עוד לפני שערוריית השבוע הטריה על טיפולי ההמרה ללהט"ב, בשבוע שעבר הספיק שר החינוך רפי פרץ לשחרר את האמירה הידועה על כך שההתבוללות היא כמו שואה שנייה. והאינטרנט? בסערה. זה ממש כאילו שמענו את זה בפעם הראשונה. הרי פוליטיקאים כמו יאיר לפיד או נפתלי בנט מזמן דיברו על ההתבוללות כמשהו שמהווה איום קיומי (גם אם לא בדיוק במילים האלו).

אז פתאום אמרו "שואה" וקפצנו? העניין הוא רק הרטוריקה? אז בפעם הבאה פרץ יבהיר שזה יותר כמו שואת הארמנים השנייה, שלא חלילה יהיו פה עניינים של זילות של שואה שאנחנו כן מכירים בה.

אבל אם כבר כולם התעכבו על נושא השואה, אז רציתי לשאול משהו בתור אחד שהיה בשואה השנייה וניצל בעור שיניו בזכות הגאונות בקרב השני על סטלינגרד. או שבעצם הייתי בשואה השנייה ואז ערקתי מהצבא הנאצי השני כדי לא לקחת חלק בהובלת יהודים לתאי הגז השניים? אני לא לגמרי סגור איך עובדת ההשוואה הזו. בקיצור, האקסית שלי לא יהודייה.

עכשיו, למען הדיוק, שווה לציין שמדובר בחסידת אומות עולם (השנייה). כי בכל זאת, מדובר במישהי שהתלהבה לחלוטין להשתתף בליל הסדר הראשון שלה.

כמו כן, כשהייתי אצלה בחו"ל בראש השנה, לראשונה בחיי הבוגרים ביקשתי לעשות משהו לכבוד החג, במקום מה שאני עושה בכל שנה וזה להגיד לעצמי "נכון, הטקסים האלו הם ניג'וס כל שנה מחדש, אבל לפחות פוגשים את המשפחה". בקיצור, גרמתי לה להפוך מעומדת מנגד לפרטיזנית דור חמש. אבל זה לא משנה, כי זה מקרה בודד, וזה לא מה שרציתי לשאול.

אבל רגע, אולי לפני השאלה בכל זאת שווה להתייחס למקרה הפרטי הזה, כי אני די בטוח שאני לא כזה מיוחד. אכן, ישנם כאלה שלאחר שהם נכנסים לקשר עם לא יהודים, הם מתרחקים מהמסורת היהודית. ואין ספק שמדינת ישראל בהחלט מראה ערנות גדולה יותר ממה שקרה בשואה הראשונה, והפעם שערי הארץ פתוחים לכל הנרדפים. אפילו השקיעה קצת תקציבים כדי להזהיר את היהודים האומללים מפני הנאצים 2.0.

אבל בכל זאת, האם אלו שמתרחקים מהמסורת היהודית באמת היו בתוכה לפני זה? האם לזוג יהודים שחיים בחו"ל ולא מקיימים שום טקס יהודי – ורק להבהיר, זה בסדר גמור – יש יותר יהדות מאשר לזוגיות מהסוג שהיה לי?

ואני יודע, תמיד אומרים לחשוב על הילדים. הרי הנאצים ימ"ש לא חשבו על הילדים, אז אנחנו חייבים. הרי אם אני והאקסית היינו ממשיכים, הרי שהילדים שלנו לא היו יהודים. אמנם היינו מקיימים איתם את ליל הסדר וראש השנה, אבל הם עדיין לא ייחשבו יהודים.

למה? כי יהדות נקבעת לפי האמא, לא לפי הקרבה לתרבות היהודית. אתם יודעים מי עוד הסתכלו על יהודים רק לפי ההורים בלי להתחשב בכלל בקרבה שלהם אל הדת? מלא אנשים במפנה המאה העשרים שהאמינו בגזענות מבוססת "מדע".

אם ישר אמרתם "נאצים" זה על אחריותכם. בכל מקרה, האם באמת מדובר בבעיה כשמדובר בילדים כאלו, שיראו את היהדות כמרכיב מכריע בזהותם? אני יודע שלרבנות הראשית זה חשוב, אבל בחייאת, אפילו האורתודוקסים לא באמת אוהבים אותה.

כמובן, ניתן להתנגד לנישואים בין יהודים ללא יהודים בלי לאמץ אלמנטים פשיסטיים. כלומר, אפשר לא לאהוב את הרעיון שמשהו כזה קורה, אבל בלי לספר לאנשים שבזוגיות מהסוג הזה שהם איום ביטחוני והקבלה כלשהי למקלחות עם ציקלון בה (או שזה בורות ירי?), ואז עוד לספר להם שהדרך להימנע מזה היא לחזור לגטו.

כי ואללה, חוץ מיצירת רצון להצטרף ליודנראט, אין להתנהגות הזו שום אפקט. במקום זה, אפשר להפוך את היהדות לקצת יותר פתוחה, כדי לאפשר לפחות לחלק מהזוגות האלו להתקרב יותר ליהדות, במקום להיאלץ להתרחק ממנה.

כמובן, תמיד יהיו את אלו שלא ירצו להתקרב ליהדות, וזה בסדר. הם לא הולכים לרשום את הילדים שלהם להיטלר-יוגנד. חוץ מזה, יש בישראל יותר משישה מיליון יהודים, שרובם המוחלט מתחתן עם יהודים אחרים. כל עוד מדינת ישראל לא תשמיד את עצמה מתוך טמטום, העם היהודי כנראה יישמר.

ואני יודע שבתור מדינה עם גיוס חובה קצת קשה לנו להבין את זה, אבל אנשים בחו"ל לא צריכים לחשוב על עצמם כעל כוחות רזרבה. מותר לא לאהוב את מה שהם עושים, אבל די לצייר עליהם מדי SS. זה לא שהם יצחק רבין או משהו.

טוב, אבל סליחה, סטיתי ממש מהנושא. הרי רציתי לשאול שאלה. אז הנה השאלה שלי: איפה הרנטה שלי? בכל זאת, ניצול. אה כן, לא משנה. נזכרתי מה עשו עם הכסף של הניצולים מהשואה הראשונה.

אוריה בר-מאיר, סטודנט לתואר שני בהיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב, ומתמחה בהיסטוריה פוליטית של בריטניה מאז מלחמת העולם השנייה. מגיע מתחום המדיה החברתית. חובב פוליטיקה וסאטירה

המלחמה בעזה הסיגה לאחור, ובאופן משמעותי ביותר, את היחסים בין ישראל וטורקיה. עד המלחמה שתי המדינות ניסו לחמם מחדש את מערכת היחסים ביניהן, בעיקר ביוזמה טורקית, כחלק ממהלך רחב יותר של שיפור יחסיה של טורקיה עם שורה של מדינות באזור.

מאז פרוץ המלחמה, אנקרה ביצעה שינוי כיוון קיצוני בגישתה כלפי ישראל, והקולות מאנקרה חריפים ובוטים מתמיד. מעבר לרטוריקה קשה ביותר כלפי ישראל וממשלתה ועמידה לצד חמאס, טורקיה הצטרפה לפניה הדרום-אפריקאית לביה"ד הבינלאומי בהאג נגד ישראל, החליטה (בתחילת אפריל) להגביל יצוא של 54 מוצרים לישראל, ובימים האחרונים מתרבים הדיווחים על הכנות מתקדמות ליציאתו של משט "הומניטרי" לעבר רצועת עזה.

השגריר בדימוס מיכאל הררי הוא עמית מדיניות במיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית ולשעבר שגריר ישראל בקפריסין. הררי כיהן בתפקידים בכירים בחטיבה לתכנון מדיני ובמרכז למחקר מדיני במשרד החוץ. כיום הוא מרצה בחוג למדע המדינה במכללה האקדמית עמק יזרעאל. https://www.mitvim.org.il/he/

.חיילי הנח"ל החרדי בגדוד נצח יהודה (המצולמים אינם קשורים לכתבה)ארצות הברית החליטה לא לנקוט צעדים נגד יחידה של צה"ל, נצח יהודה, ככל הנראה אחרי הבטחה של ישראל להוציא את היחידה מפעילות ביהודה ושומרון.  אבל עדיין, עצם העלאת האפשרות הזו – מעמידה אתגר שנראה על פניו כבלתי עביר למערכת הפוליטית.

אתגר לאותה מערכת שמתרוצצת עדיין בניסיון לפתור את בעיית חוק הגיוס לחרדים עם הטריקים והשטיקים הידועים של איך לגייס בלי לגייס. כלומר: מכסות גיוס מגוחכות, אם בכלל, שבמקרה הטוב יגייסו רק את הפרחחים, אלה שאינם נקלטים בחברותא של לומדי התורה, "התנזים החרדי".

פנחס ענברי הוא חוקר בכיר של מזרח התיכון, עיתונאי, סופר, תסריטאי ומשורר. שימש שנים רבות חוקר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. חיבר ספרי עיון על בבעיה הפלסטינית. הרומנים שחיבר יחד עם אשתו אביבה הם: "על גב סופה" - על אתגרי הקהילות הנוצריות בגליל המערבי בימי המנדט הבריטי מול האסלאם הרדיקלי ומעמד האישה, ו"שומר השאול" עוסק בשחיתות הישראלית.

בפוסט קודם טענתי שהתנגדות נחושה היא לא מלחמת אזרחים וקראתי למאבק נחוש ולא אלים. כאן חיברתי תרחיש אפשרי למאבק:

בוקר אחד יצאו לוחמי 73' לקרב האחרון של חייהם וגייסו אליו את כל המדינה. הם יצאו ברגל מביתם לירושלים. מחיפה, נתניה, הרצליה, תל אביב, מבשרת, ראשון לציון, באר שבע, אשדוד, דימונה, מהקיבוצים ומהמושבים.

חנן כהן הוא מפגין סדרתי - רוטשילד, כיכר גורן, בלפור וקפלן (בינתיים). פעיל אינטרנט ותיק - אתר שתי"ל, לא רלוונטי ותולדות הדיגיטל בישראל. חבר הקיבוץ העירוני תמוז בבית שמש.