עוד לפני שערוריית השבוע הטריה על טיפולי ההמרה ללהט"ב, בשבוע שעבר הספיק שר החינוך רפי פרץ לשחרר את האמירה הידועה על כך שההתבוללות היא כמו שואה שנייה. והאינטרנט? בסערה. זה ממש כאילו שמענו את זה בפעם הראשונה. הרי פוליטיקאים כמו יאיר לפיד או נפתלי בנט מזמן דיברו על ההתבוללות כמשהו שמהווה איום קיומי (גם אם לא בדיוק במילים האלו).

אז פתאום אמרו "שואה" וקפצנו? העניין הוא רק הרטוריקה? אז בפעם הבאה פרץ יבהיר שזה יותר כמו שואת הארמנים השנייה, שלא חלילה יהיו פה עניינים של זילות של שואה שאנחנו כן מכירים בה.

אבל אם כבר כולם התעכבו על נושא השואה, אז רציתי לשאול משהו בתור אחד שהיה בשואה השנייה וניצל בעור שיניו בזכות הגאונות בקרב השני על סטלינגרד. או שבעצם הייתי בשואה השנייה ואז ערקתי מהצבא הנאצי השני כדי לא לקחת חלק בהובלת יהודים לתאי הגז השניים? אני לא לגמרי סגור איך עובדת ההשוואה הזו. בקיצור, האקסית שלי לא יהודייה.

עכשיו, למען הדיוק, שווה לציין שמדובר בחסידת אומות עולם (השנייה). כי בכל זאת, מדובר במישהי שהתלהבה לחלוטין להשתתף בליל הסדר הראשון שלה.

כמו כן, כשהייתי אצלה בחו"ל בראש השנה, לראשונה בחיי הבוגרים ביקשתי לעשות משהו לכבוד החג, במקום מה שאני עושה בכל שנה וזה להגיד לעצמי "נכון, הטקסים האלו הם ניג'וס כל שנה מחדש, אבל לפחות פוגשים את המשפחה". בקיצור, גרמתי לה להפוך מעומדת מנגד לפרטיזנית דור חמש. אבל זה לא משנה, כי זה מקרה בודד, וזה לא מה שרציתי לשאול.

אבל רגע, אולי לפני השאלה בכל זאת שווה להתייחס למקרה הפרטי הזה, כי אני די בטוח שאני לא כזה מיוחד. אכן, ישנם כאלה שלאחר שהם נכנסים לקשר עם לא יהודים, הם מתרחקים מהמסורת היהודית. ואין ספק שמדינת ישראל בהחלט מראה ערנות גדולה יותר ממה שקרה בשואה הראשונה, והפעם שערי הארץ פתוחים לכל הנרדפים. אפילו השקיעה קצת תקציבים כדי להזהיר את היהודים האומללים מפני הנאצים 2.0.

אבל בכל זאת, האם אלו שמתרחקים מהמסורת היהודית באמת היו בתוכה לפני זה? האם לזוג יהודים שחיים בחו"ל ולא מקיימים שום טקס יהודי – ורק להבהיר, זה בסדר גמור – יש יותר יהדות מאשר לזוגיות מהסוג שהיה לי?

ואני יודע, תמיד אומרים לחשוב על הילדים. הרי הנאצים ימ"ש לא חשבו על הילדים, אז אנחנו חייבים. הרי אם אני והאקסית היינו ממשיכים, הרי שהילדים שלנו לא היו יהודים. אמנם היינו מקיימים איתם את ליל הסדר וראש השנה, אבל הם עדיין לא ייחשבו יהודים.

למה? כי יהדות נקבעת לפי האמא, לא לפי הקרבה לתרבות היהודית. אתם יודעים מי עוד הסתכלו על יהודים רק לפי ההורים בלי להתחשב בכלל בקרבה שלהם אל הדת? מלא אנשים במפנה המאה העשרים שהאמינו בגזענות מבוססת "מדע".

אם ישר אמרתם "נאצים" זה על אחריותכם. בכל מקרה, האם באמת מדובר בבעיה כשמדובר בילדים כאלו, שיראו את היהדות כמרכיב מכריע בזהותם? אני יודע שלרבנות הראשית זה חשוב, אבל בחייאת, אפילו האורתודוקסים לא באמת אוהבים אותה.

כמובן, ניתן להתנגד לנישואים בין יהודים ללא יהודים בלי לאמץ אלמנטים פשיסטיים. כלומר, אפשר לא לאהוב את הרעיון שמשהו כזה קורה, אבל בלי לספר לאנשים שבזוגיות מהסוג הזה שהם איום ביטחוני והקבלה כלשהי למקלחות עם ציקלון בה (או שזה בורות ירי?), ואז עוד לספר להם שהדרך להימנע מזה היא לחזור לגטו.

כי ואללה, חוץ מיצירת רצון להצטרף ליודנראט, אין להתנהגות הזו שום אפקט. במקום זה, אפשר להפוך את היהדות לקצת יותר פתוחה, כדי לאפשר לפחות לחלק מהזוגות האלו להתקרב יותר ליהדות, במקום להיאלץ להתרחק ממנה.

כמובן, תמיד יהיו את אלו שלא ירצו להתקרב ליהדות, וזה בסדר. הם לא הולכים לרשום את הילדים שלהם להיטלר-יוגנד. חוץ מזה, יש בישראל יותר משישה מיליון יהודים, שרובם המוחלט מתחתן עם יהודים אחרים. כל עוד מדינת ישראל לא תשמיד את עצמה מתוך טמטום, העם היהודי כנראה יישמר.

ואני יודע שבתור מדינה עם גיוס חובה קצת קשה לנו להבין את זה, אבל אנשים בחו"ל לא צריכים לחשוב על עצמם כעל כוחות רזרבה. מותר לא לאהוב את מה שהם עושים, אבל די לצייר עליהם מדי SS. זה לא שהם יצחק רבין או משהו.

טוב, אבל סליחה, סטיתי ממש מהנושא. הרי רציתי לשאול שאלה. אז הנה השאלה שלי: איפה הרנטה שלי? בכל זאת, ניצול. אה כן, לא משנה. נזכרתי מה עשו עם הכסף של הניצולים מהשואה הראשונה.

אוריה בר-מאיר, סטודנט לתואר שני בהיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב, ומתמחה בהיסטוריה פוליטית של בריטניה מאז מלחמת העולם השנייה. מגיע מתחום המדיה החברתית. חובב פוליטיקה וסאטירה

אחד אחרי השני הם צועדים, בתורם יפלו אל הבור, יכוסו ברגבי האדמה המדממת, ולא יצאו משם עוד לעולם. בחורים מלאי חלומות ותוכניות לעתיד, כל כך קצר היה הביקור שלהם על פני האדמה הזו. "הותר לפרסום" ו"הותיר אחריו" המחנק מאיים להגיע, הלב מאיים להתפורר, ואז במפתיע זה חולף. מסתבר שבסוף מתרגלים להכל, גם לזה. נהיינו קהים רגשית.

אני אחות שכולה מגיל 12, ואני רוצה להגיד לכם משהו חשוב. השכול, הוא לא הולך לשום מקום. הוא לא נמוג. ולא מתפוגג ולא נחלש או נעשה יותר קל. הוא רק משנה צורה מפעם לפעם, או משנה אותנו. השכול אויב עקשן ואלים, מחליש ומתיש, את הגוף והנשמה, מבודד חברתית ומשפחתית וגורם למחלות. השכול הוא פרטי, פרטי שלך.

יעל שילר, אחות שכולה של איתן מלמד ז"ל, כוריאוגרפית ורקדנית בעלת סטודיו Ano Luna -המרכז הישראלי לרקדנים בתל אביב (צילום פורטרט: רון קדמי).

ההחלטה של בית הדין הפלילי הבינלאומי מיום חמישי שעבר להוציא צווי מעצר נגד ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ושר הביטחון לשעבר יואב גלנט בגין פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות בעזה, היא עיוות מוסרי והיסטורי לא נתפס. כארגון המייצג נוצרים ציונים מרחבי העולם, השגרירות הנוצרית הבינלאומית קיבלה את ההודעה על כך בזעזוע.

החלטת הקהילייה בינלאומית להשתמש בכלים הפליליים החמורים ביותר שנחקקו בעקבות השואה נגד מדינת ישראל והעם היהודי היא עיוות בלתי מתקבל על הדעת של ההיסטוריה ושל המוסר.

דיוויד פרסונס הוא עורך דין, סופר, עיתונאי, פסטור מוסמך ומומחה למזרח התיכון, המשמש כסגן נשיא ודובר בכיר של השגרירות הנוצרית הבינלאומית בירושלים.

קידום קצינים במשטרה ובמערך הכליאה הלאומי בהתאם לחנופה ונכונות לפעול בניגוד לשלטון החוק ולפגוע בזכויות אדם למען שר פשיסט, אינו המצאה ישראלית. מדובר בדפוס מוכר מהפיכות משטרים לדיקטטורות – ומהדיקטטורות עצמן.

התוצאה היא כמובן דחיקת קצינים מקצועיים, הגונים, ישרים ומחויבים לשלטון החוק, פריחת פשע מאורגן, השתלטות עבריינית על שלטון מקומי, התפרצות אלימות חמורה וגיהינום חברתי-כלכלי בעיקר למוחלשים.

עו"ד דניאל חקלאי הוא בעל משרד עריכת דין שמתמחה בייצוג בתחומי המשפט הפלילי, עבירות הצווארון הלבן, ועדות החקירה, הדין המשמעתי ולשון הרע. יליד שנת 73', נשוי ואב לשני בנים. פרסם מאמרים וכן סיפורים קצרים בכתבי עת דיגיטליים. אוהב מאד ספרות, קולנוע ומוזיקה. מוטרד מאד מהסכנות העצומות למשטר הדמוקרטי ולזכויות האדם והאזרח. מנסה לחשוב כיצד למקם את המשפט החוקתי ואת המשפט הפלילי בהקשרים סוציולוגיים, תרבותיים, פוליטיים, היסטוריים ופסיכולוגיים.