 21, 2022

מהו ההסבר לכך שהם ביחד, כאיש אחד, תומכים בהחלטה להתנגד לכל חוק שמביאה הקואליציה גם אם הוא לטובת כלל אזרחי ישראל? מה אינטליגנטי בהתנהגות הזו?

מה אינטליגנטי בהפלת חוק למען נאנסות? למען זוגות צעירים? למען המתנחלים ביו"ש – מצביעי הגוש שלהם? מה אינטליגנטי בהתנגדות לחוק המטרו שאמור לשרת את כל אזרחי המדינה ועלותו עשרות מיליארדים?

והדוגמה האחרונה בינתיים, שגריר ארה"ב נאלץ להתחנן בפני כנסת ישראל להצביע לטובת פטור מוויזות לישראלים לארה"ב, הטבה שהוא עומל עליה מאז שנכנס לתפקידו למען האזרחים ועומדת להידחות בגלל האופוזיציה?

תראו מה זה, שגריר ארצות הברית רוצה לעזור יותר לאזרחי ישראל מאשר הליכודניקים. איזה בושה, אין פה שום דבר שאיכפת להם ממנו. כלום https://t.co/gZ5gFkfCr6

— Roee Neuman???????????????? (@NeumanRoee) June 28, 2022

על פניו, גם לאיש שאינו מדען חוקר אינטליגנציה נדמה שאלה מהלכים מוזרים, מסוכנים, חסרי היגיון ובוודאי לא תבוניים.

נבחרי הליכוד סימנו את עצמם בנאמנותם הבלתי מסויגת לנתניהו כאנשים שהניחו בצד את תבונתם. את הכושר להבחין בין דבר לדבר.

יתכבדו נא כל הבכיינים שנפגעו מדברי סוקניק ויגידו: איזה מהלך תבוני, מקורי, מלא השראה ואינטליגנציה ביצעו ממשלות נתניהו לטובת הציבור?

איזה פתרון שאיש לא חשב עליו קודם הם יזמו לטובת אחת מסוגיות הליבה של ישראל: יוקר המחיה, הסכסוך עם הפלסטינים, שבריריות הדמוקרטיה והאיומים עליה ועוד?

מה?
לא שומעים.

יש דוגמה להצעה אינטליגנטית אחת שתמנע אסון במירון, תגרום לחרדים לצאת לעבוד ולהתגייס, תפחית את הביורוקרטיה והמיסים הגבוהים הממררים את חיינו?

יתכבדו הבכיינים שנפגעו מדברי סוקניק ויצביעו על מהלך תבוני, מקורי, מלא השראה ואינטליגנציה שביצעו ממשלות נתניהו לטובת הציבור. איזה פתרון שאיש לא חשב עליו יזמו לטובת אחת מסוגיות הליבה של ישראל?

האנשים האלה במשך שנים עסוקים רק בצרות של מנהיגם, במשפטיו הפליליים ובשרידותם בשלטון.

שום מעשה תבוני למען איכות חיי האזרחים הם לא עשו.
בכיינים חסרי תבונה.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.

צודקים חברי המחנה הדמוקרטי המצומק באמירתם שהמאבק הקיומי נגד חזרת שלטון הבלהות של נתניהו אינו יכול להצדיק את המשך האפרטהייד ושלילת הריבונות וזכויות האדם ממיליוני הפלסטינים.

אך צודקים גם חברי המחנה הדמוקרטי שמבהירים שאין להרפות מהמאבק באפרטהייד, אך בשום אופן אי אפשר להקטין או למזער את הסכנות העצומות והקיומיות שטמונות בשובו של המחריב הגדול להנהגה.

צודקים האומרים שהמאבק הקיומי נגד חזרת שלטון הבלהות של נתניהו אינו יכול להצדיק את המשך האפרטהייד. אך צודקים גם האומרים שאי אפשר למזער את הסכנות הקיומית שבשובו להנהגה

מול שתי העמדות הללו, מצחיק, עצוב וגם נלעג לראות כיצד מצליח גדעון לוי גם להתנגד לאפרטהייד ולדיקטטורה הצבאית בגדה וגם לתמוך באיש החורבן וההסתה.

אני מבין כמובן את הצורך הנרקיסיסטי של לוי להתבדל מאיזה קולקטיב מדומיין בתוך ראשו כי הוא חושב שזה מגניב. אבל בשל הצורך הנרקיסי להתבדל ולהרגיש חתרן, שוכח העיתונאי שלצד זכותם של הפלסטינים לא לסבול ממשטר מדכא, גם לישראלים יש זכות לא לסבול ממשטר מדכא:

כשם שהפלסטינים אינם צריכים לסבול ממשטר הפרדה גזעני שמשליט על חייהם דיקטטורה צבאית, שולל מהם ריבונות ואזרחות ופוגע בזכויות האדם שלהם – גם הישראלים אינם צריכים לסבול ממשטר סמכותני, מריסוק שאריות המוסדות הדמוקרטיים ומעלייתו של דיקטטור מסית ומשסה שמקיים פולחן אישיות.

הישראלים אינם צריכים לסבול מהעדר אופק כלכלי, מריסוק השירות הציבורי, מקיום כלכלי רעוע, מפערים כלכליים עצומים וקיומיים שגוזרים במידה רבה את גורלו הקיומי הכלכלי של כל תינוק בהתאם ליכולתה הכלכלית של משפחתו, מחוסר יכולת לקנות דירה, מהשתעבדות איומה ומלחיצה לשכר דירה מופרך או למשכנתא לכל החיים, מתרבות כזב מחרידה, מתקשורת חנפנית שעוסקת בתעמולה ופולחן אישיות, משיסוי נגד האזרחים הערבים, מהסתה נגד אזרחים יהודים שמתנגדים לשלטון הריקבון, מהפיכת כל יריב פוליטי לבלתי לגיטימי, מהסתה כוזבת נגד מערכת המשפט, ממינוי שומרי סף נרצעים וחסרי חוליות, מהפיכת כל האזרחים לבני ערובה של נאשם שיודע שהוא יורשע ולכן ירתום את שלטונו לחילוצו ממשפטו הפלילי, ממשטרה גרועה ורקובה ואלימה במוקדים רבים בתוכה, מביזוי היהדות, מאפליית נשים, ממניעת תחבורה ציבורית בשבת (הנפגעים הם עניים ומעמד ביניים. רובנו), מריקון מוסדות דמוקרטיים מכל תוכן, ממינויים כושלים, מקידוש תרבות השקר והעילגות, מדריסת החלש בידי החזק, מהזנחת מערכות הבריאות והחינוך והרווחה, ממכירת נכסי ציבור בנזיד עדשים למתי מעט מקושרים ועשירים, מגזענות אתנוצנטרית כעורה וחמורה ומהעמקת השעבוד של הסוהר הישראלי כל עוד הוא משעבד את האסיר הפלסטיני.

מול שתי העמדות הללו, מצחיק, עצוב וגם נלעג לראות כיצד מצליח גדעון לוי גם להתנגד לאפרטהייד ולדיקטטורה הצבאית בגדה וגם לתמוך באיש החורבן וההסתה

כן, צריך להיאבק בכל ממשלה שמותירה את האפרטהייד בגדה על כנו ואף מעמיקה אותו. וצריך גם לבלום את שובו של הנוכל המשסה שחולל חורבן עצום במדינת ישראל.

עורך דין דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. בן 46. נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.