האסטרטגיות הרטוריות בעזרתן פרוסיה הצליחה למנוע שיתוף פעולה בין יריבותיה ולשנות לחלוטין את הסדר האירופי במאה ה-19, הן אותן אסטרטגיות רטוריות בהן נתניהו משתמש כבר עשור ומשנה לחלוטין את הסדר הפוליטי הישראלי.

בחורף 2009, רגע לפני עליית בנימין נתניהו לשלטון מאוד ממושך, פרסמה חוקרת הביטחון הבינלאומי סטייסי גודארד (Stacie E. Goddard) מאמר בכתב העת הנחשב International Security, בו הסבירה כיצד פרוסיה הצליחה למנוע הקמת קואליציית-נגד להתפשטותה בשנות ה-60 של המאה ה-19 ובכך לשנות לחלוטין את הסדר האירופי בעשור אחד.

בחורף 2009, רגע לפני עליית נתניהו לשלטון מאוד ממושך, הסבירה חוקרת הביטחון הבינלאומי סטייסי גודארד כיצד פרוסיה הצליחה למנוע הקמת קואליציית-נגד להתפשטותה בשנות ה-60 של המאה ה-19

לצד היעדר קונצנזוס פוליטי פנימי בקרב כל אחת מהיריבות של פרוסיה, הקושי בזיהוי ובהערכת איומים במערכת של מספר מעצמות, והנטייה הטבעית להעביר את האחריות לאחרים – גורמים שהקלו על ההתפשטות הפרוסית – גודארד מציעה הסבר נוסף.

פרוסיה, שהתפשטה על חשבון שכנותיה בסדרת מלחמות, מנעה מהן לשתף פעולה אלו עם אלו. בעזרת אסטרטגיות ומנגנונים רטוריים שהיקשו על גיבוש קואליציה כנגדה, פרוסיה אותתה על ריסונה וצייתנותה לנורמות המקובלות, הציבה מלכודות רטוריות והשתמשה במילים של יריבותיה להצדקת מדיניותה. כך מיסגרה את פעולותיה באופן שהדהד את הערכים של יריבותיה.

כל אלו הקשו על המדינות השכנות, הנפגעות הפוטנציאליות, להתחייב לעמידה נחושה מול המהלכים שהובילו לאיחוד גרמניה, ומנעו מהן לגבש חזית משותפת כנגד עליית מעצמה תוקפנית ששינתה את הסדר הפוליטי באירופה ללא הכר בתוך פחות מעשר שנים.

קשה שלא להבחין בדמיון העז שבין ההסבר התיאורטי של סטייסי גודארד להסבר הצלחתה של פרוסיה, לבין מהלכים פוליטיים מרכזיים שנתניהו ביצע בעשור האחרון. מהלכים שבימים אלו מבטאים איום ברור לסדר הפוליטי הפנימי במדינת ישראל.

בדומה לשינוי הדרסטי בסדר האירופי שפרוסיה יצרה בעשר שנים, בעזרת הערמת קשיים על יריבותיה לשתף פעולה אלו עם אלו, כך גם נתניהו הצליח בעשור האחרון למנוע מיריביו לשתף פעולה כנגדו. כעת הוא עומד בפני השגת מטרתו, שלטון של יחיד שאינו כפוף לחוק. אם מהלך זה יעלה יפה, גם הקמת שושלת שלטונית תעמוד ככל הנראה על הפרק.

בדומה לשינוי הדרסטי בסדר האירופי שפרוסיה יצרה בעשר שנים, בעזרת הערמת קשיים על יריבותיה לשתף פעולה אלו עם אלו, כך גם נתניהו הצליח בעשור האחרון למנוע מיריביו לשתף פעולה כנגדו

בעשור האחרון נתניהו פעל להפחתת הקונצנזוס הלאומי במגוון סוגיות, בעזרת העמקת שסעים קיימים בין קבוצות: לא כולם זוכרים מה זה להיות יהודים ולא כולם יהודים. אלו שגם אינם יהודים וגם אינם רופאים, מהווים למעשה איום דמוגרפי שהשמאל מביא באוטובוסים במטרה למוטט את שלטון הליכוד ולאפשר שחיטה המונית של כולנו; ילדים, נשים וגברים.

נתניהו פעל לפיצול מתנגדיו (תודה מהלב לגנבי הקולות), תוך הגברת אי הוודאות הקואליציונית האפשרית. כאשר כל אחד חושש שהמתחרה יבחר לשתף פעולה עם נתניהו, אז יש תמריץ לכל אחד להצטרף ראשון לעגלת המנצח. בכך נתניהו נהנה מהנטייה הטבעית של קבוצות ומנהיגים להעביר אחריות מאחד לשני.

נתניהו אותת לא פעם על ריסונו העצמי וצייתנותו לנורמות המקובלות כגון נכונותו העקרונית לחתימה מותנית על הסכם ניגוד עניינים. בוודאי בעת קשה כמו מגפה, שמחייבת אחריות לאומית כגון מניעת התקהלויות. בעיקר התקהלויות כמו זו שממוקדת במוקדי הפצת הקורונה – הרחובות והכיכרות הסמוכים לבלפור, והמוטציה שהתגלתה באולם מסוים בבית משפט מסוים.

נתניהו הציב מלכודות רטוריות ליריביו בכך שהשתמש במילים שלהם נגדם (בני, בוא נעבוד ביחד למיגור המגפה בלי טריקים ובלי שטיקים, הרי ישראל לפני הכל, והמסר החדש: כולנו ביחד כעם אחד), ומיסגר את פעולותיו באופן שהדהד את ערכי יריביו – נתניהו עושה שלום לשמאל ובטוח לימין. שלא נשכח, לא בנט מספח ולא השמאל עושה שלום, זה נתניהו שעושה הכל. שתי מדינות לתומכי אובמה, ומדינה אחת לתומכי בנט.

כאשר אסטרטגיה שיטתית זו מכוונת ע"י מי שמשולל מעצורים פנימיים, ושלא בוחל בשום סחריר המבליע חולשות ומדגיש יתרונות, ושחושב שהסתרה שיטתית של חלק מהאמת היא לגיטימית, אנו מקבלים מנהיג שמנצל לרעה את האמון הבסיסי שקיים בין עם למנהיג, על-מנת לשקר באופן ישיר (מה? מה פתאום?).

אסטרטגיות ומנגנונים רטוריים אלו, לצד ניצול יעיל של אפקט הדהוד מסרים קיצוניים ברשתות חברתיות, הקשו ומקשים על גיבוש קואליציית נגד לשלטונו. השמאל נאלץ להתחפש למרכז, המרכז התרחק מכל שיתוף-פעולה עם הערבים, והימין נשאר ללא דמות בכירה שיכולה להחליף את נתניהו. מבחינה זו, ההתמודדות של סער היא פגיעה ישירה בליבת האסטרטגיה של נתניהו.

נתניהו הציב מלכודות רטוריות ליריביו כשהשתמש במילותיהם נגדם (בני, בוא נעבוד ביחד למיגור המגפה בלי טריקים ובלי שטיקים, ישראל לפני הכל, כולנו עם אחד), ומיסגר את פעולותיו באופן שהדהד את ערכי יריביו

קשה להאמין שמלבד תומכיו המושבעים ואלו התלויים בו למעמדם הפוליטי, עוד נותר מי שיאמין לאיתותי נתניהו. היום, הבעת נכונותו לריסון עצמי ול"משחק לפי הכללים", כבר מתקשים לשכנע בדבר היעדר האיום הנשקף ממנו וממטרותיו "המוגבלות והצנועות". מלכודותיו הרטוריות לכל ניסיון התהוות של מנהיגות חלופית אפשרית הפכו לשקופות לכל, וכך גם ניסיונותיו למסגר את פעולותיו באופן שמהדהד את ערכי הקבוצות המתנגדות לו. חשיפת מטרותיו של נתניהו ברבים, גם אם לא בכוונה, היא הישגו הפוליטי החשוב וכנראה גם היחיד של בני גנץ.  

בימים אלו עומדת לבחינה השאלה, האם אחרי עשור שלם של אסטרטגיות ומנגנונים רטוריים, המכוונים להתמשכות נצחית של שלטון נתניהו, קבוצות שונות בחברה הישראלית שחלוקות על נושאים רבים, אך שחולקות דאגה משותפת משלטון של יחיד שאינו כפוף לחוק, תדענה לשתף פעולה ולהקים קואליציית-נגד שתעמוד בעוצמה משותפת מול הכוח הפועל לשינוי משטר מדינת ישראל.

ד"ר אריאל כבירי, חוקר למדע המדינה ויחסים בין לאומיים באקדמית גליל מערבי. תחום התמחותו המחקרית הוא הביטחון הבינלאומי: סיבות למלחמה ותנאים לשלום. בעבודותיו בוחן את השפעות הקשרים שבין טכנולוגיה לרעיונות על ההבנייה החברתית של מלחמה ושלום. חי באהבה עם בת זוגו אריאלה מרקס (עורכת לשונית), בעיר היפה חיפה. חובב ספרות ויצירות מדע-בדיוני טכנו-אוטופי וחתולים באשר הם