לפני שנה בדיוק היינו לאחר מערכת בחירות שלישית, כזו שהתוצאה שלה היתה דומה להפליא לתוצאה של שתי המערכות שקדמו לה, בהבדל אחד מהותי – נתניהו היה נאשם בפלילים שעמד בפני פתח משפטו. והנה הנה, כבר אי אפשר היה לחמוק מדיון בעתירות שעמדו לפתחו של בג"ץ נגד הטלת תפקיד הרכבת הממשלה על נאשם בפלילים בטענה כי מדובר בעתירות תיאורטיות. תפוח האדמה הלוהט שהונח לפתחו של בג"ץ הגיע כבר אל הצלחת והפך למנה העיקרית.

כבר אי אפשר לחמוק מדיון בעתירות לבג"ץ נגד הטלת הרכבת הממשלה על נאשם בפלילים, בטענה שמדובר בעתירות תיאורטיות. תפוח האדמה הלוהט שהונח לפתחו של בג"ץ הגיע כבר אל הצלחת והפך למנה העיקרית

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

נתניהו ידע היטב כי אם תהיה ממשלה בכיסו ויותר מכך, אם יצליח למנוע כל אפשרות של הקמת ממשלה אחרת, בג"ץ לא יעז לפסול את מועמדותו. נתניהו הרי לא מטומטם, הוא יודע על עקרון הפרדת הרשויות, הוא יודע על תחומי הביקורת שיפוטית, הוא יודע בדיוק מה כתוב בסעיפים הרלוונטיים בחוקי היסוד, הוא יודע על הלכת דרעי פנחסי, והוא כלכל את צעדיו בהתאם לכל אלה בתבונה ובערמומיות:

1. הוא תפר לעצמו ממשלה רחבה ויציבה, שמושתתת בחלקה על קולות גנובים של מצביעים שביקשו להחליפו.
2. הוא ווידא שאף אחד אחר לא יצליח להקים ממשלה על ידי פירוק כחול לבן.
3.  הוא הקים קואליציית ענק בה כמעט כל אחד מחבריה זכה לטובת הנאה מפליגה, לכאורה, בדמותו של משרד ממשלתי, ובכך הבטיח שחבריה המשוחדים לא יעזו להפעיל את הסמכות הנתונה להם בחוק יסוד הממשלה ולהצביע על הדחתו.

אין מה לומר, מהמהלכים הפוליטיים המבריקים ביותר לא רק בישראל אלא בעולם כולו: סוס פוליטי מת קם לתחייה ומכתיב את כל המהלכים בזירה הפוליטית. על פיו יישק דבר.

וכך, כשהוא חמוש בממשלה, במגפה עולמית שנתנה את התפאורה לאסון הנוראי המתרגש עלינו שהחליף את איראן, בהסכם ממון שנחתם עם גנץ ושבכוונה נקרא "הסכם קואליציוני" – הגיע גיבורנו לעמוד בפני בג"ץ, לא בתום לב ולא בידיים נקיות כנדרש, אלא כשהוא חמוש בארסנל שנועד לסנדל את בג"ץ, ארסנל של מי שנלחם על חייו הפוליטיים ועל חרותו. הוא ידע היטב שלא תהיה לו עוד הזדמנות.

ופה ברשותכם אפנה את הזרקור מהנאשם בפלילים, שכאמור לא היה לו מה להפסיד – אל בג"ץ, זה שידע שתפוח האדמה הלוהט הזה יתגלגל אל פתחו ודחה את הקץ. זה שנמנע כל העת מדיון בעתירה כשעוד היה מדובר רק בשאלה העקרונית של הטלת התפקיד של הרכבת הממשלה על נאשם בפלילים. כשעוד אפשר היה לפסוק בסוגיה בנפרד משאלה של מועמד ספציפי. אותו בג"ץ שחיכה עד שהעתירה עסקה למעשה בשאלה אחת ואחת בלבד: "כן או לא נתניהו"

אפנה את הזרקור מהנאשם – אל בג"ץ, זה שידע שתפוח האדמה הלוהט יתגלגל אל פתחו ודחה את הקץ. זה שנמנע מדיון כשעוד היה מדובר בשאלה העקרונית של הטלת תפקיד הרכבת הממשלה על נאשם בפלילים

וכשזו השאלה העומדת לפתחו, לא היתה לבג"ץ שום אפשרות אחרת. היה עליו "לא להתערב ברצון העם" (על אף שהעם קבע אחרת בשלוש מערכות בחירות). היה עליו לכבד את "עקרון הפרדת הרשויות", על אף שנתניהו עיקר לחלוטין את הרשות המחוקקת ורוקן אותה מתוכן. היה עליו לפסוק בדיוק כפי שפסק – ומשפטית זו הפסיקה היחידה האפשרית.

ובית המשפט הגבוה לצדק, הרכב של 11 שופטי בג"ץ, כולם משפטנים מהמעלה הראשונה, כולם כתבו כבר פסק דין אחד או שניים, כולם מכירים את כל העקרונות וכל הדוקטרינות לא פחות טוב מהנאשם ומעורכי דינו – כתבו פסק דין שמזכיר קייס משפטי שקיבל סטודנט למשפטים בשנה א'. כזה שיודע את המסגרת הנורמטיבית, כזה ששינן את החוקים וההלכות.

רק דבר אחד לא עשה הסטודנט, שלא הבין למה קיבל ציון כל כך נמוך – לא יישם, לא התייחס לנסיבות המיוחדות של המקרה, לא שאל את עצמו האם הנסיבות במקרה הזה שונות מנסיבות אחרות וראוי להתייחס למסגרת הנורמטיבית בראי הנסיבות שראוי לקחת בחשבון – כי הנסיבות הן שצובעות את התפאורה של המקרה. הן המקנות לו את הייחוד הן אלה הקובעות, למשל, כי כרמלה בוחבוט לא תורשע ברצח.

אבל 11 שופטי בג"ץ כלל לא התייחסו לנסיבות. ולא, אני לא מתכוונת לנסיבות בהן נאשם כלשהו, העומד בראשות מפלגה, מבקש שלא ימנעו ממנו את תפקיד הרכבת הממשלה. אלא אני מדברת על בנימין נתניהו. הוא תפוח האדמה הלוהט. הדיון היה צריך להתמקד בו ורק בו.

ו-11 שופטי בג"ץ לקחו את תפוח האדמה הלוהט העטוף בנייר אלומיניום והניחו אותו בצד. הם לא הסירו את עטיפת האלומיניום. לא נתנו לאדים המרירים הכלואים בתפוח האדמה לפזר את ריחם הרע בהיכל המשפט הנקי. הם לא דנו בבנימין נתניהו. הם דנו במקרה תיאורטי כלשהו, אולי באיסלנד.

11 שופטי בג"ץ לקחו את התפ"א הלוהט העטוף בנייר אלומיניום והניחו בצד. הם לא הסירו את העטיפה לא נתנו לאדים המרירים לפזר את ריחם הרע בהיכל המשפט הנקי. הם לא דנו בנתניהו. הם דנו במקרה תיאורטי כלשהו, אולי באיסלנד

והדבר היחיד שהיה צריך להתייחס אליו במקרה הזה הוא הנסיבות, או בשפה משפטים יפה – בשים לב. בשים לב לכך שהמדובר באישומים חמורים של ממש. בשים לב לכך שהמדובר במשרה ציבורית מספר אחת. בשים לב לכך שהאישומים קשורים בקשר ישיר לתפקיד שהוא ממלא. בשים לב להתבטאויות הנאשם. בשים לב לכך שהוא חולש על כל המערכת הציבורית. בשים לב לנורמות השקר שלו. בשים לב לדברים שהוא אמר על היועמ"ש. בשים לב לכך שיושב ראש הכנסת שלו לא קיים את החלטת בג"ץ. בשים לב לכך ששר המשפטים שלו הפר צו שיפוטי מעל בימת הכנסת. בשים לב לכך שהוא מדבר על תפירת תיקים נגדו. בשים לב להטרדת העדים מצד גורמים בלשכתו. בשים לב לדברים שאמר על פרקליט המדינה. בשים לב לכך שהתובעת בתיק שלו מאובטחת. את כל אלה ידעו שופטי בג"ץ ולא הזכירו ולו ברמז, לא היתה כל התייחסות לנאשם הספציפי – נתניהו.

ויותר מכך – שופטי בג"ץ ביקשו מהעותרים לנמק מדוע אי אפשר להטיל על נאשם בפלילים את תפקיד הרכבת הממשלה. הם ביקשו "עוגן משפטי", כשידעו היטב שאין תקדימים לכהונה של נאשם בפלילים בראשות מדינה ושבכל העולם הנורמות הציבוריות הן כאלה שחשודים בפלילים במשרות ציבוריות מתפטרים הרבה לפני שמוגש נגדם כתב אישום.

הייתי אומרת כי במקרה זה היה עליהם לבקש מהנאשם ומפרקליטיו לנמק מדוע כן אפשר להטיל עליו את התפקיד. שהרי המדובר בבקשה חריגה ובבתי המשפט המבקש בקשה חריגה עליו לנמק אותה. הוא ופרקליטיו היו צריכים לנמק למה כן אפשר להטיל עליו את התפקיד, שהרי למה לא – כולנו יודעים. מדובר במושכלות יסוד, או כמו שכתב השופט יצחק עמית בפסק דינו – קורא של שעוני מים אי אפשר להיות אבל ראש ממשלה כן? וכל המשל היפה הזה היה לשווא. אחד עשר המופלאים הכשירו מינוי של נאשם בפלילים, זאת אף מבלי שחתם אפילו על הסדר ניגוד עניינים.

פסיקות משפטיות חשובות והלכות נקבעו כמעט תמיד מתוך הנסיבות יוצאות הדופן ולא רק מתוך החוק היבש – אילו 11 שופטי בג"ץ של היום היו נאלצים לפסוק במקרה של ע"א 986/93 קלמר נ' גיא (1996), מפסקי הדין החשובים של דיני החוזים, שעשה לא רק משפט אלא גם צדק, הם ללא ספק היו מעניקים את הבתים לבעל המגרש הנכלולי ולא לצד תם הלב, רק כי לא היה בידי הצד תם הלב מסמך בכתב כפי דרישות חוק המקרקעין. הם לא היו שומעים את זעקת ההגינות.

וזה בדיוק מה שאחד עשר שופטי בג"ץ עשו במאי 2020. הם העניקו את הבית לבעל המגרש הנכלולי – לבנימין נתניהו. תום הלב, הגינות, שכל ישר – כל אלה לא הטרידו את המשפטנים. וצחנת המיצים המרים של תפוח האדמה הלוהט שהשופטים לא אוו להריח בהיכל הצדק – היא התפזרה לכל עבר ומאיימת להחניקנו.

הם ביקשו "עוגן משפטי", כשידעו שאין תקדימים לכהונת נאשם בפלילים בראש מדינה. היו צריכים לנמק למה כן למנותו. למה לא – כולנו יודעים. או כמו שכתב השופט עמית בפסק דינו – קורא של שעוני מים אי אפשר להיות, אבל רה"מ כן?

"כשירות לחוד ושיקול דעת לחוד",

שנו שופטי בג"ץ – ונדמה כי כך נהגו הם, פסק הדין כשיר משפטית, אך אין בו כל שיקול דעת.

דוקטור לביוכימיה ומשפטנית.