סיסמת היחידה המובחרת, שייטת 13, מלמדת אותנו ש:

"כשהגלים מתחזקים, החזקים מתגלים".

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

הסיסמה משמשת מטאפורה גם לחיים עצמם, לא רק לחיים בלב ים. כשמשהו קשה קורה אפשר לראות מי החזק/ה האמיתי.

תקופת הקורונה לימדה אותי שהמשפט הזה יכול להתפרש לשני הכיוונים.

מצד אחד, ראינו את עם ישראל מתגייס לטובת החלשים במלוא תפארתו: התנדבויות, בדק בית על השכנים המבוגרים, קניות כחול לבן ושלל יוזמות פרטיות.

אך מצד שני, ראינו גם איך החזקים התגלו במובן פחות חיובי, אלא בפירוש הכוחני של המילה. ראינו איך בחלקים נרחבים של האוכלוסייה הדתית והחרדית דורשים שנשים לא תגענה לבית הכנסת כדי לא לתפוס מקום של גבר. היינו עדים לצפצוף על התקנות בתקופת הקורונה. ולאחרונה, יצא גרף תחת ידיה של ד"ר רינה אזולאי ש"מוכיח" איך גלי התחלואה קשורים להגעתן או היעדרותן של נשות הכותל מתפילתן החודשית בכותל המערבי.

ראינו דתיים וחרדים רבים דורשים שנשים לא תגענה לבית הכנסת כדי לא לתפוס מקום גבר. היינו עדים לצפצוף על תקנות הקורונה, ולגרף של ד"ר רינה אזולאי ה"מוכיח" שגלי התחלואה קשורים להגעת נשות הכותל לתפילה חודשית

חשבון פשוט מלמד אותנו כי 6+3=9, אלא שכפי שד"ר רינה אזולאי, מרצה למתמטיקה, ודאי יודעת, יש מגוון דרכים להגיע לאותה התוצאה. כך לדוגמא 1+8 גם יובילו לאותה התוצאה, וגם 7+2 וכן הלאה.

הדרך בה אנחנו מבצעות דברים, גם אם התוצאה היא נכונה, אינה הדרך היחידה.

ביהדות ישנם מנהגים רבים ומסורות שונות. כל משפחה המקיימת ליל סדר מוסיפה חידושים משלה; מנהג עדות פרס קורא להצליף בעזרת בצל ירוק אחד בשני בזמן אמירת עשרת המכות.מנהג פמיניסטי מודרני מוסיף תפוז לקערת הסדר. מרכיבי הכרפס, המרור והחרוסת משתנים בהתאם לעדות השונות, וכן הלאה.

השורה התחתונה היא – שכולם קיימו ליל סדר.

בכל הנוגע לעבודת הבורא – מי קבע שישנה רק דרך אחת להיות דתי/ה? גם חברי וחברותי מהיהדות הרפורמית והקונסרבטיבית יגדירו עצמם כדתיים, רק בצורה שאינה תמיד תואמת את עולם האורתודוקסיה.

כשתנועת החסידות הייתה בחיתוליה, קמו המתנגדים הליטאים והשמיעו קול מחאה (ולעיתים קרובות גם יותר ממחאה קולנית). הם חששו כמובן שהחסידים מנסים להקים כת חדשה, אך יותר מכל, הם פחדו שמנהיגים חסידיים יתפסו את מקומם של המנהיגות הליטאית וכי הדבר טומן בחובו גם הפסדים כלכליים עבור הליטאים.

החרימו אותם, טענו שהם מחרבי היהדות וכי סופם להיכחד תוך עשור. והנה, ברוך ה' עדיין קיימים בקרבנו חסידויות רבות.

מזכיר לך משהו? את הטענות כלפי הרפורמים, אולי?

בראשית תנועת החסידות, מתנגדיה הליטאים חששו שחסידים יתפסו את מקום המנהיגות הליטאית. החרימו אותם, טענו שהם מחרבי היהדות וכי סופם להיכחד תוך עשור. והנה, הם עדיין בקרבנו. מזכיר טענות נגד רפורמים?

גילוי נאות: אני לא רפורמית או קונסרבטיבית. נולדתי לתוך העולם האורתודוקסי ועודני מגדירה את עצמי ככזאת. המפגש הראשון שלי עם רב רפורמי היה בגיל 16 ולא הצלחתי לרדת לעומק הדברים. אלא שבניגוד לאחרים, התבגרתי והבנתי שהעולם הוא לא שחור ולבן, וכי לא כל השונה ממני טועה.

אני מגיעה לעולם הדתי והרוחני שלי בדרכי, אבל יודעת (ויותר מזה, מעריכה) שישנן עוד דרכים, וכי מסוכן לחשוב שכל האמת נמצאת אצלי.

אני קוראת לד"ר אזולאי ולכל אותם מתנגדים ומתנגדות לעשות את החשבון הפשוט ולהניח את השנאה בצד.

יוכי רפפורט-זירלר היא מנכ"לית נשות הכותל. היא נולדה והתחנכה בצפת, בעולם אורתודוקסי. שירתה כמפקדת בקורס נתיב, בחיל החינוך והנוער, ולאחר מכן למדה מדעי המדינה ומזרח תיכון באוניברסיטת בר-אילן. לאחר שנה בה עבדה בסוכנות ידיעות, היא הבינה שהלב שלה שייך לעולם היהדות הפלורליסטית והצטרפה לנשות הכותל ב2016. יוכי מתגוררת בירושלים עם בן זוגה ובתם הקטנה, שם היא מנהלת אורח חיים אורתודוקסי פתוח (צילום: הילה שילוני)

השבוע רצו ברשתות החברתיות ציטוטים מתוך דבריו של העיתונאי אמנון אברמוביץ':

"הדבר הכי חשוב שיצא מהמלחמה הזאת (הוא) שהפוליטיקה תחדל להיות קריירה. אי אפשר להפקיד את גורלנו בידי יריב לוין, ומירי רגב, ושמחה רוטמן, ובצלאל סמוטריץ', ואיתמר בן גביר, ועמיחי שיקלי, ואריאל קלנר ועמית הלוי. אני חושב שאנשים שכבר עשו לביתם מתחומי המשק, הניהול, הכלכלה, האקדמיה, פעילים חברתיים וממערכות שונות חייבים להיכנס לפוליטיקה כשליחות, ולא כקריירה".

עמירם גיל הוא משפטן, יועץ ומרצה. עומד בראש המיזם מוסדות, הפועל לחיזוק המוסדות הדמוקרטיים בישראל. לשעבר מנהל תכנית קלינית ומרצה למשפטים באוניברסיטת רייכמן, עורך דין בפירמות בישראל ובארצות הברית, וחבר ועד מנהל ואחראי על מדיניות בארגוני חברה אזרחית.

• העתק קישור
• שיתוף במייל
• שיתוף בטוויטר
• שיתוף בפייסבוק
• שיתוף בווצאפ
• הדפסת כתבה

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

את מקור הנוהג להתאבל על המתים ניתן למצוא בתיעודים המוקדמים ביותר של חיי קהילה. נדמה לנו לעתים כי המוות ושלל המנהגים העוטפים אותו מוחלטים וקבועים, אך כמו כל תופעה חברתית עברו מנהגי הקבורה תהליך של שינוי לאורך ההיסטוריה.

הסמלים המאפיינים את מנהגי הקבורה משתנים בין קהילות, ובסימבוליזם זה ניתן למצוא רמזים לאופן בו מפרשות תרבויות שונות את חוויות החיים והמוות.

מתעניינת מאוד בזירה הפוליטית ומרגישה שיש לה מה לכתוב, בעיקר על האופן שבו היא נדונה בתקשורת.