לפני כשנה וחצי הגעתי לחדר מיון בצפון לונדון בשל כאבים בחזה. חדר המיון היה חשוך, מוזנח ומתפקע מסבל אנושי. היו שם אנשים תחת השפעת סמים; אחרים סבלו ממצוקות נפשיות ומכאבים קשים. אסיר אזוק, מלווה בשני שוטרים, לא שתק לרגע. אנשים דיממו על הספסלים, והורים מודאגים ליוו ילדה קטנה.

"וואו, כמה אנשים שבורים", אמרתי לעצמי, ומייד חשבתי: "הם בטח חושבים את זה גם עליי".

ישבתי בפינת החדר, עיניי נעוצות בטלפון הסלולרי שבו צפיתי במשחק כדורגל בישראל. הקשב שלי התחלק בין המתרחש באצטדיון טרנר ובין ההמתנה שיקראו בשמי. אחרי בדיקות והמתנה ממושכת, בדקה אותי רופאה, בישרה שאין ממצאים מדאיגים ושאלה אם יש גורמי לחץ בחיי.

ישבתי בפינת החדר בחדר המיון, עיניי נעוצות בטלפון הסלולרי שבו צפיתי במשחק כדורגל בישראל. הקשב שלי התחלק בין המתרחש באצטדיון טרנר ובין ההמתנה שיקראו בשמי

"הקבוצה שלי שיחקה 50 דקות עם תשעה שחקנים וניצחה", אמרתי.

"אתה כזה מצחיק", היא אמרה.

"לא צחקתי", אמרתי. אני מאלה שלוקחים כדורגל ללב.

מה יש בכדורגל שמביא אנשים לחדרי מיון, הופך אותם לאובססיביים, אלימים, מאושרים או מדוכדכים? מה עובר בראשו של אוהד, ואילו תהליכים מובילים אותו – אותי, אותנו – למצב הזה?

אוהדת צעירה של נבחרת אנגליה צופה בגמר גביע העולם בכדורגל לנשים בין ספרד לאנגליה, לונדון, 20 באוגוסט 2023 (צילום: HENRY NICHOLLS / AFP)

"וולבס עד המוות"

ד"ר דמיאן פירס הוא פסיכולוג אנגלי המטפל בעיקר בטראומות ובהפרעות פוסט־טראומטיות, אוהד וולבס ומחבר הספר Till I Die, שיצא בהוצאת Oneworld. שם הספר שאוב מקריאת אוהדים פופולרית בנוסח "וולבס עד המוות", וכותרת המשנה שלו היא: "מדוע כדורגל הוא הכול (גם כשהוא לא אמור להיות)".

הספר הוא מסע אישי של פירס בעקבות האובססיה הפרטית שלו, ובו כמה מקרי מבחן של התנהגות אוהדים בקצה הספקטרום: אוהד שפרץ למגרש והכה שחקן, אוהד שלעג למותו של ילד חולה סרטן שאהד קבוצה יריבה, ואוהד קנייתי של קבוצה אנגלית ששם קץ לחייו בעקבות הפסד.

פירס היה עיתונאי וסבל מהתמכרויות לאלכוהול ולסמים, עד שהגיע לשפל ובחר לשנות את חייו. הוא נכנס למרכז לטיפול בהתמכרויות, ושם נחשף לעולם התרפיה והפסיכולוגיה. "חשבתי שזה יהיה כיוון טוב לפרק חדש בחיי", הוא אומר.

פירס נקי כבר 20 שנה, וכחלק מהשינוי למד והפך לפסיכולוג. כיום הוא גר בהייסטינגס שבחוף הדרומי של אנגליה, אבל הקשר שלו לוולבס נותר גורם יציב בחייו

פירס נקי כבר 20 שנה, וכחלק מהשינוי למד והפך לפסיכולוג. כיום הוא גר בהייסטינגס שבחוף הדרומי של אנגליה, אבל הקשר שלו לוולבס – וולברהמפטון וונדררס בשמה המלא, שמגיעה ממרכז אנגליה – נותר גורם יציב בחייו, למרות המרחק הגדול מאצטדיון מוליניו של הקבוצה.

"זו בעיה", הוא אומר. "לוקח לי שש שעות להגיע לשם, לכן אני מגיע אולי למשחק אחד בעונה ואני צופה ברוב המשחקים לבדי. בזמן ששאר האוהדים יכולים להיות בקשר עם אוהדים אחרים ביציע ולווסת את הרגשות, אני צריך להתמודד עם הרגשות הסוערים האלה לבדי. אני לא מעבד את הסערות האלו עם שאר האוהדים, אלא רק עם עצמי, עם הכלב ועם אשתי".

אוהד ממתין לפתיחת המשחק בין יפן למצרים במסגרת בית א' של גביע העולם בכדורגל עד גיל 20, באצטדיון הלאומי בסנטיאגו, צ'ילה, 27 בספטמבר 2025 (צילום: AP Photo/Matias Delacroix)

ביום שבו דיברנו התפרסם סרטון קצר ממשחק סוער בין שתי יריבות שכנות, סאות'המפטון ופורטסמות'. בסרטון נראה ילד כבן עשר, אוהד סאות'המפטון, מאבד את עשתונותיו ביציע. הוא משתולל ומניף את ידיו בתנועות מגונות וזועמות, במה שנראה כמו מבוא לחוליגניזם.

פירס: "גם בלי לפגוש את הילד הזה, נראה שיש לו צורך רגשי שלא מקבל מענה מחוץ לאצטדיון. כפסיכולוג, אני שואל את עצמי מה עובר עליו, ומה גורם לו להפנות זעם כזה כלפי שחקן על המגרש.

"זה לא מחזה נעים. הייתי רוצה לדעת מה קרה לו, מה הוא עבר ובאיזו משפחה גדל, שהביאו אותו לכעס כזה. ההתנהגות שלו נראית מזעזעת, אבל אם להיות כן – היא לא רחוקה מהאופן שבו אני מתנהג כשאני לבדי".

"אני רציתי להבין מדוע כשוולבס הפסידה עם חבורת שחקנים שאין לי קשר אליהם, זה הרס אותי", מסביר פירס. "למה זה השפיע עליי כל כך, מדוע זה הרגיש כמו תבוסה אישית, למה הרגשתי מושפל ומדוכדך"

התמכרות התנהגותית לכל דבר

פירס חושב שהוא מכור לכדורגל, או ליתר דיוק – מכור לעצם היותו אוהד (הוא גם אבחן אצלי תסמינים דומים). במאמר ב"סייקולוג'י טודיי" הוא כתב: "הפסיכיאטר מאסימו לנזארו טוען שחלק מחובבי הכדורגל מגלים תסמינים של התמכרות התנהגותית:

"(1) התעסקות חוזרת שמובילה לחוסר תפקוד.
"(2) אובססיה, נסיגה והשתוקקות.
"(3) ניסיונות כושלים להפסיק.
"(4) הזנחה של תחומי חיים אחרים.
"(5) המשך למרות הנזק.
"(6) פגיעה במערכות יחסים".

הרשימה לא אמורה להפתיע אף אוהד – מלבד, אולי, הסעיף השלישי. טרם פגשתי אוהד שניסה באמת להפסיק את ההתמכרות הזו.

אוהדי כדורגל דרום אפריקאים צופים במשחק חצי גמר גביע הקונפדרציות של פיפ"א בין ברזיל לדרום אפריקה, 25 ביוני 2009 (צילום: ROBERTO SCHMIDT / AFP)

הכדורגל מעניק לאוהדים לא מעט, אם כי לעיתים במחיר כבד. הכול נובע ממה שפירס מגדיר Identity fusion, כלומר "מיזוג זהויות" או "התכת זהויות". את המונח טבע האנתרופולוג הארווי וייטהאוס, שחקר שבטים וכתות ברחבי העולם ובחן כיצד חברי קבוצה מתלכדים ויוצרים קשרים הדוקים.

"אני רציתי להבין מדוע כשוולבס הפסידה עם חבורת שחקנים שאין לי קשר אליהם, זה הרס אותי", מסביר פירס. "למה זה השפיע עליי כל כך, מדוע זה הרגיש כמו תבוסה אישית, למה הרגשתי מושפל ומדוכדך במשך ימים אחרי סוף המשחק. זה היה חסר היגיון כאדם מבוגר וכפסיכולוג.

"ככל שאתה יותר סובל כקבוצה, אתה יותר קרוב אליה ומרותך אליה. יש לזה הסבר אבולוציוני: שבטים שהוכו בקרב היו צריכים להתאחד, כי אם הם ברחו והתפצלו הם היו מתים. ההפסדים מאחדים אותך כקבוצה"

"וכשדיברתי עם האנתרופולוגית ד"ר מרתה ניוסום על 'מיזוג זהויות', זה התחיל להיות הגיוני. זה שונה ועמוק יותר מהזדהות עם קבוצות אלו ואחרות. אני מזדהה עם הרבה קבוצות – למשל, אני פסיכולוג. אני מזדהה גם כאוהד אנגליה: כשהם משחקים זה בידור; כשהם מנצחים אני שמח; כשהם מפסידים אני קצת מאוכזב, אבל תחושת הקיום שלי לא עומדת במבחן. זה כובע שאני יכול להוריד.

"אבל כשוולבס מפסידים, כל הסטטוס האישי שלי עומד למבחן. המיזוג מתרחש בעיקר בילדות כשאנחנו חווים חוויות עזות עם הקבוצה שלנו. עבורי זה היה כשהלכתי בגיל שש לראות את וולבס מול סנדרלנד על הכתפיים של אבי. החוויה הרגשית הזו חיברה אותי, ריתכה אותי ממש, למועדון".

ד"ר דמיאן פירס, מחבר הספר Till I Die

ההפסדים שמרתכים את השבט

"זה גם קשור לסבל קבוצתי", הוא מוסיף, "ככל שאתה יותר סובל כקבוצה, אתה יותר קרוב אליה ומרותך אליה. יש לזה הסבר אבולוציוני: שבטים שהוכו בקרב היו צריכים להתאחד, כי אם הם ברחו והתפצלו הם היו מתים. ההפסדים מאחדים אותך כקבוצה. עבורי לא היה את זה במשחקי אנגליה, לא היה את החום והאנרגיה כדי לאחד אותי איתה".

פירס חווה עונה מהגיהינום בשנה שעברה. לא רק שוולבס ירדה מהפרמייר ליג, הליגה הבכירה, לצ'מפיונשיפ, היא גם לא הצליחה לנצח במשך 19 משחקים רצופים.

"זה היה נורא", אומר ד"ר פירס. "זה היה עינוי. צפיתי בכל משחק וזה הכאיב. כתבתי את הספר באותו זמן והייתי בדיכאון בלתי פוסק. אני מבין מה קרה לי מבחינה הורמונלית ויכולתי להבין מאיפה זה בא, אבל זו הייתה סיטואציה מכאיבה.

"גם אוהדים של קבוצות מצליחות חווים רגעי חרדה קשים של תחושת מצור. אתה יכול להוביל בשער אחד, ואתה סובל למרות היתרון. זה מכאיב וזה מחבר"

"ביקשתי מאשתי לעזור לי לא לצפות במשחקים, אבל זה לא עזר. אני חושב שבשל התמכרויות העבר שלי, יש בי נטייה כזו. יש אנשים שנוטים יותר להתמכר, ואני אחד מהם. האפשרות לניצחון, האקסטזה הזו, השאירה אותי שם.

"זה היה כמו לשתות משקה אלכוהולי – אתה יודע שהמשקה הבא ייגמר באסון, שגלולת האקסטזי הבאה תיגמר בבושה והקוקאין כבר לא עובד, אבל האפשרות של רגע אופורי אחד גדול משכה אותי. ביום רביעי אמרתי שאני לא אסתכל על המשחק, אבל בשבת בבוקר הקול הקטן בראש אמר שאולי הפעם זה יהיה אחרת".

אוהדי ספרד חוגגים במהלך משחק גמר מונדיאל 2026 בין ספרד לארגנטינה, 19 ביולי 2026 (צילום: ROBERTO SCHMIDT / AFP)

הסבל הזה מחבר את האוהדים לקבוצה וזה לזה. אוהדים נושאים איתם את רגעי השיא ואת הצלקות הנפשיות באותה מידה. שער האליפות של מיגל ויטור או הפסד בגמר גביע להפועל רמת גן – שניהם עיצבו את חיי.

לכאורה, אין לי על מה להתלונן. כאוהד הפועל באר שבע אני חווה תור זהב מפואר, עם ארבע אליפויות ב־11 עונות. אבל למעשה, תמיד יש ממה לסבול. בעונה תחרותית, כל משחק הוא מקור ללחץ נוראי, אלא אם הקבוצה מובילה בהפרש של שלושה שערים. תיקו הוא אסון, ומקום שני הוא כישלון.

פעם דיברתי עם קולגה שאוהד את באיירן מינכן והתלונן על מר גורלו אחרי עונה לא מוצלחת, מחזה נדיר למדי. "וואו, איזה חיים קשים יש לך", אמרתי בסרקזם. "אתה לא מבין, זה סוג אחר של לחץ", הוא ענה.

כדורגל הוא משחק עם מספר שערים נמוך יחסית, הוא מסביר. ממוצע השערים בפרמייר ליג נע סביב שלושה למשחק, כלומר כל שער הוא שיא רגשי אופורי

פירס: "יש משהו בכדורגל שמאפשר את האיחוד הרגשי הזה. גם אוהדים של קבוצות מצליחות חווים רגעי חרדה קשים של תחושת מצור. אתה יכול להוביל בשער אחד, ואתה סובל למרות היתרון. זה מכאיב וזה מחבר. ומכיוון שכדורגל הוא משחק עם מעט שערים, הסיכוי לתחושה הזו גבוה מאוד.

"ב'כת המוות' של ג'ים ג'ונס, שהרעיל את כל המאמינים שלו, הוא יצר את תחושת המצור וסיפר להם שיש חיילים ביער שרוצים לתקוף אותם – וזה דומה למה שאנחנו חווים בכדורגל. ישנו איום חיצוני על מה שיש לנו. וזה מחבר את האוהדים ביחד ואת האוהד למועדון".

אוקסיטוצין, טסטוסטרון וקורטיזול

להתמכרות לכדורגל יש רקע ביולוגי מובהק. פירס מעגן את המוכר והידוע במסגרת רחבה של פסיכולוגיה, ביולוגיה, ניסויים, ראיונות וידע אישי.

לוקה רוסאס בן החמש, אוהד נבחרת ספרד, מגיב לשער הראשון שהבקיעה נבחרתו במהלך משחק חצי גמר המונדיאל מול צרפת, 14 ביולי 2026 (צילום: AP Photo/Adam Gray)

כדורגל הוא משחק עם מספר שערים נמוך יחסית, הוא מסביר. ממוצע השערים בפרמייר ליג נע סביב שלושה למשחק, כלומר כל שער הוא שיא רגשי אופורי. שער בכדורגל אינו שקול לסל אחד, או לשתי נקודות מתוך 170 במשחק כדורסל רגיל. התגובה, כפי שגילו חוקרים בסקוטלנד, דומה לתגובה שמעורר קוקאין במוח.

המשמעות היא גם שכדורגל הוא ענף שבו התוצאה פחות צפויה מבכל ענף אחר. הפתעות יכולות להתרחש למרות פערי כוחות גדולים, והמתח נמשך לאורך רוב דקות המשחק.

מצבים להבקעת שער, החמצות וכדור שניתז מהמשקוף – כולם מפעילים מעגלים במוח, בדומה למכונות המזל בקזינו, שמתגרות במהמרים באמצעות "כמעט הצלחות", אבל מדי פעם מהבהבות ומרעישות ומבשרות על מבול של מטבעות.

רמות הטסטוסטרון, ההורמון הזכרי, עלו בקרב אוהדים בעקבות ניצחונות וצנחו בעקבות הפסדים. מעניין שהתופעה נצפתה גם בקרב נשים, שאצלן רמות ההורמון נמוכות יותר

"המשיכה של הכדורגל נמצאת באפשרות המתגרה של 'מה שיכול היה לקרות', לא רק במה שקורה בפועל", אומר פירס. "המוח מתגמל את המחסור, אחרת התשוקה הייתה נכבית לאור מיעוט השערים".

משחק כדורגל שמעורר מעורבות רגשית גבוהה הוא מתכון למערבולת של הורמונים. טסטוסטרון, אוקסיטוצין וקורטיזול הופכים משחק חשוב לחוויה מתישה, גם כשצופים בו מהכורסה או מהמקום הקבוע ביציע.

אוהד נבחרת קולומביה לאחר הפסד נבחרתו לארגנטינה, במהלך צפייה בשידור גמר הקופה אמריקה בבוגוטה, קולומביה. 14 ביולי 2024 (צילום: AP Photo/Fernando Vergara)

החיבוקים ביציע אחרי שער משחררים את ההורמון אוקסיטוצין, שזכה למוניטין של "הורמון האהבה" – אבל התמונה מורכבת יותר.

פירס: "היה לו (לאוקסיטוצין) מוניטין של הורמון החיבוקים, וכולם היללו אותו כסם פלא, תרופה לעוינות בעולם. אנשים קנו ספריי אוקסיטוצין ואנשים דיווחו על תחושות אהבה, אבל בהמשך גילו שהמשתמשים גם הפכו לאגרסיביים יותר כלפי מי שנתפס כ'אחר'.

"לאחרונה גילו שאומנם הוא מחבר אותך לקבוצה ומחזק תחושות אהבה ואחדות כלפיה, אבל הוא גם הופך אותך לעוין כלפי הקבוצה היריבה. גילו שזה מעורר אגרסיביות־יתר כלפי קבוצות אתניות זרות, וכנראה זהו הצד השני של קרבה".

השילוב של לחץ נפשי, עלייה בלחץ הדם, דלקות והפרעות בשינה אינו מיטיב עם הבריאות. קורטיזול, הורמון הלחץ, הוא מכר ותיק של כל אוהד. יש משחקים שבהם אני ממש יכול להרגיש אותו מפעפע במחזור הדם

רמות הטסטוסטרון, ההורמון הזכרי, עלו בקרב אוהדים בעקבות ניצחונות וצנחו בעקבות הפסדים. מעניין שהתופעה נצפתה גם בקרב נשים, שאצלן רמות ההורמון נמוכות יותר.

בברצלונה גילו עלייה במספר הלידות תשעה חודשים אחרי ניצחונות חשובים של הקבוצה בשנות השיא שלה, ואילו בסנדרלנד נרשמה עלייה במספר אירועי הלב אחרי הפסדים.

אוהד צעיר מציץ אל כר הדשא דרך שער באצטדיון, לקראת משחק הפרמייר ליג בין לוטון טאון לצ'לסי באצטדיון קנילוורת' רוד בלוטון שמצפון ללונדון, 30 בדצמבר 2023 (צילום: Ben Stansall / AFP)

השילוב של לחץ נפשי, עלייה בלחץ הדם, דלקות והפרעות בשינה אינו מיטיב עם הבריאות. קורטיזול, הורמון הלחץ, הוא מכר ותיק של כל אוהד. יש משחקים שבהם אני ממש יכול להרגיש אותו מפעפע במחזור הדם, כמו באותו משחק של הפועל באר שבע בתשעה שחקנים מול מכבי נתניה, שבסיומו הייתי מותש מכדי לחוות את אופוריית הניצחון הנדיר.

"כאוהד, אני מכיר את התחושה המעיקה הזו וזה לא נעים", אומר פירס. "כמטפל, אני אומר שאתה צריך לשים לב להרגשה הזו, לדעת שזה קורטיזול, שזה קשור לחוויות קודמות, לנשום עמוק – ולנסות להירגע".

כשהטלפון הוא מקטרת קראק

חלק מרכזי בקשר למועדון הוא גם העוינות כלפי אחרים – מועדונים יריבים ואוהדיהם. לקשר הקבוצתי הזה יש צדדים חיוביים, כמו ההתגייסות של מועדוני הכדורגל למען החברה אחרי אסון 7 באוקטובר, אבל יש לו גם צדדים אפלים.

פירס מספר על ניסוי בקרב פעוטות בני שלוש, שבו חולקו הילדים לקבוצות על פי צבעי החולצות בלבד. למרות החלוקה השרירותית, הם ייחסו משמעויות שונות למעשיהם של ילדים אחרים בהתאם להשתייכותם הקבוצתית

אסונות הפכו לעוד דרך להתגרות באוהדים יריבים ברחבי העולם, וגם בישראל. אנחנו צריכים מישהו לאהוב, אבל כנראה גם מישהו לשנוא. פירס כותב בהרחבה על שמחה לאיד, שנתפסת כלא יותר מצחוק לא מזיק על חשבון אוהדים אחרים, אבל בעיניו מסתתר בה משהו אפל בהרבה.

"זה קורה אצלנו באופן טבעי", הוא אומר. "בניסוי ראו אזורים במוח שנדלקים כשאוהדי קבוצה יריבה קיבלו שוק חשמלי. ישנה טענה בספרות המקצועית ששמחה לאיד היא מעין מחנה אימון לגרימת נזק של ממש. בני אדם הם יצורים חברתיים שמתוכנתים לא לגרום סבל, אבל השמחה לאיד מאפשרת לנו לסלוד מקבוצות באופן שמאפשר לשנוא אותן, ובהמשך לפגוע בהן – פיזית או רגשית.

"זה כבר יותר קל למוח. זה עונג שמתעורר באופן טבעי, אבל ברגע שאתה גולל את פיד האוהדים בטוויטר, אתה חוצה קו לעבר גרימת נזק של ממש בעתיד".

בסרט התיעודי The Workers Cup מתוארות קבוצות כדורגל של עובדים זרים בקטאר, שהועסקו בהקמת אצטדיונים לקראת מונדיאל 2022. מה שהחל כמניפולציה קטארית לצורכי תעמולה (ספורטסוושינג) הפך בתוך זמן קצר לליגה אורגנית של ממש.

השחקנים הפכו לגיבורים בקרב עמיתיהם, האוהדים חגגו ניצחונות וזכייה בגביע כאילו הייתה זו ליגה לכל דבר, וחייהם העגומים התמלאו בתוכן. המסקנה העולה מהסרט, בלי קשר לציניות הקטארית, היא שהחלוקה לקבוצות וההשתתפות במשחקים תחרותיים הן תופעות טבעיות לגמרי.

"הטלפון הסלולרי הוא מקטרת קראק של המכורים לכדורגל", אומר פירס. "זה יכול להיות טוב ורע. אתה יכול להיכנס כל כולך לאהדה הזו ולתקשר עם אוהדים ולהרגיש פחות בדידות. למישהו כמוני זה רע, כי אפשר להתמכר לזה"

פירס מספר על ניסוי בקרב פעוטות בני שלוש, שבו חולקו הילדים לקבוצות על פי צבעי החולצות בלבד. למרות החלוקה השרירותית, הם ייחסו משמעויות שונות למעשיהם של ילדים אחרים בהתאם להשתייכותם הקבוצתית.

אם ילדים שלבשו חולצה בצבע אחר הרסו משהו, הדבר נעשה, מבחינתם, "בכוונה וכדי להכאיב". לעומת זאת, כשהנזק נגרם בידי ילדים שלבשו חולצה באותו צבע, הם פירשו זאת כתאונה תמימה.

אוהדי נבחרת אנגליה בכדורגל חוגגים במהלך משחק חצי גמר גביע העולם בין אנגליה לארגנטינה, 15 ביולי 2026 (צילום: AP Photo/Scott Heppell)

פירס עוסק גם בחוויית האהדה בעולם המודרני, המשתנה ללא הרף. בעבר אוהד היה מגיע למגרש, צופה במשחק, אולי קורא עליו בעיתון למוחרת בבוקר, ובכך הייתה מסתכמת חוויית האהדה שלו.

מאוחר יותר הגיעו תוכניות סיכום המחזור ומספר מצומצם של משחקים בשידור חי באירועים מיוחדים. משם עברנו לכיסוי טלוויזיוני מלא של כמעט כל משחק, ולאפשרות לצפות בכדורגל בשידור חי כמעט בכל יום. לכך הצטרפו הרשתות החברתיות, המחברות אוהדים זה לזה באופן ישיר, לצד אתרי חדשות ואתרים של קבוצות ואוהדים, המציפים אותם בתכנים בלתי פוסקים – והכול בהישג יד.

ילדים בקצה אחד של העולם צופים במשחקים של קבוצות מפורסמות מאירופה, או משחקים במשחקי מחשב, והופכים לאוהדים שלהן במקום לאהוד את הקבוצה המקומית. חוויית האהדה משתנה משנה לשנה.

"יש משהו עמוק יותר בקשר שלך עם הקבוצה שמנצח כל טיעון רציונלי אחר", אומר פירס. "כאבי החזה שלך מוכיחים את עוצמת הקשר"

"הטלפון הסלולרי הוא מקטרת קראק של המכורים לכדורגל", אומר פירס. "זה יכול להיות טוב ורע. אתה יכול להיכנס כל כולך לאהדה הזו ולתקשר עם אוהדים ולהרגיש פחות בדידות. למישהו כמוני זה רע, כי אפשר להתמכר לזה. בעונה איומה קשה להתמודד עם הזרם העכור הזה".

החשיפה המוגברת פירושה גם היכרות קרובה יותר עם האוהדים ועם שחקני הקבוצה, והבנה שבמקרים רבים אין לכם דבר אחד במשותף – מלבד המועדון שהתגלגלתם לאהוד מסיבה כלשהי.

אוהדי מרוקו צופים במשחק רבע גמר המונדיאל בין מרוקו לצרפת, בקווינס שבניו יורק. 9 ביולי 2026 (צילום: AP Photo/Ryan Murphy)

ההבנה הזו מובילה לעיתים למשברים, להכרה בכך שהקשר הזה בחלקו מומצא ובחלקו מנופח, ושכדי לקיים אותו נדרשת התעלמות מאינספור דברים. אבל בבוקרו של יום משחק, המשברונים האלה נעלמים.

"יש משהו עמוק יותר בקשר שלך עם הקבוצה שמנצח כל טיעון רציונלי אחר", אומר פירס. "כאבי החזה שלך מוכיחים את עוצמת הקשר".

המוצא היחיד לזעם

למה ניתחת את המקרים הקיצוניים, ומה הם מלמדים על האוהדים הנורמטיביים יותר?
"הספר מנסה לבחון מדוע אירועים קיצוניים מתרחשים. החברה מצמצמת את הטווח הרגשי שלנו. ישנם הרבה רגשות שנבנים בתוכנו שלא נוח להפגין בציבור. אני מדבר על זעם ושנאה, וגם על אושר במידה מסוימת – והבעיה היא שאין להם מוצא. אתה לא יכול להביע אותם כמו בעבר, אבל הם צריכים לצאת איכשהו.

אחת הבעיות בחשיפה המוגברת לחברינו ליציע היא הטון הבכייני של אוהדי הכדורגל. הם תמיד דורשים ניצחונות, את ראשו של המאמן או של שחקן שלא שיחק טוב, וגם: רכש

"אנשים הולכים למשחקי כדורגל כי האצטדיון הוא מרחב ציבורי שבו מותר להם להשתחרר ולפרוק רגשות שנאצרו בתוכם. לפעמים הרגשות האלה מתפרצים בצורה אכזרית, ואני לא תומך בכך. אבל בעולם שאנחנו חיים בו יש הרבה סיבות לכעס, והשאלה היא לאן הוא מתנקז.

"לא כל אחד יכול לפנות לטיפול נפשי, ולא לכל אחד יש במשפחה מי שיקשיב לו. כשהרגשות האלה נשארים ללא מוצא, הם עלולים לגרום לנזק של ממש.

"נוסף על כך, לפני 20–30 שנה אירועים כאלו התרחשו ונשכחו, אבל היום, עם טלפונים סלולריים וכיסוי טלוויזיוני מלא, אנשים ותקריות כאלו הופכים לוויראליים".

אחת הבעיות בחשיפה המוגברת לחברינו ליציע היא הטון הבכייני של אוהדי הכדורגל. הם תמיד דורשים ניצחונות, את ראשו של המאמן או של שחקן שלא שיחק טוב, ועוד שחקנים חדשים. רכש.

מרגע שהעונה מסתיימת, האוהדים רוצים רכש ועוד רכש, רצוי של שחקנים זרים. הם סופרים כמה ימים עברו בלי רכש. אנשים מבוגרים מתנהגים כמו ילדים בסופרמרקט, בלי יכולת להמתין ובלי הבנה של הקשיים הכרוכים בכך.

"הצורך בדופמין בראשנו חשוב להבנה הזו. כדאי לזכור שיש לנו את הצורך הזה, ולפעמים לקחת צעד אחורה ולהירגע"

פירס: "הדרישה לשחקנים חדשים מתחברת לצורך האנושי בדברים חדשים ובחידושים. המוח שלנו דורש דברים חדשים כל הזמן, והכול מתודלק בפרסומות ובצריכה. כל הזמן אנחנו צריכים את הדבר החדש הגדול הבא, דברים נוצצים חדשים שישפרו את חיינו – וגם את השחקן החדש המבריק שישנה את הקבוצה.

"הצורך בדופמין בראשנו חשוב להבנה הזו. כדאי לזכור שיש לנו את הצורך הזה, ולפעמים לקחת צעד אחורה ולהירגע".

אוהד נבחרת אנגליה נראה שפוף בסיום משחק חצי גמר מונדיאל 2026 בין אנגליה לארגנטינה, 15 ביולי 2026 (צילום: JOSE JORDAN / AFP)

זיכרונות עם דגל קטן

פירס נחשף לעוצמתו של הכדורגל במהלך ביקור באצטדיון של ברייטון. במסגרת פרויקט מקומי, אנשים המתמודדים עם דמנציה צופים בהקלטות של משחקי כדורגל ישנים, במטרה לעורר זיכרונות מעברם.

אפשר היה לראות כיצד האנשים הכבויים מתעוררים וזוכים לשעת חסד בזכות זיכרונות הכדורגל הקדומים שלהם. "זה מתחבר לגרעין הזהות שלנו", אומר פירס. "לרגשות וזיכרונות שטבועים בנו. הזיכרונות הופכים להיות 'מה שאנחנו', כאילו יש דגל קטן שמחובר אליהם. לי יש זיכרונות רעים מבית הספר, אבל יש לי גם זיכרון שלי על הכתפיים של אבא שלי במשחק של וולבס מול סנדרלנד.

"אלו אנשים מפוחדים שאיבדו כמעט הכול, את התחושה של מי הם, אבל האנשים האלו שראו הקלטות של משחקים ישנים – האור חזר לעיניהם, הם זכרו מי הם היו"

"כך נוצרת זהות, הזיכרונות הופכים להיות מי שאתה. לכן היה מרגש כל כך לראות את פרויקט הדמנציה של ברייטון. אלו אנשים מפוחדים שאיבדו כמעט הכול, את התחושה של מי הם, אבל האנשים האלו שראו הקלטות של משחקים ישנים – האור חזר לעיניהם, הם זכרו מי הם היו. אלו מגירות של זיכרונות שנשמרו, ולכן פרויקטים כאלו הם חשובים ומרגשים כל כך. לכן כדורגל חשוב כל כך".