ישראל זרועה לאורכה ולרוחבה במופעים של תכנון מופרך. הזלזול בטבע זועק מכל פינה, מכל גבעה שפעם הייתה מכוסה מרבדי פרחים והיום נטועה עליה שכונה כעורה שנושאת את שם הפרחים לשווא.
אבל כשעומדים בלב עמק השלום, אותו מרחב ירוק וחד פעמי שמשתרע בין יקנעם לרמות מנשה, הידיעה שמתכננים לבנות גם כאן, בלב העמק, לא מותירה מקום לספק: זו תהיה פסגה חדשה של טירלול.
זהו אחד המאבקים הסביבתיים הטעונים ביותר שמתחוללים כרגע בארץ. כ-55 אלף מתושבי המועצה האזורית מגידו, יקנעם וגדודים של תומכים מרחבי המדינה, חתמו על עצומה שמבקשת למנוע את הרס העמק. מהצד השני, מי שמבקשת לבנות היא עיריית יקנעם והעומד בראשה סימון אלפסי.
אלפסי כבר בן 75, ונחשב לאחד מראשי הערים המוערכים והחזקים בצפון: ב-32 שנות כהונתו הוא הפך את יקנעם מיישוב נידח ומרופט לעיר משגשגת של מעמד הביניים, עם פארק הייטק מצליח ותחנת רכבת סמוכה. אבל הוא לא מסתפק בזה. כמו ראשי ערים רבים אחרים בישראל, הוא מבקש לגדול.
בחזון של אלפסי, יקנעם צריכה להגיע ל-45 אלף תושבים, כמעט כפליים מהיום; והדרך להשגת המטרה הזו עוברת בכיסוי חלק מעמק השלום באספלט ובטון. איש לא יופתע אם השכונה שתקום שם תיקרא על שם העמק שנקבר תחתיה.
העונה הזו עושה טוב למאבק הסביבתי: העמק יפה באופן מסנוור ממש, השילוב בין התכסית הירוקה, שלל הפרחים ופכפוך המים בנחלים – נחל השניים ונחל השופט – נראה כמו גלויה שצולמה במקום אחר.
הישראלים מצביעים ברגליים: בשבתות האחרונות, כבר בשעות המוקדמות, הרשויות משגרות מסרים בהולים ומפצירות בציבור להימנע מהגעה לאזור שעולה על גדותיו עם עשרות אלפי מטיילים.
בלב העמק, במתחם חוות השלום, יושבת עמותת לטם שמתמחה בפעילויות משקמות בטבע לאנשים עם מוגבלויות מכל הסוגים והחושים. בני כל הגילאים מגיעים לכאן בקבוצות ויוצאים לחוות את הטבע. אם העיר תסגור על החווה – קצה תכנית הבנייה מגיע עד 127 מטר משוליה – גם הפעילויות שלה ייחנקו.
כמיליון מטיילים בשנה, 50 אלף אנשים עם מוגבלויות – מול כמה אלפים שמיועדים לגור כאן. איפה האיזון?
כמיליון מטיילים בשנה מגיעים לעמק השלום, 50 אלף אנשים עם מוגבלויות מבקרים בחווה – מול כמה אלפים שמיועדים לגור בשכונות שייבנו שם. איפה האיזון?
אין מנוס – צריך לבנות דירות בישראל. קצב הגידול הטבעי מכתיב את הצורך לבנות הרבה ומהר. אבל השאלה איפה. ברוב ערי ישראל, הצפיפות במונחים של נפש לקילומטר נמוכה משמעותית מהממוצע בערי המטרופולין במערב. במקום להתכנס פנימה, להצטופף, להתייעל ולבנות לגובה, העיר הישראלית הממוצעת נמצאת באובססיה של התרחבות. עוד גבעה ועוד דונם.
אלפסי מציג את זה כסוגיה של צדק חלוקתי: המועצה האזורית מגידו משתרעת על פני כ-173 אלף דונם, בעוד יקנעם, עם פי 3 יותר תושבים, מסתפקת בכ-8,200 דונם.
רק שבניגוד למאבקים המוכרים מהדרום בין ערי הפיתוח למועצות האזוריות העשירות שמכתרות אותן, כאן אין פערים כלכליים – יקנעם ומגידו ממוקמות שתיהן באשכול 7 בסולם הסוציו-אקונומי, ובשטח המדובר לא נמצאים מתקנים צבאיים או מפעלי תעשייה גדולים שהארנונה שלהם יכולה למלא את קופת הרשות המקומית. מהטבע אי אפשר לגבות ארנונה, אלפסי פשוט רוצה לבנות עליו.
אונסק"ו הגדירה את רמות מנשה כ"מרחב ביוספרי" – אזור ששומר באופן אופטימלי על האיזון בין האדם לטבע למען הדורות הבאים. אבקש לתקן את החברים הנכבדים מאונסק"ו: למה לדבר על הדורות הבאים ולהתעלם מהדור הנוכחי, שנהנה מהעמק כאן ועכשיו? בכל אופן, בעולם, מרחב ביוספרי הוא עניין שמתייחסים אליו ברצינות. בישראל זה נחשב כקליפת השום. אין הגדרה כזו במוסדות התכנון.
לפני שבועות ספורים ועדת הגבולות של משרד הפנים החליטה להעביר את השטח ממגידו ליקנעם לצרכי בנייה. ההמלצה ממתינה לחתימתו של שר הפנים. מסתמן שאריה דרעי לא ממהר לחתום על ההעברה לפני הבחירות, ואחריהן מי יודע מי ייכנס ללשכת שר הפנים ומה תהיה האג'נדה שלו.
יהיה מי שיהיה השר הבא, צריך לקוות שהוא יקפוץ לביקור בעמק השלום לפני שיגבש החלטה. ככה, לפחות היד שלו תרעד בזמן שיחתום על מהלך שאין ממנו חזרה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנוהכתבה על עמק השלום ריגשה אותי מאד.
אותי גידלו ברמת השניים, היא בעמק השלום.
על שתי גבעות בעמק יש שני מגדלי בטון, אלו "הבתים" ששם גרנו.
לצפייה בתיעוד הסיפור של ילדותי במקום, הקלידו בגוגל: אסון קרה ביקנעם בלילה, כל מילה נוספת מיותרת. אפשר לקבל ממני את הסיפור המלא שמתעד את החיים במקום, פרי עטה של אמי.
לפנייה: 050-6501178.
מאמר הממצה את תחושותינו כתושבים.
אזור כזה ראוי שניאבק עליו להפכו לשמורת טבע. לעגן בחוק את השמירה על המרחב הנדיר שמאכלס בעלי חיים בסכנת הכחדה (טריטונים, גיריות, בז אדום, צבי ארצישראלי), צומח נדיר וייחודי (איריס הביצות, חורשת אולמוס שעיר סבוכה ואגדית, גביעונית הלבנון, עריוני צהוב, זלזלת מנוצה)- כל זאת בזכות נחליו הזורמים ומעיינותיו המפכים.