"בפינלנד יש 2,200,000 סאונות ורק 5 מיליון תושבים, אז זה יוצא בערך סאונה לכל שני פינים" – אישה מבוגרת שישבה מאחורי במטוס הקריאה בהתלהבות מתוך עלון תיירותי שנדחס אל תוך התא הקטן בגב המושב.
"רק עכשיו עזבנו סאונה אחת גדולה, ואת כבר רוצה שיהיה לך חם?" – שאל אותה גבר שישב לידה.
אחרי זה התווכחו קצת על הטמפרטורה – האם היא גבוהה קצת יותר בהלסינקי (כ-17-19 מעלות) מאשר באגמים, או להפך. שניהם נראו מרוצים למדי, כמו ילדים קטנים שמצליחים להערים על ההורים ולברוח לאיזו הרפתקה.
הטיסה תל-אביב-ההלסינקי של פינאייר הייתה מלאה עד אפס מקום, אך כנראה שהקרירות הפינית כבר הצליחה להשפיע על הנוסעים. אף אחד לא צעק ולא חיפש לקנות בדחיפות כמה חפיסות שוקולד מוזלות.
בעיני הנוסעים – לא מעט זוגות מבוגרים, לפעמים מלווים בנכדים, אך גם משפחות צעירות עם ילדים – השתקפו המראות של ארץ הפלאות בה היינו אמורים לנחות בעוד ארבע שעות טיסה בלבד.
ארבע שעות שהפרידו בין ישראלים שעורם נצרב בשמש הנצחית, וגרונם ניחר מהחול שמביאה בשפע רוח מזרחית, לבין האגמים הכחולים והקרירים והמרבדים הירוקים של עצי אורן, אשוח וליבנה.
כבר בשנה שעבר דיברנו על דרך המילוט מהחום והלחות לחוף המבטחים הקריר של פינלנד. איכשהו בסוף נסענו לדרום איטליה. באוגוסט. היה כיף, אבל חלום ליל קיץ על ארץ האגמים והסאונות המשיך לרדוף אותנו.
השנה הזמנו כרטיסי טיסה להלסינקי ובית עץ בצבע כחול ליד אגם כחול עוד יותר, ארזנו את כל הילדים, שתי סבתות וסבא אחד, ודחפנו כמה סוודרים ומטריות במזוודה שצריך היה לפרק בה את כל שקיות הוואקום עם בגדי החורף, כדי לשלוף אותם משם.
כשבועיים לפני הטיסה התחלנו לבדוק את מזג האוויר ביעד שלנו וגם בישראל. שמחנו, כשראינו שהטמפרטורה אינה עולה על 19 מעלות באף אחד מימי השהות שלנו בפינלנד, ושמחנו עוד יותר כאשר ראינו שהטמפרטורה בארץ בתאריכים כמעט כפולה, כאילו שנסענו לכל הקיץ ולא לעשרה ימים גלמודים.
שכרנו בבוקינג בית נחמד ליד האגם, במרחק של שלוש שעות נסיעה מהלסינקי, וגם דירה בבירה ללילה האחרון, וספרנו את הדקות שנשארו לטיול.
פעם, בחיים אחרים
גילוי נאות: אני דווקא אוהבת כשחם. אני לא ממש סובלת מחמסינים או שרבים, נפרדת מהשמיכה החמה רק כשמתחיל החופש הגדול בבתי הספר היסודיים (כלומר, תחילת יולי), ולא נכנסת לים כשטמפרטורת המים היא מתחת ל-26 מעלות.
אני מתעצבנת כשאומרים לי "את רוסיה! איך זה שכל הזמן קר לך?" (הלוואי שהיה לי שקל על כל פעם ששמעתי את השטות הזאת, כי אז כבר מזמן הייתי יכולה לקנות בפינלנד איזה אי קטן), ומסוגלת לאכול מרק חם גם כשכולם מזמינים גלידות.
פעם, בחיים אחרים, כשהייתי בת 9 עד 12, נסענו כל קיץ ללטביה, לחוף הים בלטי, ואימא שלי סיפרה לכולם בגאווה ששחיתי בים גם כשהטמפרטורה הייתה לא יותר מ-12 מעלות.
אני מתעצבנת כשאומרים לי "את רוסיה! איך זה שכל הזמן קר לך?" הלוואי שהיה לי שקל על כל פעם ששמעתי את השטות הזאת כי אז הייתי כבר מזמן יכולה לקנות איזה אי בפינלנד
באותה תקופה גם לבשתי שמלת בית ספר מכוערת בצבע חום עם סינר שחור מכוער עוד יותר, וענדתי עניבה אדומה לכבוד זה שהייתי חברה בארגון נוער של המפלגה הקומוניסטי.
מה זה אומר עליי? רק את זה שעד גיל 14 גדלתי בברית המועצות לשעבר. ובכל זאת, המחשבה על חופש פיני קריר קסמה לי מאוד, גם בגלל הנופים והיופי, אך גם כי שרציתי לבלות זמן במדינה שהשיגה את כל מה שמדינת ישראל עדיין נאבקת להשיג: חינוך מצוין, כלכלה חזקה שבבסיסה יש שוויון ושירותי רווחה מתפקדים, שוויון בין גברים לנשים וסובלנות.
רציתי לפצח את הסוד הפיני.
ביקור רשמי בתור ח"כית
לפני כשנה ביקרתי בפינלנד בביקור רשמי בתור ח"כית, כיוון שהייתי יו"ר קבוצת הידידות עם הפרלמנט הפיני. התאהבתי בסואומי (שמה של פינלנד בפינית) מיד.
הלסינקי הרגישה מאוד ביתית, נוחה ויפה, והמפרץ הפיני שמעברו השני נמצאת סנקט-פטרבורג הזכיר לי את הים הבלטי שם העברתי כמה קיצים נהדרים.
באותו ביקור נפגשתי עם ראשי מערכת החינוך בפינלנד, ושמעתי מהם על "הסוד הפיני". כידוע, פינלנד היא המובילה בתחום החינוך בכל העולם.
החינוך הוא חינם כולל לימודים גבוהים, הילדים לומדים בכיתות קטנות במעגלים, כשהם ישובים על שטיחים, אין מבחנים ואין ציונים, אין את המירוץ המטורף של שיעורי עזר, וקיים גם חינוך מקצועי. אבל עדיין פינלנד מצליחה לגדל ילדים שהופכים לאזרחים אחראיים, שיודעים מהי ערבות הדדית ודואגים לאיכות הסביבה.
לפני כשנה ביקרתי בפינלנד בביקור רשמי בתור חברת כנסת, כיוון שהייתי יו"ר קבוצת הידידות עם הפרלמנט הפיני. התאהבתי בסואומי (שמה של פינלנד בפינית) מיד
אה, והם גם מצליחים בצורה בלתי רגילה במבחני הפיז"ה, בהם ישראל מפגרת בצורה משמעותית. לפינלנד יש תל"ג גבוה ומערכת רווחה מפותחת, חופשת לידה ארוכה לאימהות ואבות, ואיגודים מקצועיים חזקים.
החל משנות ה-80 של המאה ה-20, פינלנד עשתה קפיצה מטורפת הן בחינוך והן בכלכלה, והפכה לשווה בין שוות בין המדינות הסקנדינביות המתקדמות.
בעת הביקור בפרלמנט הפיני נכנסתי לישיבה של "ועדת העתיד", בה חבריה דנים ומגבשים את הרבדים השונים של העתיד במדינה – תעסוקה, התבגרות של אוכלוסייה, חינוך ועוד.
כשחזרתי ארצה, הצעתי ליו"ר הכנסת לחשוב על יצירה של "ועדת העתיד" בכנסת שלנו, כיוון שלא יזיק גם למדינה הקטנה להגדיר מטרות ולדעת למה אנחנו שואפים בעתיד. שלא במפתיע, להצעה שלי לא נמצאו קונים.
עוד נתון מעניין – ההוצאה על ביטחון בפינלנד היא גבוהה ביחס למדינות האחרות באירופה, הוא גם גדל בשנים האחרונות והצבא הפיני נחשב לאחד הצבאות החזקים. הסיבה לכך טמונה בעברה של פינלנד, כלומר במלחמת החורף בינה לבין רוסיה בשנת 1939, ובקירבה הגאוגרפית ל"דוב הרוסי".
ארץ האגמים
השנה, חרשנו במשך עשרה ימים את "ארץ האגמים". אם הייתי מאוהבת קודם, עכשיו כבר ממש הייתי מוכנה להתחתן עם פינלנד. השתכרנו מהאוויר הצח ומהשקיעות האדומות והמרהיבות, שנמשכו כמה שעות ברצף.
טיילנו ביערות, שחינו באגמים (הילדים צללו אל תוך המים קרים ללא מורא, לנו זה לקח קצת יותר זמן) וביקרנו בעיירות הסמוכות.
בימים הגשומים נסענו לאקווה-פארקים שכללו מגלשות מים, ברכות, וכמובן סאונות. הילדים הפינים הצליחו לבלות במגלשות המים בלי לזרוק אחד על השני כיסאות ברכה, לא צרחו ואף המתינו בסבלנות לאור הירוק שסימן שהמגלשה פנויה.
אחת הבנות שאלה בהתפעלות: "מדוע אין כזה התקן בישראל?" ומיד ענתה בעצמה לשאלה המיותרת – "כי בארץ זה לעולם לא היה עובד".
כן, הפינים מתייחסים לחוקים ולתקנות במלוא הרצינות, ולא בתור המלצה בלתי מחייבת. אם צריך לחכות שתי דקות תמימות במגלשה, כדי שהאור הירוק יתחלף – הם יחכו, למרות שמי שגלש כבר הספיק לעלות בחזרה לנקודת ההתחלה. אם אסור להשכיר את האופניים של המלון למבקרים מבחוץ – הם יחייכו באדיבות, אך יסרבו בתוקף. חוקים הם חוקים.
בפארק המים, אור ירוק מסמן שהמגלשה פנויה. אחת הבנות שאלה בהתפעלות: "מדוע אין כזה התקן בישראל?" ומיד ענתה בעצמה לשאלה – "כי בארץ זה לעולם לא היה עובד"
את החוקים שחלים על כולם משלימים ערכי יסוד של הגינות, צניעות ואמון בזולת. כנראה בגלל המנטליות הזאת לא מצאנו בדל סיגריה אחד בחופים ליד האגמים, או שקי זבל ביערות של פינלנד.
היערות, דרך אגב, שייכים לכולם, וכולם מתייחסים אליהם כאל רכוש פרטי שחייבים לשמור עליו היטב למען הדורות הבאים. כך נראו הבתים הפיניים שבהם ביקרנו, וכך נראתה גם הבירה הפינית בשכונות המגורים ובמרכז העיר – נקייה, מטופחת, ומעוצבת בפשטות ובאלגנטיות.
במהלך הטיול שאלנו את עצמנו לא פעם ולא פעמיים – האם הפינים פיצחו את הקוד? האם האומה הקטנה הזאת, בת חמישה מיליון התושבים הגיעה לנחלה ומצאה את שביל הזהב שמשלב בין עבודה למנוחה, בין חדשנות והצלחה לבין שוויון חברתי ומערך סוציאלי חזק? כנראה שכן, כי השנה פינלנד הגיעה בפעם השנייה למקום ראשון במדד האושר הנערך על ידי האו"ם.
הפינים לא מנסים להיות מישהו אחר. הם עסוקים בלחיות את החיים שלהם – להשקיע בעבודה, אך גם בבית ובמשפחה.
הם יודעים להיות פטריוטים של ארצם, אך רגישים מאוד ומקפידים שלא לעבור את הקו שמפריד בין רגש פטריוטי, לבין לאומנות וגזענות מכוערות. הם לומדים, משרתים בצבא ובונים את המדינה שלהם, רק בלי הפתוס שמאפיין כל כך את מחוזותינו.
אולי בגלל זה ישראלים רבים נמשכים כל כך לפינלנד. יש כאלה שאפילו השקיעו בפרויקט אקולוגי ישראלי שמוקם בימים אלה על אי פיני שלם, שנרכש עבור המיזם הזה.
כיף לדעת שאפשר לפעמים לברוח מכל הסכסוכים, החיצוניים והפנימיים, מהאש הלוהטת של שנאת חינם, מביורוקרטיה מעיקה ומערכות בריאות וחינוך שמתפקדות פחות ופחות טוב, למדינה שבצניעות ובהתמדה כובשת את כל השיאים שבינתיים אנחנו יכולים רק לחלום עליהם.
הדרך חזרה
בדרך חזרה התבוננתי בארץ המרתקת הזאת מחלון המטוס. השעה הייתה 20:00 והשמש עוד לא סיימה את המסע היומי שלה. טסנו מעל 180 אלף אגמיה ויערותיה העבותים וכבר התחלנו להתגעגע.
האם נוכל פעם ללמוד ולאמץ את רזי ההצלחה הפינית? או שהביקורים לשם תמיד יסתיימו באנחה "למה אי אפשר שככה יהיה גם אצלנו"?
למרות ארבע שנים לא פשוטות בכנסת אני עדיין שומרת על האופטימיות שלי. לפני כ-40 שנים הפינים החליטו שהם רוצים להצליח ולהפוך את החברה שלהם לחברת מופת. אם הם הצליחו, גם אנחנו יכולים. עד הפעם הבאה, סואומי!
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו