בשבוע שעבר, במפגש זום, נשא יו"ר יש עתיד יאיר לפיד נאום בחירות באנגלית. 600 ישראלים דוברי השפה הקשיבו לו. לאחר ששטח את טיעוניו נגד הממשלה היוצאת, לפיד השיב לשאלות במשך שעה. אחד המשתתפים הציג לו שאלה שבדרך כלל לא נשמעת בפורומים כאלה. השואל, תושב זכרון יעקב, ביקש מלפיד להגיב על הפער העצום ברווחה ובתשתיות בין המועצה בה הוא מתגורר לבין המועצה הסמוכה, פוריידיס.

לפיד לא היסס. מכיוון שקואליציות מחייבות פשרות, כל מפלגה מחליטה אילו מהמטרות הפוליטיות שלה הן "מאסט, דברים שאני לעולם לא אתפשר עליהם".

"עבור יש עתיד", הוא הסביר, "אלו זכויות להט"בים, העובדה שלא ניתן למפלגות הימין לעשות את מה שהן רוצות בשטחים, והעובדה שישראל צריכה להשקיע יותר באוכלוסייה הערבית".

פוליטיקאים ישראלים, בעיקר מהימין, לרוב עונים על שאלות הנוגעות לשוויון בטיעונים פרקטיים. השקעה במגזר הערבי טובה לכלכלה, טובה לתעשייה, מפחיתה את הפשיעה. הטיעון העיקרי שנשמע בעד השקעה באוכלוסייה הערבית בישראל הוא שזה טוב לכל השאר המגזרים. אבל באותו ערב לפיד שם את הדגש דווקא על רווחת הערבים.

יאיר לפיד בארוע בחירות שנערך בזום, ב-9 בפברואר 2021 (צילום: צילום מסך)

"הדבר הנכון הוא שהמדינה תשקיע בשכונות הערביות אותם סכומים שהיא משקיעה במקומות אחרים, בדיור, בחינוך, במערכת הבריאות. זה פשוט הדבר הנכון לעשות", אמר.

"אני מסתובב בארץ לא מעט. אני תמיד קצת מתבייש כשאני נכנס לעיר ערבית ורואה את מצב הכבישים  והתשתיות. שוויון אזרחי הוא חלק ממה שמדינות צריכות לעשות, ואנחנו לא עושים את זה".

הוא ציין שישראל מוציאה כ-25% פחות על תלמיד בבית ספר ערבי בהשוואה לתלמיד בבית ספר יהודי. "זה פשוט לא צודק", הוסיף. "אתה לא יכול לעשות את זה אם אתה מגדיר את עצמך כמדינה הוגנת. אנחנו לא יכולים לשבת בזכרון ולהסתכל על פוריידיס ולהגיד, אלה אזרחים סוג ב'. אין אזרחים סוג ב' במדינה שמכבדת את עצמה".

"אתה לא יכול לעשות את זה אם אתה מגדיר את עצמך כמדינה הוגנת. אנחנו לא יכולים לשבת בזכרון ולהסתכל על פוריידיס ולהגיד, אלה אזרחים סוג ב'. אין אזרחים סוג ב' במדינה שמכבדת את עצמה"

דאגתו של לפיד לציבור הערבי בארץ איננה דבר חדש במובן הרחב. הוא כבר כתב ודיבר על אי השוויון בעבר. אבל הנושא זוכה כעת לדחיפות חדשה אצל הפוליטיקאים הישראלים, ומסיבה טובה.

מבט על הכפר פוריידיס, ספטמבר 2016 (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

נזילות גדולה

"יש נזילות גדולה", מסביר יוסף מקלדה, המייסד והבעלים של מכון הסקרים "סטאטנט"  והסוקר המוביל בחברה הערבית. "דעת הקהל משתנה בצורה הרבה יותר דרמטית מאשר בעבר". הרשימה המשותפת השיגה תוצאות מרשימות בשני סבבי הבחירות האחרונים. היא זכתה ל-13 ו-15 מושבים – הייצוג הפוליטי הגבוה ביותר שהיה אי פעם לערבים בכנסת.

אבל השיא הזה לא צפוי לחזור על עצמו בבחירות הקרובות, אומר מקלדה. "התפרקות הרשימה המשותפת עם עזיבתה של רע"ם, וכן קריסת הקונצנזוס הפוליטי הערבי, שבמסגרתו המפלגות הניחו בצד את חילוקי הדעות הפנימיים ביניהן לטובת אחדות, יובילו ככל הנראה לירידה בשיעורי ההצבעה ביישובים הערביים".

"התפרקות הרשימה המשותפת עם עזיבתה של רע"ם, וכן קריסת הקונצנזוס הפוליטי הערבי, שבמסגרתו המפלגות הניחו בצד את חילוקי הדעות הפנימיים ביניהן לטובת אחדות, יובילו ככל הנראה לירידה בשיעורי ההצבעה"

מקלדה מציין שהמפלגות הערביות מנהלות כעת קמפיינים שליליים – "קמפיינים של שנאה" – זו כנגד זו. " הקמפיינים האלה מורידים את שיעור ההצבעה", הוא אומר. מהסקרים שהוא עורך בתקופה האחרונה, הוא צופה שהרשימה המשותפת תקבל כ-100 אלף קולות פחות מאשר בבחירות האחרונות, ירידה של 17% מ-580 אלף הקולות לערך שהשיגה המפלגה במרץ 2020.

עם זאת, הוא מוסיף, התנודתיות גדולה מדי, ו"אנחנו פשוט לא יכולים לדעת מה יהיה בעוד חודש". על פי הסקרים של מקלדה, שחזו את תוצאות ההצבעה בציבור הערבי בעבר, הרשימה המשותפת מקבלת בין שישה לתשעה מנדטים, ואילו רע"ם המורדת מתנדנדת סביב אחוז החסימה, כלומר צפויה באותה מידה לקבל "ארבעה או חמישה מנדטים או כלום".

חברי הרשימה המשותפת מגיעים לפגישה עם נשיא המדינה (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)

אם התחזיות הפסימיות של מקלדה יתגשמו, 15 המנדטים של המפלגות הערביות בכנסת ה-23 יצטמצמו לשישה בלבד בכנסת ה-24. אפילו בסקרים האופטימיים ביותר שלו, הרשימות הערביות מקבלות יחד 13-12 מנדטים בלבד. זו קריסה מהדהדת של סיפור ההצלחה קצר הימים של הרשימה המשותפת, קריסה שמשקפת את המחלוקות הגוברות בתוך החברה הערבית עצמה.

התפצלות רע"ם מהרשימה המשותפת שינתה את השיח בזירה הפוליטית הערבית. בעבר, המפלגות התחרו על מיקומם ברשימה המאוחדת, דבר שלא עניין את הבוחר הממוצע. "עכשיו הן מתחרות על האג'נדה", מסביר מקלדה.

מדובר בסדקים מהותיים בפוליטיקה הערבית: זכויות הקהילה הלט"בית (רע"ם מתנגדת, חד"ש תומכת), חשיבות הסכסוך הישראלי-פלסטיני בסדר היום הערבי-ישראלי, מקומה של הדת בחיים הציבוריים, רצונה של רע"ם להצטרף לקואליציה השלטת כדי להשיג מימון למגזר הערבי, גם אם הדבר כרוך בשותפות עתידית עם מפלגות מהימין.

לדוג קולות צפים

לתוך הוואקום הזה נכנסו מפגות אחרות המרכזות מאמצים למשוך אליהן את המצביעים הערבים המאוכזבים. מהליכוד ועד העבודה ומרצ, החלו לקרוץ בגלוי וביתר שאת למצביעים הערבים.

חברי הרשימה המשותפת, מנסור עבאס מרע"ם ומטאנס שחאדה מבל"ד, 14 במרץ 2019 (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בילה בחודש שעבר כמות מפתיעה של זמן בסיורים בקרב הבדואים בדרום, בסיס הבוחרים הנאמן ביותר של רע"ם. הוא גם מקפיד לבקר מרכזי חיסון ביישובים ערביים, שבחלקם כף רגלו לא דרכה קודם. לראשונה, הליכוד אפילו פרסם תשדיר בחירות בשפה הערבית.

למפלגות הרוב היהודי יש סיבה טובה לפנות לבוחרים הערבים. בחלק מהסקרים מרצ והעבודה קרובות לאחוז החסימה, כך שהאפשרות שקיים ציבור בוחרים פוטנציאלי חדש מפתה במיוחד.

באשר לליכוד, הרצון העז לשבור את מצב התיקו בקלפי, שבו הימין מוצא את עצמו שוב ושוב, הוביל לפנייה מחושבת לציבור הבוחרים הערבי.

יש עתיד גם מחפשת עוד מצביעים. אבל לפנייתה לקהל הבוחרים הערבי יש יתרון נוסף עבור מפלגה הרואה עצמה כמפלגת מרכז ליברלית. עצם התמיכה בשוויון היא גם דרך להדגיש את האתוס הליברלי המכונן של התנועה.

ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הבריאות יולי אדלשטיין בקופת חולים כללית בזרזיר, 9 בספטמבר 2021 (צילום: עמוס בן גרשום/לע"מ‎)

כל זה לא אומר שהמפלגות הללו התעלמו מהערבים בעבר. מרצ והעבודה תומכות זה זמן רב בזכויות מיעוטים, ובשנות ה-90 ממשלות בראשות השמאל השקיעו רבות ביישובים הערביים, לפחות בהשוואה להזנחה שקדמה לכך.

שלוש הממשלות האחרונות של נתניהו השקיעו בתשתיות, בחינוך ובתחומים נוספים של החיים הציבוריים בחברה הערבית יותר מאשר כל ממשלה שקדמה להן. הליכוד ניסה להצניע את העובדה הזו בעבר. עכשיו הוא מתהלל בה. נתניהו מזכיר אותה בכל ביקור שלו ביישוב ערבי בחודש האחרון.

שלוש ממשלות נתניהו האחרונות השקיעו בתשתיות, בחינוך ובתחומים נוספים של החיים הציבוריים בחברה הערבית יותר מאשר כל ממשלה שקדמה להן. הליכוד ניסה להצניע את העובדה הזו בעבר. עכשיו הוא מתהלל בה

הנושא לא חדש גם ליש עתיד. היא תומכת זה זמן רב בהשקעה ביישובים הערביים וגילתה פעמים רבות קשב לדאגותיהם של אזרחי ישראל הערבים. דוגמה אחת לאחרונה: לאחר מותו של אחמד חיג'אזי, סטודנט לסיעוד בן 20 שנקלע לחילופי אש בין המשטרה לבין עבריינים בטמרה בתחילת החודש, חבר הכנסת יואב סגלוביץ' מיש עתיד, ניצב לשעבר במשטרה, נסע לטמרה כדי להביע את תנחומיו בפני משפחתו של הקורבן.

שלא כמו מנהיגים אחרים שמחזרים עכשיו אחר הקול הערבי, סגלוביץ' כבר הכיר את הדרך. העיתונאי עפיף אבו מוך, פרשן ופעיל ערבי ישראלי, צייץ לאחר הביקור: "אני עוקב תקופה אחרי סגלוביץ' וחייב לציין שהוא מקפיד לבקר ביישובים הערביים ולשמוע את האנשים, בניגוד ללא מעט ח"כים יהודים שמבחינתם הציבור הערבי זה סוג של טריטוריה מחוץ למדינה".

יהיה זה פשטני מדי להתייחס בביטול למחויבות החדשה של הפוליטיקאים היהודים לציבור הערבי, כנובעת ממניעים פוליטיים גרידא.

פוליטיקאים ממרצ בשמאל ועד ימינה בימין מאמינים שהם אנשים סובלניים ושוויוניים, גם אם שיקולים פוליטיים לפעמים גורמים להם להתנהג אחרת. בסופו של דבר, יש כנות בתשומת הלב החדשה הזאת לציבור הערבי. היא מונעת מהדחף הטבעי ביותר של פוליטיקאי: ישנם הרבה קולות צפים, וכולם רוצים לדוג אותם.

מה, אחרי כל זה, צריך לחשוב האזרח הערבי? מי ידאג לו אם בכנסת הבאה יישבו הרבה פחות חברי כנסת ערבים? מי יתבע מהממשלה דין וחשבון על הבטחותיה?

אם מפלגות הרוב היהודי יגלו ב-23 במרץ שהמאמץ למשוך מצביעים ערבים כשל, האם הדאגה ליישובים הערבים תתנדף פתאום מהפוליטיקה היהודית כלעומת שבאה, ותותיר את האזרחים הערבים ללא זכר מכל תשומת הלב שמורעפת עליהם כעת?

איימן עודה מצביע בחיפה, כשילדיו לצידו, 2 במרץ 2020 (צילום: פלאש90)