לפני כשנתיים הזדמן לי להצטרף לצוות הפקה שעובד על סדרה דוקומנטרית על לבנון. הבאתי את התשוקה שלי להיסטוריה ופוליטיקה לעבודה, ולקחתי את ההזדמנות בשתי ידיי. כך יצא ששנתיים אני נובר בלבנון, בחומרים ארכיוניים אינסופיים, העוסקים בתקופת טרום מלחמת האזרחים שהחלה בשנת 1975 ונמשכת עד ימינו אלה.

לפני כשנתיים הזדמן לי להצטרף לצוות הפקה שעובד על סדרה דוקומנטרית על לבנון. הבאתי את התשוקה שלי להיסטוריה ופוליטיקה לעבודה, ולקחתי את ההזדמנות בשתי ידיי. כך יצא ששנתיים אני נובר בלבנון

כל אמירה של אחד הצדדים על איזה טבח כלשהו, או איזכור של עיר, דמות או אירוע, הובילה אותי לשיטוט בארכיונים נוספים ובחומרי קריאה חיצוניים באינטרנט.

פתאום התגלתה בפניי פיסת היסטוריה כ"כ גרנדיוזית, עמוסה פרטים, מורכבויות ותובנות מטלטלות. כל אלה היו חדשים לי, למרות העניין והידע הקודם הרב שלי בפוליטיקה.

וזה אכן הבסיס שהביא אותי לתשוקה הזאת מלכתחילה: ההבנה כי רב הנסתר על  הגלוי בכל הנוגע למוסכמות פוליטיות והיסטוריות, רב הנסתר על הגלוי בנושאים ששומעים על אודותיהם שיח רדוד ותמציתי מהסביבה הקרובה. ההבנה הזאת מחזקת אצלי את הסקרנות ואת הצורך לחטט עוד יותר, בתקווה לגלות מסקנות נוספות, נקודות מבט חדשות, או לפחות לגלות תמונה רחבה ומורכבת יותר, עם יותר שאלות. גם אם הן מגיעות לבדן, בלי תשובות ומסקנה סופית.

זה מה שזכיתי לחוות במהלך העבודה בהפקה על לבנון. בנוסף לארכיונים, היו גם חומרי ראיונות שצולמו במיוחד להפקה, והביאו עמדות ונקודות מבט של דמויות לבנוניות בכירות, ביניהן נשיא לבנון לשעבר, מפקדים וקצינים בפלנגות ולוחמי צד"ל. לבנונים לצד פלסטינים, ישראלים, פוליטיקאים ולוחמים משלל רקעים שונים.

חייל אמריקאי מחוץ למגורי החיילים בלבנון, צילום מארכיון פרטי של החייל ג'ון דלזיל

מחסום של מיליציית "אלמוראבטון" הפלסטינית במרכז ביירות, צילום מסך של קטעי וידאו מארכיון השידור הציבורי

הראיונות, שהיו עמוסים באינספור אנקדוטות מעניינות, תועלו בצוואר בקבוק צר לכדי סיפור, אותו הסדרה הדוקומנטרית מספרת. ועכשיו אחרי שהסדרה יצאה בישראל, הדיה הגיעו ללבנון, ושם גרמה לתגובות רבות אשר הטרידו את השלטונות, שהחליטו לחסום את הצפיה בה.

התגלתה בפניי פיסת היסטוריה גרנדיוזית, עמוסת מורכבויות ותובנות מטלטלות. ועכשיו, אחרי שהסדרה יצאה בישראל, הדיה הגיעו ללבנון, והתגובות הרבות הטרידו את השלטונות, שהחליטו לחסום את הצפיה בה

גדלתי בבית ישראלי. חינוכית 1 על מסך הטלוויזיה וקול ישראל בערבית ברדיו. כל בוקר, המוזיקה של פיירוז שתלה בנוסטלגיה שלי גם אהבה ללבנון. לאורך השנים לבנון הפכה למוקד תשוקה בשבילי ובשביל ערבים מכל רחבי העולם הערבי.

המדינה שממנה יוצאות מילות שיר בניב הלבנוני העממי, הנעים והביתי, מלוות במוסיקה שנשמעת כמו זיווג בין ספרד, הבלקן וערב. לבנון הפכה למוקד פנטזיה, ארץ שרואים רק בטלוויזיה, שאפשר רק לחלום עליה.

אך מה ששמעתי על לבנון מהסביבה, היה סיפור שטחי ופשטני, שמסתדר באורח פלא עם הנחות היסוד של אותה סביבה המספרת אותו. המעט ששמעתי על לבנון, כמו מה ששמעתי על הסכסוך הישראלי פלסטיני, הותיר בי תחושת ריקנות, תחושה שלא מספרים לי את הסיפור המלא, שיש שם יותר טיוח מאשר חשיפה.

וכך יצאתי למסע התעניינות בפוליטיקה ובהיסטוריה, מסע של קריאה, דיונים, ויכוחים ושאלות. ההתעסקות בת השנתיים במאות שעות של ארכיונים לסדרה על לבנון הייתה חלק משמעותי בו.

אישה נוצרייה לבנונית משבחת את יחסם של החיילים הישראלים לאוכלוסייה המקומית, דובר בשם הדייגים בצידון מודה לצה"ל על שדאג להחזיר את התחום לעבודה סדירה בעת מלחמה, אסיר משוחרר פוגש חיילים בעת רחצה בנהר ואחרת משחדת חיילים במחסום בסוכריות. הפוגות של רגעים אנושיים יצרו תחושה שלולא המדרון התלול שבו התדרדרה מלחמת לבנון הראשונה, החל משנת 1982 עד פיצוץ הסיום בשנת 2006, הנורמליזציה הייתה ממשיכה לזחול קדימה ואולי הייתה מגיעה לכדי בשלות מוקדם יותר.

איכר לבנוני מביט בטנק צה"ל שחולף על פניו. צילום מסך מקטעי וידאו של ארכיון השידור הציבורי

אישה לבנונית ממחנה הפליטים הפלסטיני שתילה מקננת על האסון לאחר הטבח (צילום: מיכה ברעם, ידיעות אחרונות)

בינתיים רכבת הנורמליזציה כבר התחילה לנסוע, לאט לאט, אבל קדימה. והיא אוספת אליה קרונות.

ההשפעה של הסכמי השלום עם מדינות המפרץ הולכת להיות מהפכה בחברה הישראלית ובמדינות ערב, מהפכה שחוצה את שאלת הדיפלומטיה והגיאופוליטיקה.

גדלתי בבית ישראלי. חינוכית 1 בטלוויזיה וקול ישראל בערבית ברדיו. כל בוקר, המוזיקה של פיירוז שתלה בנוסטלגיה שלי גם אהבה ללבנון. לאורך השנים לבנון הפכה למוקד תשוקה בשבילי ובשביל ערבים מכל רחבי העולם הערבי

את הפירות הרקובים של הסכם השלום עם מצרים ראינו רק לפני שבועות אחדים: זמר ושחקן מצרי, בשם מוחמד רמדאן, עורר סערה כאשר הצטלם עם שחקן הכדורגל הערבי-ישראלי דיא סבע, והזמר עומר אדם. רמדאן הואשם בסעיף התמוה להחריד "בגידה ונורמליזציה" וזומן לחקירה, לא לפני שבוטלו כל הצילומים לסדרה בה היה אמור לשחק שהייתה מיועדת לשידור בחודש רמדאן הקרוב. כל זה קרה במצרים שיש לנו איתה הסכם שלום בן יותר מארבעים שנה. אם "נורמליזציה" במצרים היא פשע, במובן הזה אנואר סאדאת הוא "האשם" הגדול; והצעד האמיץ שעשו מנחם בגין וג'ימי קרטר כנראה שלא הביא לשלום שייחלנו לו.

אבל גל השלום עם מדינות המפרץ שפקד אותנו לאחרונה הוא שונה. היום, לראשונה, ערבים יהיו בשביל היהודים הישראלים "חברים שלנו". לא רק מארחים במדינותיהם, לא רק מבקרים כתיירים, ובטח שלא אויבים שאיתם חותמים על הפסקת אש. מה שלא עשו הסכמי השלום הקרירים עם מצרים וירדן, עושים כעת הסכמי השלום הנוכחיים. במובן הזה, לעומדים מאחורי ההסכמים מגיע קרדיט על עיצוב התפישה הלאומית של הדור הבא של צעירים ישראלים.

דור הישראלים שחווה את מלחמת יום כיפור כבר לא ימחק את הצלקת. הדור שהעביר את שנות חייו המייגעות בביצה הלבנונית כבר לא ישכח, הדור שלמד על בשרו את אוסלו ואת האינתיפדות, פצעיו עדיין טריים. אך לאחר כעשרים שנים של חדלון אש וגבולות שקטים, מגיעים כעת הסכמי השלום שהולכים לצייר לדור החדש תמונה חדשה: ערבים הם שותפים וחברים. במרוקו, יהודים רבים הולכים להכיר את תרבות אבותיהם, לתייר ולהכיר ולבנות קשרים ועסקים, ובאמירויות הולכים להכיר תרבות חדשה ואנשים חדשים תחת אורות הכרך המסנוורים של הערים העתידניות.

הפלסטינים היו בעשורים האחרונים למוקד הקרע בין העולם הערבי וישראל. אך לאחרונה, לטובה ולרעה, הקיפאון ביחסים עם הפלסטינים דוחף את הנושא אחורה במדפים המאובקים של השיח הפוליטי. ובהתאם, מדינות ערב מרגישות פחות מחוייבות לעסוק בו, ומתעדפות את טובתן האישית וטובת האזור.

לאחר כ-20 שנות חדלון אש וגבולות שקטים, מגיעים הסכמי השלום שיציירו תמונה לדור החדש: ערבים הם שותפים וחברים. במרוקו, יהודים יכירו את תרבות אבותיהם, ובאמירויות יכירו תרבות חדשה תחת אורות הכרך המסנוורים של הערים העתידניות

הנורמליזציה עם לבנון מפגרת מאחורי כולן. אולי גם בגלל שהיא המדינה שסבלה הכי הרבה מהסוגיה הפלסטינית ומהתוצרים של מלחמות ישראל. אבל הסלידה של לבנון מאיתנו, כמו סלידתן של מדינות ערב האחרות, מבוססת בעיקר על סיפורי מעשיות, קונספירציות ודימויי דמוניזציה שמלבים אנטישמיות ופחד מציונות.

אני זוכר שכשהייתי ילד בתקופת מבצע ענבי זעם, וראיתי סדרות ילדים באור יום, בשעות מוקדמות, הפסקת הפרסומות הייתה מציגה בין היתר קטעי וידיאו של קורבנות מלחמה, בלי צנזורה. גופות של ילדים ודם ואיברים, כשברקע מתנגן שיר לאומני דרמטי. בעוד שאסור להעלים עין מתוצאות המלחמה, במיוחד כשנפגעים חפים מפשע, מדובר היה במנגנון משומן שתפקידו לקבע ולהעצים את הפחד, הזעם, התסכול והשנאה. לפנות לרגש כדי לתדלק את המלחמה הבאה ולבנות את חייליה העתידיים, במקום לפתוח פתח לחשיבה על פתרון.

הנורמליזציה עם לבנון תבוא כך או כך. הם יותר מדי דומים לנו, והרכבת לא הולכת להשאיר אותם מאחור. כמו שהצטרפו מדינות אחרות למסע אל עבר עתיד משגשג יותר, לבנון, הקורבן המיוסר של אזורנו, לא תפנה גב בסופו של יום אל היד המושטת לשלום.

אולי אני חוטא כאן בתמימות יתר. אני מודע למורכבות המצב. מדד האנטישמיות בעולם הערבי, כולל במדינות שיש להן הסכם איתנו, כמו האמירויות, בחריין ומרוקו, הוא עדיין מהגבוהים בעולם.

אבל כמו שבישראל נוצרה חשדנות כלפי ערבים בגלל הסכסוך ארוך השנים עם הפלסטינים והקרע מול ערביי ישראל, כך גם שם, האוכלוסייה ניזונה מתקשורת שעושה דמוניזציה לציונות, ליהדות ולישראל.

כן יש לי תקווה שהשלום הזה ירכך לבבות בצד הערבי, ואני בטוח שזה יקרה. מה שלא עושה דיפלומטיה של פוליטיקאים, יכולה לעשות היכרות וחילופי תרבויות בין אזרחים.

אני זוכר שכשהייתי ילד בתקופת מבצע ענבי זעם, וראיתי סדרות ילדים באור יום, הפסקת הפרסומות הייתה מציגה בין היתר קטעי וידיאו של קורבנות מלחמה, בלי צנזורה. גופות של ילדים ודם ואיברים

בעידן בו המדיה והאומנות פורצות את גבולות המדינות, הפרוייקט הדוקומנטרי הזה הוא סנונית למשהו הרבה יותר גדול. למרות נסיונות השלטונות בלבנון, הם לא יצליחו להחרים, וגם אין להם עילה. בסוף הם ייכנעו ויצפו ויבינו שמדובר כאן בקריאה לשיח, כי בסך הכל אנחנו אוהבים את לבנון.

"לבנון – גבולות הדם"  יוצרים: דוקי דרור, איתי לנדסברג נבו וריינהרט ביטס. מפיקה: ליאת אשד קמאי. עורך: גל גופר. ימי רביעי, שעה 21:15, כאן 11. הפרק הרביעי, "מנוסת המעצמות", ישודר ברביעי 30.12.20 בערוץ כאן 11.

עלי עדי הוא פעיל פוליטי וחברתי מרקע מוסלמי, מזוהה עם הימין הקפיטליסטי בישראל. בעל תואר בקולנוע וכלכלה באוניברסיטת תל אביב. שימש כעוזר עריכה ומפיק פוסט בהפקה "לבנון - גבולות הדם". טוויטר: @AliAdiOK

ההתנהגות העולה בחיי-אדם רבים ובסבלם של אלפי חולים בחצרות חסידיות וקהילות ליטאיות מעלה שאלה נוקבת: כיצד חברה האמונה על קדושת-החיים, ששבת-בשבתו נדחית אצלה מפני ספק-פיקוח-נפש בהבהלת חולים ויולדות לבית החולים, שהקימה את "יד שרה", "עזר מציון", "עזרא למרפא" (הרב פירר) ועוד עשרות מפעלים מצילי-חיים לטובת הכלל, הידרדרה להפקרות ולהפקרה של חייהם וחיי זולתם?

ההתנהגות העולה בחיי-אדם רבים ובסבלם של אלפי חולים בחצרות חסידיות וקהילות ליטאיות מעלה שאלה נוקבת: כיצד חברה האמונה על קדושת-החיים הידרדרה להפקרת חייהם וחיי זולתם?

המשבר הזה מוביל בהכרח לדיון רחב יותר על אחריותם של אדמו"רים ורבנים ולשאלות כגון:

• מהי מהותה של חסידות בזמננו ומהן מטרותיה?
• מי שומעים ל"דעת תורה" ומי אינם שומעים?
• למי יש "אמונת חכמים" ולמי היא חסרה?
• האם משמעותן התעוותה ואבדה ממשקלן ההלכתי והמוסרי?

מתחילת התפשטות המגפה יצאו פוסקים גדולים והודיעו ברבים הלכה פשוטה ומובנת מאליה:

"חמירא סכנתא מאיסורא" – חמורה סכנה שאדם מסכן עצמו ואחרים יותר מעבירה על איסור-תורה.

התורה ציותה על שמירת החיים:

"וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם". המצוות נתנו "אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם" ולא שימות בהם.

חובה הלכתית להימנע מקיום המצווה, חשובה ככל שתהיה, על מנת שלא להידבק או להדביק אחרים. חייבים להישמר, להימנע מהתקהלויות, לעטות מסכה ולשמור על מרחק והיגיינה. יש להתפלל ביחידות או במניין מצומצם תוך הקפדה על הזהירות הנדרשת, לסגור בתי כנסת ובתי מדרש, לקיים שמחות בצמצום וכו'.

גם כמה אדמו"רים נתנו דוגמא אישית, סגרו את החצר והורו לקהילתם להישמר. לכאורה דברים פשוטים וידועים, כמו לומר לציבור החרדי: שמרו שבת, כשרות וטהרת המשפחה. מסתבר שלא. רבים עברו על הנחיות הרבנים.

אדמו"רים לא מעטים התעלמו והמשיכו בעסקים כרגיל. היו רבנים שפרסמו הוראה ומיניה וביה חזרו בהם או הפרו אותה בעצמם. המספר הגדל והולך של חולים ונפטרים כמעט ולא שינה דבר. זילות של חיי אדם.

אדמו"רים רבים התעלמו והמשיכו בעסקים כרגיל. היו רבנים שפרסמו הוראה וחזרו בהם או הפרו אותה בעצמם. המספר הגדל של חולים ונפטרים כמעט לא שינה דבר. זילות של חיי אדם

האחריות לחולים ולמתים מוטלת על כל פרט שלא נשמר ולא שמר. יסוד בשמירת המצוות הוא שאין אדם בר-דעת שיוכל להפיל את האחריות על הרב או האדמו"ר שלו. הפרט נכשל בכך ששמע לרבותיו ועבר עבירה בשמירת הנפש. אחריותם של האדמו"רים והפוסקים נוגעת להכשלת הציבור.

א"ר אבהו אמר רב הונא אמר רב מאי דכתיב (משלי ז', כ"ו): כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ?

כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה – זה תלמיד-חכם שלא הגיע להוראה ומורה.
וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ – זה תלמיד חכם שהגיע להוראה ואינו מורה (סוטה כ"ב ע"א).

ועצומים – לשון עֹצֵם עֵינָיו (ישעיהו ל"ג, ט"ו) – שסוגרים פיהם ואינם מורים לצורכי הוראה (רש"י).

תלמיד-חכם שלא הגיע להוראה ומורה – עליו נאמר: כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה – יכול להיות באמת ידען גדול, מנהיג רוחני של קהילה או אדמו"ר של חצר חשובה. אלא שהוראותיו אינם מתוך הדיון ההלכתי אלא משיקולים אחרים. הוא בבחינת:

מְּגַלֶּה פָנִים בַּתּוֹרָה שֶׁלֹּא כַּהֲלָכָה, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים (אבות ג', י"א).

ועל זה הזהיר אבטליון במשנה (שם, א', י"א):

וְיִשְׁתּוּ הַתַּלְמִידִים הַבָּאִים אַחֲרֵיכֶם וְיָמוּתוּ, וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל.

אך גם על מי שהגיעו להוראה ומצויים יום-יום בתהליך הפסיקה אמרו חז"ל שהם עלולים לסטות ולא להורות בדרך ההלכה. כך מסביר רש"י: הפוסקים הללו, גדולים ככל שהם, עוצמים עיניהם למציאות, דבר שאסור לפוסק לעשות. אם היו שותקים ולא אומרים דבר, ניחא. אבל הם סוגרים פיהם לדיון ההלכתי "ואינם מורים לצורכי הוראה" אלא לצרכים אחרים.

חלק מה"הוראות" האלה הוצגו בווידאו לציבור הרחב. מנהל תלמוד-תורה נכנס למי שנחשב "גדול הדור" כדי לברר אם להמשיך בלימודים כרגיל. נתונים לא מוצגים, בירור לא נערך ובפחות מדקה ניתנת הוראה: ממשיכים כרגיל. אין מרבותינו ז"ל מי שיחשיב תופעה כזו ל"דעת תורה" ואת הנענים לה לבעלי "אמונת חכמים". מכאן ואילך ישלוט הכאוס. פוליטיקאים ינסו ולעתים יצליחו לחלץ הוראות הפוכות. הרב מורה לסגור. חלק גדול מהמוסדות אינם נשמעים לו יותר. הורים אחראיים משאירים את הילדים בבית. אבדן-הדרך נגלה לעין-כל.

מנהל תלמוד-תורה נכנס למי שנחשב "גדול הדור" כדי לברר אם להמשיך בלימודים כרגיל. נתונים לא מוצגים, בירור לא נערך ובפחות מדקה ניתנת הוראה: ממשיכים כרגיל. מכאן ואילך ישלוט הכאוס

בחודשים האחרונים, כשנדמה שבני-ברק ניצחה את התחלואה וכי גל המתים נעצר, עוד הלעיטו דוברים חרדים את הציבור הרחב בהסברים סוציולוגים כמו צפיפות וחוסר-מודעות, אך לא הסבירו איך ייתכן שה"גדולים" אינם מודעים לכך.

היו שדברו על ה"סכנה הרוחנית" הגוברת על סכנת המוות והעזו להשוות את המצב לגזירות השמד תוך חילול זכרו של רבי עקיבא. ההצטדקות כללה גם השוואות מקוממות בין זלזול בשמירת הבריאות בריכוזים חרדיים לבין הצפיפות בהפגנות ומסיבות בתל-אביב, ואף טענות על אכיפת-יתר אצל חרדים והתעלמות מהערבים.

האם שומרי תורה ומצוות זקוקים להוראות המדינה כדי לשמור מצוות-יסוד כמו שמירת הנפש? זה לא מובן מאליו? האם לא היו חייבים להחמיר במצווה זו מלכתחילה, לשמש דוגמה חיה ליהדות שמקדשת את החיים ולהראות לכולם כיצד שמירה קפדנית על הלכות פיקוח-נפש יכולה לנצח את המגפה?

הסכנה עוד קיימת. שערי תשובה לא ננעלו ועדיין ניתן להציל חיים אם ינהג כל אדם באחריות המחויבת מדין תורה.

הרב נפתלי רוטנברג הוא רב המועצה המקומית הר אדר, עמית מחקר במכון ון ליר בירושלים, וחוקר בתוכניות על אהבה ודת וחוק ודת בריג'נט פארק קולג', באוניברסיטת אוקספורד. תחומי התעניינותו העיקריים: חוכמת האהבה; הלכה ומדרש; חינוך דמוקרטי.

אחת המגמות שאני מזהה היום היא לחץ גובר על מפגיני בלפור והצמתים להקים מפלגה, או להצטרף למפלג/ות ולרוץ במסגרתן, או לאמץ קו פוליטי מפלגתי ברור. הקריאה הזאת מצטרפת להגדרה המזלזלת "מחנה רק לא ביבי", כלומר ההאשמה שלמוחים אין אף אג'נדה מלבד סילוקו של הנאשם.

הלחץ גובר על מפגיני בלפור והצמתים להקים מפלגה, להצטרף למפלג/ות או לאמץ קו פוליטי מפלגתי ברור. הקריאה מצטרפת להגדרה המזלזלת "מחנה רק לא ביבי" – האשמה שלמוחים אין אג'נדה מלבד סילוק הנאשם

שותפים להאשמה קולות מימין, שתומכים בנאשם בשוחד ומרמה מסיבותיהם שלהם, או כי הם חושבים שהוא אפוד המגן מפני מו"מ מדיני שיסתיים בנסיגות ופינוי יישובים. שותפים נוספים ללעג הזה קולות ותיקים משמאל, שמפריע להם כי למחאה אין דרישה חד משמעית משותפת לסיום הכיבוש, לצדק חברתי, להפרדת דת ממדינה. מפריע להם שהשפה של מפגיני בלפור היא לא השפה הפוליטית שהם התרגלו אליה.

אני שמאלני "ישן". אני בא מהעולם של ה"איזמים" הישנים בעצמי. אני סוציאליסט, ובקונפליקט עם קפיטליסטים. אני מאמין בשיוויון אזרחי, בהפרדת דת ממדינה. אני מאמין שהכיבוש כבר הפך מזמן לאפרטהייד דה-פקטו. אני מאמין במפלגות ובחלוקה ברורה למחנות. אני משוכנע ששראל זקוקה לחוקה חילונית ורפובליקאית היום. אתמול.

שוחחתי עם הפעילים. אין ספק: שפתי אינה שפתם. כשהם מזלזלים, למשל, בחלוקה לימין ושמאל – אני חייב להתאפק לא לצעוק ולדפוק על השולחן (עוד מנהג של הדור הישן). אבל אני מכיר בכך שיש להם שפה אחרת ופרספקטיבה אחרת ויש להן מקום ולגיטימיות. עצם המעורבות הפוליטית הממושכת שלהם היא מבורכת. בתנאים הקשים שבהם הם פועלים, הנחישות שלהם מעוררת הערצה.

צריך להבין: לצד מחאת היחידים ו"חוזה חדש" ("קריים מיניסטר"), רוב גופי המחאה הוקמו בחודשים האחרונים והרוב המוחלט והמוחץ בהם הם צעירים מתחת לגיל 30. האידיאולוגיות הותיקות והמנוסחות זרות להם, או נראות להם מיושנות ולא רלוונטיות. השפה הפוליטית (שהם עדיין ממציאים) של הדור הזה שונה. לטוב ולרע, זאת שפה שונה.

המרחב הדמוקרטי כולל מחאה לא מפלגתית לצד מפלגות, לא המצאנו פה את הגלגל. כמו שהפוליטיקה באיגודים המקצועיים, או ברשויות המקומיות, מתנהלת לפי חוקים אחרים מהקשת המפלגתית שמיוצגת בכנסת. גוש אמונים שלום עכשיו, התנועה לאיכות השלטון – כולן לא מפלגתיות. לכולן יש מקום של כבוד בפוליטיקה ובציבוריות הישראלית.

הרוב המוחץ במחאה הם צעירים מתחת לגיל 30. האידיאולוגיות הותיקות והמנוסחות זרות להם, או נראות להם מיושנות ולא רלוונטיות. השפה הפוליטית (שהם עדיין ממציאים) של הדור הזה שונה, לטוב ולרע

אם נרחיק למקומות וזמנים אחרים – המחאה נגד מלחמת וייטנאם היתה ברובה על-מפגתית. הפוליטיקה הסביבתית היא לא פעם על-מפלגתית (גם אם מחנה פוליטי חד מזוהה עם פוליטיקה סביבתית הרבה יותר). המחאות שצמחו נגד המשטרים במזרח אירופה לא היו מפלגתיות. גם התנועה נגד מרוץ החימוש הגרעיני. ועוד ועוד.

לגבי הדרישה להדחת נתניהו ומקומה המרכזי, כבר היה בישראל קמפיין כזה: "מספיק ודי בשלטון מפא"י". אג'נדה לגיטימית לגמרי. גם טוהר המידות זו אג'נדה נורמלית לגמרי להתאחד סביבה, בלי הסכמה על דברים אחרים. טוהר המידות או מלחמה בשחיתות זאת אג'נדה שמקובלת מאוד בתנועות חוץ פרלמנטריות, ולפעמים גם מתגבש מחנה פוליטי סביבה.

הדחתו של ראש מדינה שמסרב לפרוש חרף מחאה ציבורית והליך משפטי על עבירות חמורות זה מכנה משותף סביר בהחלט. נכון שבישראל, שמתחזקת כיבוש 53 שנים, שחלוקת העושר בה בלתי שיוויונית באופן קיצוני, שהמבנה החוקתי שלה הוא שאין חוקה ויש ממסד דתי ששולט בנישואין, בגירושין ובמעמד האזרחי של מהגרים ובני מהגרים – זה נראה מוזר, להעמיד את השחיתות והדחתו של אדם אחד בראש סדר העדיפויות הפוליטי.

אבל השחיתות, לכאורה, הפכה למרכיב מפתח בצורת המשטר הפוליטי והכלכלי בישראל. ב-1996 נתניהו היה סתם ראש ממשלה ימני מהליכוד. לא כך המצב ב-2021. נתניהו, משפחתו ומקורביו הפכו למשהו שהוא יותר ממפלגה. הם הלב הפועם של משטר הכיבוש, ההון-שלטון והתיאוקרטיה הזוחלת. כל תזוזה, כל שינוי, כל רפורמה מותנים עכשיו בהדחתו ובפירוק המשטר שהתעצב סביב אישיותו וסביב מקורביו.

השחיתות, לכאורה, הפכה למרכיב מפתח בצורת המשטר הפוליטי והכלכלי בישראל. ב-2021, נתניהו, משפחתו ומקורביו הפכו ליותר ממפלגה. הם הלב הפועם של משטר הכיבוש, ההון-שלטון והתיאוקרטיה הזוחלת

אז כן. "רק לא ביבי". האיש חייב לעמוד לדין, וכך גם לא מעט מהמקורבים והדמויות הבכירות במשטר שהתעצב פה. בכל מקרה, אסור להם להישאר בשלטון. אין בכך התנכרות לכ-4.5 מיליון נכבשים, או התעלמות מהחצי-תיאוקרטיה, או אדישות לאי-שיוויון חברתי. להפך. זה תנאי מוקדם הכרחי כדי להתקדם בכל שאר החזיתות.

נדב אלגזי עוקב אחרי הימין החדש זה כמה שנים, מאז שהיה קשור לחוגים הניאו-שמרניים או פעל בתוכם, וראה את המהפך המבעית לימין הפופוליסטי החדש. את ניצול הפרצות בחוק ובשיח הפוליטי-תרבותי. שואף להעלות את המודעות בציבור הדמוקרטי הרחב לסכנה, ולחשוף את דרכי הפעולה של החוגים הללו שפעלו לגמרי מתחת לרדאר שנים ארוכות.