לפני כשנתיים הזדמן לי להצטרף לצוות הפקה שעובד על סדרה דוקומנטרית על לבנון. הבאתי את התשוקה שלי להיסטוריה ופוליטיקה לעבודה, ולקחתי את ההזדמנות בשתי ידיי. כך יצא ששנתיים אני נובר בלבנון, בחומרים ארכיוניים אינסופיים, העוסקים בתקופת טרום מלחמת האזרחים שהחלה בשנת 1975 ונמשכת עד ימינו אלה.

לפני כשנתיים הזדמן לי להצטרף לצוות הפקה שעובד על סדרה דוקומנטרית על לבנון. הבאתי את התשוקה שלי להיסטוריה ופוליטיקה לעבודה, ולקחתי את ההזדמנות בשתי ידיי. כך יצא ששנתיים אני נובר בלבנון

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

כל אמירה של אחד הצדדים על איזה טבח כלשהו, או איזכור של עיר, דמות או אירוע, הובילה אותי לשיטוט בארכיונים נוספים ובחומרי קריאה חיצוניים באינטרנט.

פתאום התגלתה בפניי פיסת היסטוריה כ"כ גרנדיוזית, עמוסה פרטים, מורכבויות ותובנות מטלטלות. כל אלה היו חדשים לי, למרות העניין והידע הקודם הרב שלי בפוליטיקה.

וזה אכן הבסיס שהביא אותי לתשוקה הזאת מלכתחילה: ההבנה כי רב הנסתר על  הגלוי בכל הנוגע למוסכמות פוליטיות והיסטוריות, רב הנסתר על הגלוי בנושאים ששומעים על אודותיהם שיח רדוד ותמציתי מהסביבה הקרובה. ההבנה הזאת מחזקת אצלי את הסקרנות ואת הצורך לחטט עוד יותר, בתקווה לגלות מסקנות נוספות, נקודות מבט חדשות, או לפחות לגלות תמונה רחבה ומורכבת יותר, עם יותר שאלות. גם אם הן מגיעות לבדן, בלי תשובות ומסקנה סופית.

זה מה שזכיתי לחוות במהלך העבודה בהפקה על לבנון. בנוסף לארכיונים, היו גם חומרי ראיונות שצולמו במיוחד להפקה, והביאו עמדות ונקודות מבט של דמויות לבנוניות בכירות, ביניהן נשיא לבנון לשעבר, מפקדים וקצינים בפלנגות ולוחמי צד"ל. לבנונים לצד פלסטינים, ישראלים, פוליטיקאים ולוחמים משלל רקעים שונים.

חייל אמריקאי מחוץ למגורי החיילים בלבנון, צילום מארכיון פרטי של החייל ג'ון דלזיל

מחסום של מיליציית "אלמוראבטון" הפלסטינית במרכז ביירות, צילום מסך של קטעי וידאו מארכיון השידור הציבורי

הראיונות, שהיו עמוסים באינספור אנקדוטות מעניינות, תועלו בצוואר בקבוק צר לכדי סיפור, אותו הסדרה הדוקומנטרית מספרת. ועכשיו אחרי שהסדרה יצאה בישראל, הדיה הגיעו ללבנון, ושם גרמה לתגובות רבות אשר הטרידו את השלטונות, שהחליטו לחסום את הצפיה בה.

התגלתה בפניי פיסת היסטוריה גרנדיוזית, עמוסת מורכבויות ותובנות מטלטלות. ועכשיו, אחרי שהסדרה יצאה בישראל, הדיה הגיעו ללבנון, והתגובות הרבות הטרידו את השלטונות, שהחליטו לחסום את הצפיה בה

גדלתי בבית ישראלי. חינוכית 1 על מסך הטלוויזיה וקול ישראל בערבית ברדיו. כל בוקר, המוזיקה של פיירוז שתלה בנוסטלגיה שלי גם אהבה ללבנון. לאורך השנים לבנון הפכה למוקד תשוקה בשבילי ובשביל ערבים מכל רחבי העולם הערבי.

המדינה שממנה יוצאות מילות שיר בניב הלבנוני העממי, הנעים והביתי, מלוות במוסיקה שנשמעת כמו זיווג בין ספרד, הבלקן וערב. לבנון הפכה למוקד פנטזיה, ארץ שרואים רק בטלוויזיה, שאפשר רק לחלום עליה.

אך מה ששמעתי על לבנון מהסביבה, היה סיפור שטחי ופשטני, שמסתדר באורח פלא עם הנחות היסוד של אותה סביבה המספרת אותו. המעט ששמעתי על לבנון, כמו מה ששמעתי על הסכסוך הישראלי פלסטיני, הותיר בי תחושת ריקנות, תחושה שלא מספרים לי את הסיפור המלא, שיש שם יותר טיוח מאשר חשיפה.

וכך יצאתי למסע התעניינות בפוליטיקה ובהיסטוריה, מסע של קריאה, דיונים, ויכוחים ושאלות. ההתעסקות בת השנתיים במאות שעות של ארכיונים לסדרה על לבנון הייתה חלק משמעותי בו.

אישה נוצרייה לבנונית משבחת את יחסם של החיילים הישראלים לאוכלוסייה המקומית, דובר בשם הדייגים בצידון מודה לצה"ל על שדאג להחזיר את התחום לעבודה סדירה בעת מלחמה, אסיר משוחרר פוגש חיילים בעת רחצה בנהר ואחרת משחדת חיילים במחסום בסוכריות. הפוגות של רגעים אנושיים יצרו תחושה שלולא המדרון התלול שבו התדרדרה מלחמת לבנון הראשונה, החל משנת 1982 עד פיצוץ הסיום בשנת 2006, הנורמליזציה הייתה ממשיכה לזחול קדימה ואולי הייתה מגיעה לכדי בשלות מוקדם יותר.

איכר לבנוני מביט בטנק צה"ל שחולף על פניו. צילום מסך מקטעי וידאו של ארכיון השידור הציבורי

אישה לבנונית ממחנה הפליטים הפלסטיני שתילה מקננת על האסון לאחר הטבח (צילום: מיכה ברעם, ידיעות אחרונות)

בינתיים רכבת הנורמליזציה כבר התחילה לנסוע, לאט לאט, אבל קדימה. והיא אוספת אליה קרונות.

ההשפעה של הסכמי השלום עם מדינות המפרץ הולכת להיות מהפכה בחברה הישראלית ובמדינות ערב, מהפכה שחוצה את שאלת הדיפלומטיה והגיאופוליטיקה.

גדלתי בבית ישראלי. חינוכית 1 בטלוויזיה וקול ישראל בערבית ברדיו. כל בוקר, המוזיקה של פיירוז שתלה בנוסטלגיה שלי גם אהבה ללבנון. לאורך השנים לבנון הפכה למוקד תשוקה בשבילי ובשביל ערבים מכל רחבי העולם הערבי

את הפירות הרקובים של הסכם השלום עם מצרים ראינו רק לפני שבועות אחדים: זמר ושחקן מצרי, בשם מוחמד רמדאן, עורר סערה כאשר הצטלם עם שחקן הכדורגל הערבי-ישראלי דיא סבע, והזמר עומר אדם. רמדאן הואשם בסעיף התמוה להחריד "בגידה ונורמליזציה" וזומן לחקירה, לא לפני שבוטלו כל הצילומים לסדרה בה היה אמור לשחק שהייתה מיועדת לשידור בחודש רמדאן הקרוב. כל זה קרה במצרים שיש לנו איתה הסכם שלום בן יותר מארבעים שנה. אם "נורמליזציה" במצרים היא פשע, במובן הזה אנואר סאדאת הוא "האשם" הגדול; והצעד האמיץ שעשו מנחם בגין וג'ימי קרטר כנראה שלא הביא לשלום שייחלנו לו.

אבל גל השלום עם מדינות המפרץ שפקד אותנו לאחרונה הוא שונה. היום, לראשונה, ערבים יהיו בשביל היהודים הישראלים "חברים שלנו". לא רק מארחים במדינותיהם, לא רק מבקרים כתיירים, ובטח שלא אויבים שאיתם חותמים על הפסקת אש. מה שלא עשו הסכמי השלום הקרירים עם מצרים וירדן, עושים כעת הסכמי השלום הנוכחיים. במובן הזה, לעומדים מאחורי ההסכמים מגיע קרדיט על עיצוב התפישה הלאומית של הדור הבא של צעירים ישראלים.

דור הישראלים שחווה את מלחמת יום כיפור כבר לא ימחק את הצלקת. הדור שהעביר את שנות חייו המייגעות בביצה הלבנונית כבר לא ישכח, הדור שלמד על בשרו את אוסלו ואת האינתיפדות, פצעיו עדיין טריים. אך לאחר כעשרים שנים של חדלון אש וגבולות שקטים, מגיעים כעת הסכמי השלום שהולכים לצייר לדור החדש תמונה חדשה: ערבים הם שותפים וחברים. במרוקו, יהודים רבים הולכים להכיר את תרבות אבותיהם, לתייר ולהכיר ולבנות קשרים ועסקים, ובאמירויות הולכים להכיר תרבות חדשה ואנשים חדשים תחת אורות הכרך המסנוורים של הערים העתידניות.

הפלסטינים היו בעשורים האחרונים למוקד הקרע בין העולם הערבי וישראל. אך לאחרונה, לטובה ולרעה, הקיפאון ביחסים עם הפלסטינים דוחף את הנושא אחורה במדפים המאובקים של השיח הפוליטי. ובהתאם, מדינות ערב מרגישות פחות מחוייבות לעסוק בו, ומתעדפות את טובתן האישית וטובת האזור.

לאחר כ-20 שנות חדלון אש וגבולות שקטים, מגיעים הסכמי השלום שיציירו תמונה לדור החדש: ערבים הם שותפים וחברים. במרוקו, יהודים יכירו את תרבות אבותיהם, ובאמירויות יכירו תרבות חדשה תחת אורות הכרך המסנוורים של הערים העתידניות

הנורמליזציה עם לבנון מפגרת מאחורי כולן. אולי גם בגלל שהיא המדינה שסבלה הכי הרבה מהסוגיה הפלסטינית ומהתוצרים של מלחמות ישראל. אבל הסלידה של לבנון מאיתנו, כמו סלידתן של מדינות ערב האחרות, מבוססת בעיקר על סיפורי מעשיות, קונספירציות ודימויי דמוניזציה שמלבים אנטישמיות ופחד מציונות.

אני זוכר שכשהייתי ילד בתקופת מבצע ענבי זעם, וראיתי סדרות ילדים באור יום, בשעות מוקדמות, הפסקת הפרסומות הייתה מציגה בין היתר קטעי וידיאו של קורבנות מלחמה, בלי צנזורה. גופות של ילדים ודם ואיברים, כשברקע מתנגן שיר לאומני דרמטי. בעוד שאסור להעלים עין מתוצאות המלחמה, במיוחד כשנפגעים חפים מפשע, מדובר היה במנגנון משומן שתפקידו לקבע ולהעצים את הפחד, הזעם, התסכול והשנאה. לפנות לרגש כדי לתדלק את המלחמה הבאה ולבנות את חייליה העתידיים, במקום לפתוח פתח לחשיבה על פתרון.

הנורמליזציה עם לבנון תבוא כך או כך. הם יותר מדי דומים לנו, והרכבת לא הולכת להשאיר אותם מאחור. כמו שהצטרפו מדינות אחרות למסע אל עבר עתיד משגשג יותר, לבנון, הקורבן המיוסר של אזורנו, לא תפנה גב בסופו של יום אל היד המושטת לשלום.

אולי אני חוטא כאן בתמימות יתר. אני מודע למורכבות המצב. מדד האנטישמיות בעולם הערבי, כולל במדינות שיש להן הסכם איתנו, כמו האמירויות, בחריין ומרוקו, הוא עדיין מהגבוהים בעולם.

אבל כמו שבישראל נוצרה חשדנות כלפי ערבים בגלל הסכסוך ארוך השנים עם הפלסטינים והקרע מול ערביי ישראל, כך גם שם, האוכלוסייה ניזונה מתקשורת שעושה דמוניזציה לציונות, ליהדות ולישראל.

כן יש לי תקווה שהשלום הזה ירכך לבבות בצד הערבי, ואני בטוח שזה יקרה. מה שלא עושה דיפלומטיה של פוליטיקאים, יכולה לעשות היכרות וחילופי תרבויות בין אזרחים.

אני זוכר שכשהייתי ילד בתקופת מבצע ענבי זעם, וראיתי סדרות ילדים באור יום, הפסקת הפרסומות הייתה מציגה בין היתר קטעי וידיאו של קורבנות מלחמה, בלי צנזורה. גופות של ילדים ודם ואיברים

בעידן בו המדיה והאומנות פורצות את גבולות המדינות, הפרוייקט הדוקומנטרי הזה הוא סנונית למשהו הרבה יותר גדול. למרות נסיונות השלטונות בלבנון, הם לא יצליחו להחרים, וגם אין להם עילה. בסוף הם ייכנעו ויצפו ויבינו שמדובר כאן בקריאה לשיח, כי בסך הכל אנחנו אוהבים את לבנון.

"לבנון – גבולות הדם"  יוצרים: דוקי דרור, איתי לנדסברג נבו וריינהרט ביטס. מפיקה: ליאת אשד קמאי. עורך: גל גופר. ימי רביעי, שעה 21:15, כאן 11. הפרק הרביעי, "מנוסת המעצמות", ישודר ברביעי 30.12.20 בערוץ כאן 11.