אמינותו של בנימין נתניהו הגיעה לשפל כזה שלא הייתי סומך עליו שיגיד לי מה השעה. אולם גם שעון מקולקל צודק לפעמים. דוגמה לכך הוא הרעיון להחזיר את הבחירות הישירות לראשות הממשלה, רעיון שמכונת הספין של ביבי משווקת כיום כפתרון למשבר הפוליטי במדינה.

אמינותו של נתניהו הגיעה לשפל כזה שלא הייתי סומך עליו שיגיד לי מה השעה. אך גם שעון מקולקל צודק לפעמים. למשל, הרעיון להחזיר את הבחירות הישירות לרה"מ,  שמכונת הספינים של ביבי משווקת כיום

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

מטרתם האמיתית של המציעים היא להעניק לראש הממשלה הזדמנות נוספת להבחר מחדש לאחר רצף כשלונות שרק בחסדי השלומיאליות של יריביו הותירו אותו על כס ראש ממשלת מעבר אינסופית. למרות שזכייה של נתניהו בבחירה ישירה אינה מובטחת, היא כן אפשרית, ובכל מקרה זה מרויח זמן בו משפחת המלוכה נשארת בבלפור.

אני בהחלט לא תומך בשינוי כללי המשחק באמצע המשחק, ונראה שבכל זאת סביר יותר שתקום ממשלת רוטציונית של נפתלי בנט ויאיר לפיד. מה שאני אומר הוא שרצוי שממשלה כזו, שתתקשה להסכים על הרבה דברים, תשקול רפורמה בשיטת הבחירות – ואולי בחירות ישירות.

השיטה הקיימת כושלת במשימה הבסיסית של יצירת מנהיגות שניתן לראות אותה כמשקפת את העדפת רוב המצביעים.

לפי שיטה זו, הממשלה חייבת להציג רוב תומכים (או לפחות לא-מתנגדים) בכנסת למרות שהנוף הפוליטי של החברה לא יכול לייצר רוב כזה.

120 מושבי הכנסת שנבחרו בחודש שעבר מתחלקים בין 13 מפלגות, כאשר הגדולה בהן מונה 30 בלבד, הממוצעת זוכה לכ-9, ושלוש המפלגות הגדולות ביחד גם הן לא מגיעות לרוב.

הסיבה לכך היא שבישראל יש יותר מדי "סוגים" (כמאמר אסי כהן במערכון הנהדר והמבעית מיום הבחירות) שמצביעים סקטוריאלית, וגם יותר מדי נושאים מכדי שאחד מהם יוכל להגדיר את הפוליטיקה וליצור קונסטלציה בינארית וקלאסית של קואליציה ואופוזיציה.

מטרת המציעים: להעניק לרה"מ הזדמנות להבחר מחדש לאחר רצף כשלונות, שרק בחסדי שלומיאליות יריביו הותירו אותו בתפקיד. למרות שזכייתו בבחירה ישירה אינה מובטחת, היא אפשרית, ומרוויחה זמן בבלפור

יתר על כן, הערבים והחרדים הם שני מיעוטים גדולים הנבדלים למדי משאר "הגוש" המשוער שלהם – הימין והשמאל בהתאמה.

כך נוטש הלאומן אביגדור ליברמן את הימין, בגלל ברית הימין עם מפלגות חרדיות שמצביעיו החילוניים מתעבים. כך הליכודניק גדעון סער נמצא כעת בסוג של "שמאל", ביקום בו הנושא העיקרי הוא השחיתות והסמכותנות של נתניהו. כך מפלגת רע"ם של מנסור עבאס מתגלה כבעלת ברית רעועה של השמאל: האיסלאמיזם האדוק וההומופוביה שלה מתאימים יותר לימין היהודי (נתניהו, כרגיל, הבין זאת לפני יריביו).

הדיכוטומיה הקודמת התבססה על עמדות כלפי הפלסטינים, שכמעט נשכחו. מה הנושא העיקרי עכשיו? דת ומדינה?

יש הגורסים שהנושא המרכזי החדש היה נתניהו עצמו: היוכל להמשיך לכהן תחת משפט? אך גם כאן לא נוצר מחנה מוצק באמת. מפלגות המתנגדות לנתניהו זכו ב-68 מושבים (אם נספור את עבאס ובנט המתנדנדים). אך עד כה לא הצליחו להקים חזית אחידה, וכך הוענק לנתניהו המנדט הראשון להקמת ממשלה.

גם אם יצליחו לשים הכל בצד ולהקים "קואליציית שינוי" בזמן הקרוב בדרך נס, זו תהיה ממשלה של סתירות פנימיות אדירות בנושאים לא פחות חשובים מנתניהו, כמו הכיבוש והסטטוס קוו הבלתי נסבל עם החרדים. ולראש שלה לא תהיה באמת לגיטימיות ועוצמה.

בחירה ישירה בשני סיבובים כאשר בשני יתמודדו שני המובילים תניב מנהיגות כזו, בכל פעם.

היא גם תאלץ את הבוחרים העצלנים שלנו להתמקד מעט באופי שני המועמדים ובהבדלים האידיאולוגיים והטמפרמנטיים ביניהם. היא תכריח אותם לבחור לפחות בגרוע פחות מביניהם. אולי זה לא מבטיח תוצאה חכמה. לפחות זה מבטיח תוצאה.

כמובן, הרעיון נוסה בעבר וננטש כעבור זמן קצר (לאחר ניצחונו של אריאל שרון בבחירות השלישיות כאלה ב-2001). סברו אז כי הבחירה הישירה של ראש הממשלה מעודדת הצבעת נישה לכנסת, פוגעת במפלגות הגדולות וכך מקשה על משילות.

הדיכוטומיה הקודמת התבססה על עמדות כלפי הפלסטינים, שכמעט נשכחו. מה הנושא העיקרי עכשיו? דת ומדינה? יש הגורסים שהנושא המרכזי החדש היה נתניהו עצמו

אז הלכה ההחלטה הברורה – ונשארה חוסר המשילות. היא אולי אפילו מחמירה: בחירות 1999 לכנסת (האחרונות שהתקיימו במקביל לבחירות לראש הממשלה) הניבו רק 10 מפלגות שהיו עוברות היום את אחוז החסימה (הגבוה יותר).

ברור שאסור להחפז ויש לשקול בקפידה פרטים.

יהיה צורך בהגבלת כהונה.

אולי אין לדרוש מראש הממשלה שימצא רוב תומכים בכנסת (כפי שהיה בעבר) ולהסתפק בסמכויות פיקוח פרלמנטרי מסוימות (כמו בארצות הברית). אולי הכנסת תוכל להדיח את ראש הממשלה באמצעות רוב מיוחס (בתנאי שבו-זמנית היא גם מתפזרת).

אולי צריך לקרוא לתפקיד שנבחר ישירות "נשיא" (מכיוון שהבחירות מייתרות את התפקיד החשוב היחיד של הנשיאות הקיימת, קרי עשיית סדר בבלגן תוצאות הבחירות). אולי אז הכנסת תוכל למנות ראש ממשלה נפרד משלה, כמו בצרפת, עם חלוקת סמכויות הגיונית (תוך עליונות מסויימת לנשיא) והכלת דרגה סבילה של שיתוק, אם זה רצון הבוחר.

אפשרות אחרת היא שראש המפלגה הגדולה ביותר ייחשב למנצח עם מנדט למשול גם בלי רוב מלא (שוב, עם אפשרות הדחה על ידי רוב מיוחס). זה יפגע קשות במפלגות קטנות יותר או יכריח אותן להתקבץ תחת המפלגה הגדולה – דבר שיאתגר את מי שהתמכר לאמירות ברורות (כמן תומכי ש"ס או מרצ למשל). אך זה יניב פשטות ובהירות.

פשטות תועיל במצב מורכב כמו זה של ישראל. ובהירות נדרשת במדינה בה שנים של נוכלות ושקרים מהקודקוד הניבה העדר בושה מבהיל ושחיקה קשה של כבוד לנורמות. כתוצאה מכך אנו מוצאים את ראש המפלגה החמישית בגודלה (בתיקו עם עוד שלוש!) סוחט לעצמו את ראשות הממשלה, אחרת הוא יתמוך בצד השני. אופורטוניזם בזוי שכזה מוליד ציניות הרסנית בציבור, ויש למנוע מזה לקרות שוב.

שום שיטה לא תהיה מושלמת. אבל ברור, אחרי ארבעה סיבובי בחירות בשנתיים עם פוטנציאל לחמישי באופק, שהשיטה הנוכחית אינה מתאימה לנוף הפוליטי המסובך של ישראל. תיקון המצב יהווה יעד לא רע לממשלת רוטציה של בנט-לפיד (מעבר להחזרת השפיות, כמובן).

פשטות ובהירות נדרשות אחרי שנים של נוכלות ושקרים שהניבו העדר בושה מבהיל. כך ראש המפלגה החמישית בגודלה סוחט לעצמו ראשות ממשלה, אחרת יתמוך בצד השני

אם כך, כדאי להם לשקול בחירות ישירות גם אם זה נתפס כרגע כרעיון של נתניהו. האיש אינו נטול רעיונות טובים; באופי הוא מאותגר, ובביצוע הוא נכשל.
ניתן גם להוסיף שיפור למה שמציעים כיום: יש למנוע מועמדות של נאשם בפליליים, בגלל ניגוד האינטרסים שהודות לביבי הוכח לחלוטין.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com