היום שבו אני צריך להסכים עם שמעון ריקלין מאד לא פשוט לי, אבל אתגבר. השופר הביביסטי של ערוץ 20, שרוב מלאכתו מוקדשת למשטמה נגד השמאל והעיתונאים, תהה שלשום בציוץ בטויטר: "מנסה להבין למה נתניהו היה צריך ללכת לערוץ 13 אחרי הראיון הגדול עם יונית לוי ולא מצליח".
ובאמת, קצת קשה להבין. בכיסו של נתניהו היו מעט מסרים חדשים הפעם: הוא ניסה לדברר את "העוצר" – אבל אחרי שלושה סגרים מתמשכים שכמעט התחברו להם יחדיו, "העוצר" מרגיש כמו אורח שכבר מזמן לא תוהים למה הוא נשאר לארוחת ערב.
מעבר לכך לא התרחש דבר מאז הראיון הקודם בחדשות 12 שהיה צריך להקפיץ את נתניהו לאולפן של המתחרה, הנחשב לרוב קשוח יותר עבורו. ההשערה ההגיונית היחידה היא שנתניהו בלחץ מהסקרים. ואם איפור לא מוצלח והופעה נוירוטית הם עדות חיצונית לכך, אז הלחץ הזה משפיע.
מעבר לעוצר, נתניהו בא לאולפן של אודי סגל למכור את השטיקים הקבועים: "תופרים לי תיקים", "כל המנהיגים בעולם מתקשרים לשבח אותי על הטיפול בקורונה", "נקים ממשלת ימין חזקה", "התקשורת רודפת אותי". אלא שאם אצל יונית הפגין כישורי משחק של לורנס אוליבייה, הפעם הוא היה יותר שנה א' בבית צבי.
אודי סגל הפתיע רבים. זה שיש לו טון שקול ידענו, אבל לא אחת ייחסנו זאת לגישה עיתונאית רדומה, חביבה ולמלמית. אודי-חמודי, לא יותר. בחמישי האחרון הוא הוכיח שמים שקטים עדיין יודעים לחדור עמוק.
אבל מה שהפתיע באמת בראיון, הוא כמה נתניהו היה בו גרוע לפרקים. גרוע במונחים ביביסטים, הנמדדים תמיד בסולם מאגי, אפי ממש – "הפוליטיקאי הטוב בישראל", "השקרן המוצלח בעולם", "קוסם טלוויזיוני".
מול הנינוחות העקשנית של סגל, מטה הקסמים נשבר – והתוצאה חשפה את הטקטיקה של נתניהו במלוא מערומיה: קודם תשובה לא מדויקת, אחר כך תיקון מופרז של הרושם השגוי על ידי הסטת הנושא, ולקינוח שקר קטן בלוויית דובדבן של התפארות עצמית.
1:03 – סגל מבקש ראיון מכובד
סגל: "אני מבקש שהראיון הזה לא יהיה ראיון של נה נה נה נה אלא תענה ברצינות על השאלות ואני אתן לך להשיב".
נתניהו: "אה…אני חושב שהראיון יהיה טוב. ה'נה נה נה' הוא תעשיית דכדוך".
לאורך השנים מראיינים נוהגים לבקש מנתניהו בקשות שמתנפצות על קיר אטום: תן להשלים שאלה, תשיב לשאלה ששאלתי. רינה מצליח התאוננה פעם ש"אף מרואיין לא נתן לי יחס כמוך". אבל כשסגל מבקש "שהראיון לא יהיה ראיון של נה נה נה נה", זאת אינה בקשה אישית.
סגל בעצם נוזף במרואיין החשוב בישראל שהופך את המפגש (החשוב) בין התקשורת למנהיגות למפגן אינפנטילי של גנון, מהסוג שאפיין את מרבית נשיאותו של דונלד טראמפ. וכשהמראיין תופס את עמדת הבוגר האחראי – הפוזיציה הטבעית למנהיג (בוודאי בשעת משבר לאומי) – מדובר בהתרחשות שנותנת את הטון להמשך.
נתניהו אחרי שנשאל על המתנות שקיבל: "תשאל עוד פעם ועוד פעם, אני אלווה את זה במנגינה"; אודי סגל: "זה מזלזל, זה מוריד את הרמה, אתה ראש ממשלה, זה לא מתאים" • לריאיון המלא >> https://t.co/HX18Gzxntx@usegal @netanyahu pic.twitter.com/fsd8iwHxkD
— ערוץ 13 (@channel13il) February 25, 2021
לא מפתיע שכמה דקות מאוחר יותר (19:38) הנזיפה משתלמת: כשנתניהו מתחיל לשיר "נה נה נה נה" בקולו הבריטוני (ולמנגינת השיר משנות השישים שהפך להמנון מגרשים), בתגובה לשאלה על המתנות שקיבל מחברו ארנון מילצ'ן, הוא נראה נלעג. וסגל שוב נוזף: "אל תתחיל כי זה מזלזל, זה לא לעניין, זה מוריד את הרמה. אתה ראש הממשלה".
בראיון עם לוי, נתניהו שלף את ה"נה נה נה" כהתרסה נגד "האליטה" התקשורתית – והבוחרים שלו וכתבי החצר מתים על זה. "נה נה" של היום, הוא ה"חמוצים" של אתמול.
אבל אחרי הבקשה המנומסת של סגל, נתניהו סתם נראה כמו ילד שובב שנשכב על הרצפה ומסרב לקום למרות בקשותיה החוזרות והנשנות של הגננת.
2:20 – נתניהו שולף את יוני ברגע לא מתאים
סגל: "הזכרת את בריטניה: ג'ונסון התנצל, מרקל התנצלה, ביידן התנצל בפני משפחות המתים מקורונה. אתה לא אמרת מילה על הקורבנות".
נתניהו: "בטח שאמרתי. אני חושב שכל קורבן… שמע, אני עברתי מוות במשפחה ואני יכול להגיד לך שזה דבר נורא…"
סגל: "אתה מדבר על אחיך יוני, זה משהו אחר קצת…"
נתניהו: "לא, כל מוות במשפחה שזה פרי מחלה או פרי טרגדיה כזאת…"
סגל: "השאלה אם אתה לא רוצה להגיד לאזרחי ישראל, 'אני מבין אתכם, אני מצטער שלא הצלחנו למנוע'".
נתניהו: "אני מצטער על זה, אבל ביחד נצליח".
סגל מנסה להוציא מנתניהו רגע פשוט של אמפתיה. משהו מהסוג שקנצלרית גרמניה או נשיא ארה"ב (הנוכחי) שולפים מהשרוול בלי מאמץ. "צר לי" קטן ונטול אגו. לא כזה שאפשר לקחת לבית משפט או לרחבת ההפגנות, אלא כזה שחושף אנושיות.
אבל נתניהו פשוט לא מסוגל, והוא נסחף אל הדפוס הקבוע. בתחילה הוא קופץ בהתרסה: "בטח שאמרתי", אבל אז מתקשה לזכור מה אמר ומתי, אז הוא מצלצל לחבר הטלפוני הקבוע, זה שמציל אותו בכל שעשועון מבלוק מחשבתי: יוני נתניהו ז"ל.
בתחילה הוא קופץ בהתרסה: "בטח שאמרתי", אבל אז מתקשה לזכור מה אמר ומתי, אז הוא מצלצל לחבר הטלפוני הקבוע, זה שמציל אותו בכל שעשועון מבלוק מחשבתי: יוני נתניהו ז"ל
מה הקשר? כמה אפשר להישען על השכול? כמה פעמים אפשר לשלוף אותו מהשרוול כתירוץ לזלזול בכאבו של הציבור? סגל מנסה שוב, ונתניהו שוב מחמיץ הזדמנות לצאת בן אנוש.
זהו רגע שמכווץ את הבטן: המנהיג של מדינת ישראל אינו מסוגל להסתכל לציבור בעיניים ולהגיד אפילו מילה אחת שאינה קשורה אליו ואל האגו שלו באופן אישי.
15:00 – החג שלא היה
סגל: "סיפרת בראיון עם יונית לוי שהתקשרת לעד התביעה ארנון מילצ'ן פעם או פעמיים. לאיזה חג?"
נתניהו: "לא זוכר, אחד החגים. חגי ישראל…."
סגל: "לא היה שם חג בתקופה הזאת שהתקשרת".
(נתניהו ממלמל משהו לא ברור).
סגל: "הוא אמר שהתקשרת יום אחרי יום. זה מה שהוא סיפר".
נתניהו: "אני לא זוכר בדיוק, אבל אני יכול להגיד לך דבר אחד: זה ספין של הפרקליטות להסית מהתיקים המתפוררים האלה…".
סגל: "מילצ'ן סיפר שהתקשרת כדי להודות לו על כך ששחרר את עורך הדין בועז בן צור. אז מילצ'ן משקר?".
נתניהו: "קודם כל מותר לך לדבר. אתה יודע כמה עדים יש בתיק הזה? מאות".
כשנתניהו לא אוהב שאלה הוא מחייך חיוך דק של זלזול, ומנופף בידיו בביטול. בדרך כלל אחרי זה מגיעה התקפה על מישהו אחר: התקשורת, הפרקליטות, היריבים הפוליטיים. הם אשמים, לא הוא.
העובדה שסגל חיכה לו עם גרסתו של מילצ'ן, דחקה את נתניהו לפינה: הוא לא יכול להגיד מילה רעה על מילצ'ן, הוא לא יכול לסתור את גרסתו. הרי החבר הטלפוני הזה יכול לקבור אותו מחר בבית המשפט. אז נתניהו מסיט את ההגה בפראות: "קודם כל מותר לך לדבר…".
אולי נתניהו צודק, ואולי לא. השיח עם עדים הוא סוגיה משפטית מורכבת. ואכן, כפי שטען, יש מאות עדים פוטנציאליים במשפט שלו (אם כי מעט חשובים כמו מילצ'ן).
אבל אם "מותר לדבר", למה נתניהו מסתבך בשקרים? למה להמציא חגים שלא קיימים בלוח השנה? למה להגיד "פעם, אולי פעמיים"?
סגל תכנן היטב את המהלך, אבל שכח לשאול את השאלות האלה בסוף, ונתן לנתניהו את המילה האחרונה, שמטשטשת את הסתירה והשקר.
24:40 – נתניהו לא יודע מה זה "מי טו"
סגל: "מה אתה אומר על תנועת המי טו שפרצה בשנים האחרונות?"
נתניהו (בתמהון): "תנועת המי טו?"
סגל: "שמדברת על גברים מטרידים"
נתניהו: "מה אני יכול להגיד? זה דבר טבעי, קורה".
סגל: "אז איך יכול להיות שנתן אשל שהורחק משירות המדינה שהטריד עובדת, מוביל בצוות המשא ומתן שלך?"
נתניהו: "הוא לא מוביל… וכל פעם שהוא מצייץ אני אומר לו למה אתה מצייץ? הרי כולם יחשבו שעשית בשמי…"
סגל: "אז הוא לא עובד איתך?"
נתניהו: "מה פתאום!"
הרגע המפתיע, הביזארי והקומי של הראיון הגיע לקראת סופו. מסתבר שנתניהו לא יודע מהי תנועת מי טו, וגם אחרי שמסבירים לו הוא לא מנסה אפילו לזייף התעניינות בגורלן של נשים אשר הוטרדו או הותקפו מינית. וזה מבעלה של פסיכולוגית שטענה כי היא "אישה מוכה" שהוטרדה מינית בגלל בלון פרובוקטיבי שהונף בהפגנה.
עכשיו מגיע סט נוסף של שקרים והיתממויות, כאלה שניתן להפריך בקלות.
ראשית, נתן אשל אכן עובד בצמידות לראש הממשלה, השתתף במשאים ומתנים קואליציוניים כנציגו של ראש הממשלה (ואף תועד), ודיברר את המסרים של בלפור בשקדנות מופלגת, כפי שחשפנו גם בזמן ישראל.
שנית, אם אשל לא עובד בשירות ראש הממשלה, מה פתאום נתניהו פונה אליו ונוזף בו "למה אתה מצייץ"? אם אשל אדם פרטי, מה זה עניינו של נתניהו מה הוא מצייץ?
ושלישית, לאשל ככל הידוע אין חשבון טוויטר כלל. את מסריו הוא מעביר לאנשי תקשורת ולפוליטיקאים באמצעות חשבון הווטסאפ ההיפר-אקטיבי שלו. בכל זאת, פעמיים מצהיר נתניהו שהוא מתנגד לציוציו של אשל ונוזף בו על כך.
קשה להאמין שנתניהו לא יודע שבאופן רשמי לאשל אין חשבון טוויטר. האם יתכן שיש חשבון אחר שאיננו מודעים לו? אולי שאלת פולו-אפ מסקרנת לראיון הבא של סגל עם נתניהו.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו