במשך השנים, הצד הליברלי של הפוליטיקה הישראלית הניח שערביי ישראל נמצאים בכיס: גם אם לא מזמנים אותם רשמית לקואליציה, אפשר לסמוך שתמיכה פסיבית תינתן. הם יסתפקו בלהיות פילגש נאמנה, שלא כשירה לנישואים אך לעולם אינה פוזלת לאחר, למשל לימין היהודי. ההסדר הזה מתמוטט מול עיננו.

הצד הליברלי של הפוליטיקה הישראלית הניח שערביי ישראל בכיס: גם אם לא יזומנו רשמית לקואליציה, אפשר לסמוך על תמיכתם הפסיבית. שיסתפקו בתפקיד פילגש נאמנה, שלא כשירה לנישואים אך אינה פוזלת לאחר

הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי

זה עשוי להחריב את סיכויי ה"מרכז-שמאל" לחזור אי פעם לשלטון בצורה נקייה, ומנהיגי המחנה יצטרכו לעבוד קשה כדי להחזיר את הגלגל לאחור. הסיבה לכך היא שלשינוי יש סיבות מצוינות למדי (וגם שביבי מתוחכם):

1. הנושא הפלסטיני

הפרדיגמה הישנה הניחה שישראל הליברלית ידידותית יותר לפלסטינים ובכלל לערבים; פחות גזענית, ויותר מודאגת מעוולות הכיבוש. אבל זה נישחק: על אף שהשמאל הטהור יותר ויותר פתוח לנרטיב הפלסטיני, המחנה בכללותו התייאש מהשלום. הזרם המרכזי של המרכז-שמאל הגיע למסקנה שהפלסטינים יישארו מקסימליסטיים בשיחות שלום וידונו אותם לכשלון, ושדעת הקהל הישראלית כבר לא מחפשת אידיאלים. המחנה עדיין מתנגד להרחבת ההתנחלויות ומחפש הפרדה, הסכמי ביניים ואולי נסיגות חד-צדדיות, אך הארגומנט שהוא מציג דמוגרפי, כלומר לאומי. המסר לבוחרים פוטנציאליים מהימין הוא: אידיוטים, אם תצביעו לימין תתקעו את מדינת היהודים עם יותר מדי ערבים על ידי הנצחת הכיבוש בגדה המערבית!

יש בזה היגיון וזה שכנע כמה אנשים, אבל זה לא מוזיקה ערבה לאוזני הערבים. אם בכלל, לרבים מהם לא אכפת להפוך את ישראל למדינה דו-לאומית יותר (גם אם הדרך עוברת בתקופת ביניים לא דמוקרטית בה לפלסטינים אין זכויות הצבעה). אם בכלל, זו עשויה להיות סיבה לתמוך בימין, האידיוט השימושי.

2. הנושא התרבותי-דתי

הפוליטיקה הישראלית, שהוגדרה על-ידי חילוקי הדעות לגבי הכיבוש, עוברת לדפוס של מאבק בין תומכי המודרנה למקדשי המסורתיות – כמו בארצות הברית ובמקומות אחרים במערב, עם קורלציה דומה לחינוך, לדתיות ולעירוניות (לעומת כפריות). שני מיליון הערבים בישראל חלוקים גם הם בעניין זה, ולא כולם מתאימים כל כך למרכז-שמאל היהודי.

הפוליטיקה הישראלית, שהוגדרה על-ידי חילוקי הדעות לגבי הכיבוש, עוברת לדפוס של מאבק בין תומכי המודרנה למקדשי המסורתיות. הערבים בישראל מחולקים גם הם בענין, ולא כולם עם המרכז-שמאל

מפלגת רע"ם – עם ארבעה מתוך עשרת המנדטים ה"ערבים" בכנסת החדשה – מוגדרת על ידי מסירות לאסלאם. בדיוק כמו אצל חלק ניכר מהממסד הדתי-יהודי יש שם אנטיפתיה לפרוגרסיביות, נטייה להגדיר תפקידים בחיים לפי מגדר (כאשר לאישה יש תפקיד ספציפי ביותר) ותיעוב מיוחד לתנועה לזכויות הומוסקסואלים. ככאלה הם הרבה יותר קרובים לדתיי היהודים (שחלקם עדיין מחרימים אותם) מאשר למרצ השמאלנית המונהגת על ידי הומוסקסואל שיחבק אותם בשמחה כדי להיפטר מנתניהו.

3. השיטה הפוליטית הישראלית

באסטרטגיה שנגזרת מן ההגיון של השיטה הפוליטית הישראלית (שמשוועת לרפורמה) רע"ם מאותתת מאז הבחירות שהיא יכולה ללכת עם כל אחד מהגושים – ואולי מעדיפה את גוש נתניהו. זה שולל ממתנגדי ביבי את ניצחון 61 מול 59 שנדמה היה שזכו בו. נותרנו עם 57 מושבים נגד נתניהו, 4 אצל ממליך המלכים מרע"ם מנסור עבאס, 52 לנתניהו ועוד 7 אצל ימינה של נפתלי בנט (גם ימין וגם נגד ביבי, בערך).

ימינה מתעקשת גם היא לשחק בשני המגרשים, בדרכים עקלקלות אך יעילות, שעשויות עוד להביא את בנט לראשות הממשלה. לכן חשוב שבנט נפגש השבוע עם עבאס. המתמטיקה אומרת ששני הציניקנים החכמים הללו יזדקקו זה לזה כדי למקסם את התועלת.

האם המגזר הישראלי-ערבי ישלים עם האפשרות שעבאס ישמר את שלטון נתניהו או יתמוך בימני אחר? זה אולי אכן יעבור בשקט בגלל בני ("עלי לא עובדים פעמיים") גנץ. לפני שנה המנהיג דאז של המרכז-שמאל הציע את הירח לרשימה הערבית המשותפת, שקיבלה 15 מנדטים לאחר קמפיין מרהיב; הוא זכה בהמלצתם (החסרת התקדים) בפני הנשיא ואז הפנה להם עורף בעסקת אחדות עם נתניהו (אני מהגורסים שהוא יכול היה לכופף את הנדל והאוזר והיה פתי ברמה מביכה מול ארכי-נוכל עם קבלות).

4. המרירות הערבית כתוצאה ממה שנתפס כבגידה של גנץ

הזעם של הערבים על גנץ הרסני עבור המרכז-שמאל. זה בא לידי ביטוי בשיעור ההצבעה הערבי המופחת (מכמעט 70% לפני שנה למתחת ל-50%), בפירוק הרשימה המשותפת ובנכונות של הרכיב השמרני לתמוך בנתניהו.

פעם, עד מתישהו בשנות התשעים, המפלגות החרדיות נתפסו כלשון מאזניים. זה אפשר להם לסחוט עוד כספים וויתורים מהימין, שהתגלה גם כבית הטבעי של רדיקליות הדתית הנגועה בתחושת עליונות יהודית, וכעת הם מהווים עמוד תווך ממש בימין. הערבים (או לפחות חלקם) נמצאים בעיצומו של מסע הפוך מעמוד תווך (הדחוי איכשהו) של השמאל לסוג של לשון מאזניים.

האם מבחינת המרכז-שמאל המצב חסר סיכוי? לא. אם נשים בצד את הבעייתיות של רע"ם מבחינה תרבותית אצל ישראל המודרנית, אפשר לומר שעבאס מתמרן בחכמה לטובת מיעוט די נאמן שקיבל יחס לא אלגנטי מבעלי ברית שחצנים שהתייחסו אליו כמובן מאליו זמן רב מדי.

למיעוט זה לא היה אכפת פעם להשאר בחוץ, אך יותר ויותר הוא רוצה חלק אמיתי בשלטון, כפי שעבאס דורש. היא גם דורש לפחות תיקון לחוק הלאום, שיכלול אזכור מפורש של שוויון. היא רוצה הקלה במגבלות היתר הבנייה וטיפול עוצמתי בפשיעה שהמשטרה מאפשרת לה להשתולל באזורים הערבים.

אלא דברים שהמרכז-שמאל עדיין מסוגל לתת יותר בקלות מאשר הימין. אם מנהיגיו יהיו חכמים הם יעבדו מהר. זה כולל את המנהיג האמיתי של המחנה, ראש יש עתיד יאיר לפיד.

למיעוט הערבי לא היה אכפת פעם להשאר בחוץ, אך היום הוא רוצה חלק אמיתי בשלטון. המרכז שמאל עדיין מסוגל לענות על דרישותיו יותר בקלות מהימין. אם מנהיגיו יהיו חכמים הם יעבדו מהר. כולל המנהיג האמיתי, לפיד

אם הם ייכשלו, התוצאה תהיה הרסנית עבור המרכז-שמאל, אך אולי לא עבור ישראל.

ימין שתלוי בערבים עשוי בעצמו לעבור תהליך ריפוי. הוא עשוי לסגת בהדרגה מן המרחב האולטרה-לאומני המביש שאליו הוא גורר כרגע את כל המדינה.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com