אחרי שוויליאם (ביל) לוויט נלחם לצד חיילים שחורים כקצין בחיל הים האמריקאי במלחמת העולם השנייה, הוא חזר הביתה והפך לחלוץ הפרברים האמריקאים. אך בניגוד לאינטגרציה הגזעית בנייבי, על שחורים נאסר לגור בשכונות ההעתק-הדבק שהקים לוויט.
משפחת לוויט, ששורשיה מתחילים באוסטריה וברוסיה, יצרה מהפכה בשוק הדיור שדומה למהפכה שהוביל הנרי פורד בשוק הרכב. כדי לבנות את לוויטאון (Levittown) בלונג איילנד, הפרבר המוצלח הראשון שלהם, לוויט ובניו יצרו תהליך דמוי הייטק שאורכו 26 שלבים. השיטות והנהלים של החברה זכו לחיקוי באלפי פרברים ברחבי המדינה.
בשנים 1951-1947 תוכנית האב המקורית של לוויטאון הושלמה עם 17 אלף בתים, מספר בריכות משותפות וחצרות בלי גדרות שעודדו ילדים לשוטט בחופשיות.
"אני לא פה רק בשביל לבנות ולמכור בתים", אמר לוויט בריאיון ב-1952, שהתקיים בזמן ההקמה של הלוויטאון הבאה בתור, בפנסילבניה. "אם לדבר לגמרי בכנות, אני מחפש גם קצת תהילה. אני רק בן אדם. אני רוצה לבנות עיירה שאפשר להתגאות בה", הוא אמר.
בלונג איילנד, "התהילה" של לוויט הובילה לכך שהעדפת התושבים, שהשכונה שלהם תיקרא "איילנד טריס" (Island Trees) תזכה להתעלמות בשם האהבה העצמית של לוויט. אבל המייסד הרשה לתיכון של לוויטאון להיקרא "איילנד טריס".
בניו יורק ובפנסילבניה, שכונות לוויטאון הפכו לשם נרדף לפרברים בייצור המוני. הודות לחוק ההטבות לחיילים אחרי המלחמה, חיילים משוחררים יכלו לרכוש בית מרוהט תמורת מקדמה קטנה מאוד – אלא אם היו שחורים.
בכל הקהילות של לוויט, כולל בווילנגבורו בניו ג'רזי, החברה אכפה מדיניות שנועדה למנוע משחורים לרכוש בתים. לוויט גם הרשה לקהילה היוקרתית יותר, סטרת'מור בלונג איילנד, להשאיר יהודים בחוץ.
"אני לא פה רק בשביל לבנות ולמכור בתים", אמר לוויט בריאיון ב-1952, שהתקיים בזמן ההקמה של הלוויטאון בפנסילבניה. "אם לדבר לגמרי בכנות, אני מחפש גם קצת תהילה. אני רוצה לבנות עיירה שאפשר להתגאות בה"
הידוע לשמצה מכולם, כמה קילומטרים מסטרת'מור, הוא כנראה "סעיף 25" של הסכם הדיור בלוויטאון, שאסר על בתים "להימצא בשימוש או לשמש למגורים של כל אדם שאיננו חבר של הגזע הלבן".
שנה אחרי יצירתו של סעיף 25, קבע בית המשפט העליון שהנחיות מפלות גזעית מפרות את התיקון ה-14 לחוקה. למרות שסעיפים נגד שחורים לא יכלו להופיע יותר בחוזים אחרי 1948, לוויט המשיך לרסק ניסיונות לאינטגרציה גזעית בעיירות שלו.
"הכושים באמריקה מנסים לעשות ב-400 שנה את מה שהיהודים בעולם לא הצליחו להשיג ב-6,000 שנה", כתב לוויט, שנתבע מספר פעמים על המדיניות הגזענית שלו.
בכל הקהילות של לוויט, כולל בווילנגבורו שבניו ג'רזי, החברה אכפה מדיניות שנועדה למנוע משחורים לרכוש בתים. לוויט גם הרשה לקהילה היוקרתית יותר, סטרת'מור בלונג איילנד, להשאיר יהודים בחוץ
"כיהודי, אין כל מקום בלבי לאפליה גזעית", כתב. "אולם נוכחתי לדעת שאם נמכור בית אחד למשפחה כושית, יסרבו אחר כך לקוחות לבנים להיכנס לסביבה זו… אנחנו יכולים לפתור את בעיית הדיור או שאנחנו יכולים לפתור את הבעיה הגזעית, אבל אנחנו לא יכולים לשלב את השתיים", כתב לוויט.
שש שנים אחרי הקמת לוויטאון בלונג איילנד, מסע הצלב נגד המדיניות הגזענית של לוויט הגיע לקדמת בית בלוויטאון, פנסילבניה.
משבר בלוויטאון פנסילבניה
מדיניות ה"לבנים בלבד" בפרויקטים של לוויט נתקלה בהתנגדות בלוויטאון שנבנתה מצפון לפילדלפיה – קהילה נעימה שבה הרחובות המפותלים והמשופעים בעדינות נקראו על שם פרחים ועצים.
באוגוסט 1957 עברה משפחה שחורה לגור בפרבר הלבן. ויליאם מאיירס היה חייל משוחרר, סטודנט לדוקטורט בהנדסה, ואשתו דייזי הייתה בוגרת קולג'. משפחת מאיירס עברה עם שלושת ילדיה לבית עם שלושה חדרים.
בתוך שעות מהגעתה של המשפחה לשכונה, מאות אנשים נאספו מחוץ לביתה כדי לצעוק ולמחות על בואה. בכל רחבי העיירה רחשו השמועות על "קבוצות מבחוץ" שמימנו את המעבר של משפחת מאיירס ללוויטאון, ביניהם "הליגה נגד השמצה, היהודים והאדומים".
"כיהודי", טען לוויט, "אין כל מקום בלבי לאפליה גזעית. אנחנו יכולים לפתור את בעיית הדיור או שאנחנו יכולים לפתור את הבעיה הגזעית – אבל אנחנו לא יכולים לשלב את השתיים", קבע
"המשבר בלוויטאון" עשה כותרות מסביב לעולם. קבוצה בשם "הוועדה לשיפור לוויטאון" דרשה שמשפחת מאיירס תסולק, ומישהו השליך אבן מבעד לחלון הקדמי של ביתה.
במהלך המשבר, זוג יהודי – ביאה ולואיס וכלר – עבדו עם משפחות נוספות בלוויטאון כדי לסייע לבני משפחת מאיירס. למעשה, קואליציה של שכנים התארגנה שישה שבועות לפני יום המעבר של משפחת מאיירס כדי לתאם תגובה להתקוממות הצפויה.
בדיווח על ביטול ההפרדה הגזעית בלוויטאון, שכתב בנם, ניק וכלר, שהיה בן עשר בזמן האירועים, ההתקפה כלפי משפחת מאיירס ותומכיהם נמשכה חודשים. לדוגמה, הבית מאחורי בית מאיירס נרכש והפך למועדון החברתי Dog Hollow, עם מוזיקה דתית אמריקאית שחורה שהושמעה בווליום גבוה מהרמקולים כל היום והלילה.
משפחת וכלר, ועמיתיה הפעילים, שהיו ברובם קווייקרים ופרוטסטנטים, זכו לשיחות "מתיחה" בלתי פוסקות ולאיומים, כמו גם לשלוש האותיות המאיימות, KKK, שהופיעו באדום על בית המשפחה. פתק שצורף ויועד ל"מר ו'" הפציר במשפחה "לברוח כל עוד אתם יכולים".
במהלך הקמפיין בלוויטאון, שתודלק על ידי הקו קלוקס קלאן, צלבים נשרפו בשטחיהן של כחצי תריסר משפחות שתמכו במשפחת מאיירס, וגם על המדשאה של משפחת וכלר. בשלב מסוים, שוטר נפצע קשה מפגיעת אבן.
בתוך שעות מהגעת משפחת מאיירס לשכונה, מאות אנשים נאספו מחוץ לביתה כדי לצעוק ולמחות נגד בואה. ברחבי העיירה רחשו שמועות על "קבוצות מבחוץ" שמימנו את המעבר של המשפחה ללוויטאון
במהלך כל המהומה, המשטרה המקומית והארצית לא הצליחה להשתלט על ההטרדות. רק אחרי שהמשפחות הפגועות ניגשו לבית המחוקקים ואיימו לעזוב את לוויטאון – התחילו להתייחס אליהן ברצינות. צו מניעה קבוע ניתן לשבעת הנפגעים שחוו הטרדות באופן החמור ביותר – והאלימות הסתיימה עם ניצחון ממשי לאינטגרציה.
ויליאם לוויט הרחיק את השחורים מהעיירות שלו ככל שהצליח, אבל קואליציה של שכנים הצליחה לשנות את המדיניות הגזענית שלו בפנסילבניה. הטקטיקות של הפעילים בלווינגטאון, ביניהן קבוצות ל"מציאת עובדות" שמטרתן הייתה להפריך שמועות, חזרו על עצמן כמה שבועות מאוחר יותר בליטל רוק, ארקנסו.
"כשאת מגלה שאין עוד מקומות שאליהם יכול אדם לבן לעבור בלי שיהיו לו שכנים שחורים, זה עשוי להיות הסוף הטוב ביותר האפשרי להפרדה גזעית", אמרה הבעלים של בית בלוויטאון בסרט תיעודי מ-1957, "משבר בלוויטאון, פנסילבניה".
64 שנים אחרי המאבק לאינטגרציה, העיירה בפנסילבניה, שמונה 52 אלף תושבים, היא 90% לבנה. לפי תחזיות המפקד הלאומי האמריקאי, המדינה תהפוך למדינת "מיעוט לבן" ב-2045, כשלבנים יהוו 49.7% מהאוכלוסייה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו