מיקה דליגדיש הייתה בת 5 כשביקשה מהוריה שירשמו אותה לשיעורי רכיבה. אמה שרון הסכימה, בתקווה שכמה חודשים של שיעורים, כמתנת חנוכה, יספקו את מה שהיא תפסה כגחמה חולפת של בתה. אבל היא לא הצליחה למצוא מאמן שיסכים לקחת על עצמו את המשימה: רובם חשבו שמיקה צעירה מדי וקטנה מדי.
"ואז מצאתי, דרך חברים, רוכבת סוסים צעירה ונפלאה", מספרת שרון דליגדיש. "היא הושיבה את מיקה על אחד הסוסים שלה, ואחרי שעבדה איתה במשך היא חזרה אליי והנהנה. היא אמרה שלמיקה יש תחושת גוף ושיווי משקל מצוינים".
כעבור שנתיים דליגדיש השתתפה בתחרות הדירוג הראשונה שלה, וזכתה בסרט האליפות הראשון שלה. מיקה בת ה-7, שהייתה במצב רוח מרומם, הכריזה שיום אחד תנהל חוות סוסים משלה ותתחרה באולימפיאדה.
רכיבה אמנותית על סוסים, ספורט טכני ואמנותי כאחד, דורשת רמה של פרטים ושלמות הדומה לזו של בלט. רוכבים אמנותיים מתאמנים מול מראות ומצלמים את עצמם בווידאו כדי לנתח את ביצועיהם לאחר מכן
היום, בגיל 28, היא נמצאת במרחק תחרות אחת מהשגת כל מטרותיה. דליגדיש, שכבר מחזיקה במדליות ארד, כסף וזהב מהפדרציה האמריקאית לרכיבה אמנותית על סוסים, מחזיקה ומפעילה מרכז לאימוני רכיבה בוולינגטון, פלורידה.
אבל משמעותי יותר: לפני כשבוע היא השתתפה בשתי תחרויות שבסופן השיגה את הקריטריון הנדרש לייצוג ישראל באליפות אירופה, שתתקיים בהולנד בחודש הבא. שם היא תתחרה על הזכאות להשתתף באולימפיאדת טוקיו ב-2020.
"תמיד ידעתי שכשיגיע הזמן להופעת הבכורה הבינלאומית שלי, ארצה לייצג את ישראל. זו הייתה הדרך שלי לחזק את הקשר עם הארץ. אני מרגישה שאני מייצגת את המשפחה שלי, זה חשוב להם מאוד", אומרת מיקה בשיחת טלפון מגרמניה.
משפחתה לא הייתה מופתעת מכך שדליגדיש, שגדלה בפלורידה, הביעה רצון לייצג את ישראל. היא חלמה לעלות לישראל כל חייה, והגשימה את חלומה בינואר שעבר, כשעברה לארץ בלוויית אביה קרייג.
סביה וסבותיה משני הצדדים הם ניצולי שואה מפולין ומאוסטריה. סבא רבא שלה מצד אמה היה רוכב מיומן בפולין, דבר שעזר לו ולכמה מבני משפחתה האחרים לשרוד במחנה העבודה בפולין שנשלחו אליו במלחמת העולם השנייה.
כמה מאחיה של סבתה מצד אמה נכחדו בשואה, ובן דוד שני שלה נולד במחנה עקורים. בנוסף, דוד רבא שלה סייע בהבאתם של פליטים אוסטרים, רבים מהם ילדים, לפלשתינה במהלך המלחמה.
דליגדיש, שגדלה בארצות הברית, בילתה את חופשות הקיץ שלה במחנה של תנועת הנוער יהודה הצעיר, והייתה פעילה באיפא"ק.
אמה, שרון דליגדיש, היא פעילה ותיקה בהסתדרות הנשים הציוניות הדסה, והמשפחה תורמת לעמותת איחוד הצלה, שמתנדביה מספקים סיוע חירום רפואי.
במהלך השנים, רכיבה על סוסים הפכה עבור דליגדיש לדרך להתקרב לאחותה הצעירה ג'ס, שרכבה על סוסים כתחביב, ולאמה, שלדבריה, בילתה זמן רב בליווי בתה לאימוני רכיבה ולתחרויות.
"זו הייתה הזדמנות מדהימה בשבילנו לבלות יחד ימים, סופי שבוע, ולפעמים זמן ממושך יותר, בלי מכשירי טלפון, מחשבים או טלוויזיה. רק הסוסים, המשימות שהיינו צריכות לבצע ואנחנו. לא הייתי מוותרת על הימים האלה שבילינו יחד, מזיעות, מלוכלכות ומותשות, תמורת שום דבר אחר", אומרת שרון דליגדיש.
"לראות איך הילדות הקטנות שלי חזקות מספיק כדי לדחוף מריצה לרוחב השדה, אבל גם מלאות במספיק אהבה ונדיבות כדי לטפח יחסי אמון עם חיה ששוקלת חצי טונה – גם זה ריגש אותי לא מעט", היא אומרת.
הנחישות של דליגדיש היתרגמה להצלחה ברמת הנוער. אבל אז הגיע הזמן ללכת לאוניברסיטה. בזמן לימודיה, מיקה אמנם הייתה בנבחרת הרכיבה של האוניברסיטה בוושינגטון, אבל התרכזה בראש ובראשונה במקצועות שלמדה – תקשורת ומדעי המדינה – ובחיפוש עבודה. לאחר סיום התואר היא עבדה ביחסי ממשל עבור חברת התרופות הבינלאומית נוברטיס.
לאחר סיום לימודיה היא נהגה לנסוע שלוש פעמים בשבוע מוושינגטון הבירה לחוות סוסים במרילנד. עדיין, היא האמינה שזמנה בזירת הרכיבה האמנותית חלף. "ואז הלכתי לתחרות, ואני זוכרת שחשבתי – עוד לא סיימתי עם זה. אני יכולה עוד להתקדם ולהשתפר", היא אומרת.
והיא החלה להתאמן שוב ברצינות.
רכיבה אמנותית על סוסים, ספורט טכני ואמנותי כאחד, דורשת רמה של פרטים ושלמות הדומה לזו של בלט. רוכבים אמנותיים מתאמנים מול מראות ומצלמים את עצמם בווידאו כדי לנתח את ביצועיהם לאחר מכן.
"תחרויות רכיבה אמנותית דורשות ממך להיות כמעט ישות אחת עם הסוס שלך. התנועות מאוד מדויקות. אפילו שבריר שנייה של תקשורת לא טובה ביניכם עלול להרוס הכל. את צריכה להיות מסוגלת לצפות את התנהגות הסוס שלך", היא אומרת.
מלבד השתתפות בתחרויות, הישראלית החדשה רוצה לעזור למולדתה הנוכחית לפתח נוכחות בינלאומית גדולה יותר בענף הרכיבה על סוסים. כמי שמחזיקה במדליות רבות מהפדרציה האמריקאית לרכיבה אמנותית, כניסתה לנבחרת הישראלית הייתה מובנת מאליה, והיא אכן הצטרפה אליה עד מהרה.
למרות שהנבחרת הישראלית כוללת שני רוכבים אמנותיים שמתחרים ברמת הגרנד פרי – איל זלטין וסהר הירוש – אין בה כרגע מספיק רוכבים עם סוסים כדי להשתתף בתחרויות גביע לאומות. "זה ספורט קשוח, לא חשוב מאיפה אתה בא. כדי להתחרות ברמה הזאת דרושים הרבה כישרון ותמיכה. אני רוצה להראות שרוכבים ישראלים יכולים לזכות ליחס רציני בזירה הזאת", אומרת דליגדיש.
בסוף הקיץ היא תשוב לוולינגטון, הנחשבת לבירת הרכיבה האמנותית של העולם. שם היא תתכונן לסבב תחרויות החורף, שייערך במרחק 5 דקות מהחווה שלה, לצד ניהול העסק שלה. "כשהייתי בת 5, ההורים שלי חשבו שאחרי שיעור אחד בערך אני אפרוש ואמשיך הלאה", היא אומרת. "אבל לא פרשתי".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו