לפני 23 שנים שנים עברתי לכרמל כפי שתמיד רציתי לעשות. מאז אני ומשפחתי גרים, מטיילים, לומדים ועובדים על הכרמל ולמרגלותיו. לפני קצת יותר מעשור הייתה פה שריפה כל כך גדולה שראו אותה מהחלל. השריפה הזאת גבתה את חייהם של 44 איש, כילתה כחמישה מיליון עצים, שרפה 25 אלף דונם, השמידה חלק ניכר מבעלי החיים על ההר, החריבה עשרות בתים וגרמה נזק שמוערך בלמעלה מרבע מיליארד שקל. השריפה פרצה בשל רשלנות של אזרחים (למיטב ידיעתי לא נמצאו אשמים), אבל למימדים המפלצתיים של השריפה הייתה אחראית הממשלה ומי שעמד בראשה כבר אז – אחד בנימין נתניהו.  

לפני 23 שנים שנים עברתי לכרמל כפי שתמיד רציתי לעשות. מאז אני ומשפחתי גרים, מטיילים, לומדים ועובדים על הכרמל ולמרגלותיו. לפני קצת יותר מעשור הייתה פה שריפה כל כך גדולה שראו אותה מהחלל

נתניהו לא לקח אחריות על המחדל, הוא לקח קרדיט! הוא הרי חיפש בגוגל במו ידיו כדי למצוא את הסופר טנקר שיציל את המולדת. כל יום שכירות של מטוס כזה עלו כמו כל חומרי הכיבוי הדרושים למדינה בשנה (ולא היו). כמעט 20 מדינות שלחו מטוסים לסייע לנו, כולם הנמיכו מעל הראש שלי בדרך לרי-פיל מסוכן בים ומשם לסיבוב נוסף דרך הלהבות. הסופר טנקר טס גבוה ועשה רי-פיל בנתב"ג, בכל זאת, מדובר במטוס סלב.

גם אלי ישי שר הפנים דאז לא לקח אחריות ולא נתן את הדין, הרי במו לשונו ישי בייל את המכתב שמתריע על גודל הסכנה. גם באוצר היו בסדר והפריטו את מערך כבאות האוויר, החברות הפרטיות פשוט לא קיבלו את ההודעה ממערך הכבאות, לא היו בכוננות, ולכן מטוס הכיבוי הראשון הגיע לזירה שעתיים אחרי פרוץ הלהבות.

פרט להרס הכרמל, השריפה בכרמל הביאה לשני שינויים מרכזיים:

1. ראשית, הרף עלה. אם אחרי 44 מתים ב-2010 אף אחד לא שילם בראשו (או לפחות בכיסאו), כיום אפילו 6300 מתים, מיליון מובטלים וטריליון גרעון, לא מספיקים לנתניהו או מי משריו כדי לקחת אחריות ולתת את הדין. אם מישהו ישלם על המחדל במירון בכיסאו בגלל "כולה" 45 מתים, הוא או מטומטם, או נדחף לשם בכוח בתור שעיר לעזאזל.
2. דבר שני שהשתנה הוא שקיבלנו בכרמל אנדרטה מרהיבה. המדינה שלנו נמצאת בתחתית הרשימה של מספר מורים, רופאים, מיטות אישפוז ומכשירי MRI לאלף נפש, לעומת זאת אנחנו מובילים בראש הטבלה עם מספר השרים ומספר האנדרטאות לאלף נפש, אז לאחר השריפה בכרמל הקימו עוד אנדרטה. אני דרך אגב, סבור שלא סתם יש מתאם בין ריבוי השרים לריבוי האנדרטאות. הרבה שרים זה אומר נגמ"שים לא ממוגנים, מחסור בחומרי כיבוי ומעט פקחי בנייה – כל חומרי הדלק הדרושים למחדל הבא. זה גם אומר שיותר קל לחלק את האשמה בין החבר'ה, וכך כל השרים והעומד בראשם נותרים לשקוד על המחדל הבא, והאנדרטה שקום תקום בעקבותיו.

המדינה שלנו נמצאת בתחתית הרשימה של מספר מורים, רופאים, מיטות אישפוז ומכשירי MRI לאלף נפש, לעומת זאת אנחנו מובילים בראש הטבלה עם מספר השרים ומספר האנדרטאות לאלף נפש

נחזור לאנדרטה בכרמל. מאד יפה! משתלבת עם הים וההרים. אומרים שהיא עלתה 3 מיליון שקל. איכשהו לאנדרטאות תמיד יש כסף, מפתיע שאין עדיין שר אנדרטאות. באחד הטיולים באזור עצרנו  להתרשם. הכתובת בזכוכית מספרת את הסיפור וכשמגיעים לתחתית, איפה שמובא הציטוט מהתנ"ך, יש חתיכת פלסטיק שמודבקת על הזכוכית ואומרת "מלכים א יט, יב". ראיתי שהמדבקה מכסה על משהו מלמטה, פלאי הטכנולוגיה חסכו ממני את הצורך לקלף את הפלסטיק. מה שלמעשה היה חרות במקור בזכוכית הוא מלאכים (עם אלף), במקום מלכים.

בהתחלה ממש התעצבנתי. אנדרטה של 3 פאקין מיליון שקל, פשלה כזאת דורשת להחליף את הזכוכית.

אח"כ התחלתי לחשוב על איך מגיעים למצב כזה מבזה שבאמצע מוניומנט לזכר 44 איש, יש טלאי מפלסטיק. אז ככה: קודם כל הזמינו את העבודה אצל זה שדרש את הסכום הנמוך ביותר או איזה מקורב, מישהו שלא מבחין בין שתי המילים, או בקיצור סוג של חאפר. מי שהיה אמור לבדוק את החריתה לא שם לב לשגיאה כי הוא סתם דפקט שסידרו לו איזה ג'וב במשרד הפנים, או שהוא בדיוק היה עסוק ואמר לחאפר מהחריתה שזה בסדר והוא סומך עליו. הזכוכית הגיעה באיחור כי לא הסבירו לשליח לאן בדיוק להגיע, ואז כבר לא היה זמן לתקן אותה, או שאף אחד לא שם לב כי לא באמת מעניין אותם מה כתוב שם אלא רק לנאום בטקס. ואז הבנתי, שחתיכת הפלסטיק הזאת שעלתה 20 שקל, מנציחה את השתלשלות האירועים והסיבות לאסון יותר משאר ה-2,999,980 שקל.

מדינת ישראל מנוהלת על ידי אדם שלא לוקח אחריות על מחדליו כבר שנים – זה לא התחיל בכרמל, ולא יסתיים במירון. אדם כזה לא יכול לדרוש מאחרים לקחת אחריות, אדרבה, כל הסימנים מעידים על כך שבכווונת מכוון הוא ממנה שרים שיכשלו בתפקידם ויביאו למחדלים נוספים. אדם שנמלט מדין, לא ייתן את הדין גם אם מחדל נוסף יביא למותם של מיליון.

הבנתי, שחתיכת הפלסטיק שעלתה 20 שקל, מנציחה את הסיבות לאסון יותר משאר ה-2,999,980 שקל שעלתה האנדרטה. מדינת ישראל מנוהלת על ידי אדם שלא לוקח אחריות על מחדליו כבר שנים – זה לא התחיל בכרמל, ולא יסתיים במירון

החלפתו של נתניהו באדם שטובת המדינה לנגד עיניו, לא תביא באופן מיידי לתיקון כל החוליים שנתניהו השריש בשלל מערכות המדינה, אך זהו צעד הכרחי כדי להתחיל בתיקון ולמנוע את המחדל הבא. ועד שזה קורה, הייתי ממליץ שאת המחדל במירון ינציחו מראש במדבקה, ושבעודף יקנו שתי כבאיות.

ד"ר זיו יקותיאלי הוא מהנדס אלקטרוניקה וחוקר מוח. מנכ"ל ומייסד של חברת מונפורט המספקת בדיקות נוירולוגיות ע"י שימוש בסמארטפון. אוהב פירות יער וגלישת רוח, בינתיים מסתפק בצהוב של ביצה וקיפול כביסה.

לפני כמה שנים, כאשר ישבתי בבית הכנסת ועסקתי בדברי תורה, הבחנתי בחסרונה של מסכת תלמודית. הצטערתי, אך מיד נזכרתי בקיומו של "כולל אברכים" ממש למרגלות בית הספר תל"י בשכונת קריית היובל הירושלמית, אותו אני משרת.

לפני כמה שנים, כאשר ישבתי בבית הכנסת ועסקתי בדברי תורה, הבחנתי בחסרון מסכת תלמודית. הצטערתי, אך נזכרתי ב"כולל אברכים" ממש למרגלות ביה"ס תל"י בשכונת קריית היובל הירושלמית, אותו אני משרת

שמחתי על ההזדמנות להיכנס "בין כותלי בית המדרש" כדי להשלים את כתיבת הדרשה. הזדמנות נהדרת "לתלמוד תורה ותיקון עולם" חייכתי לעצמי. דילגתי מטה ונכנסתי אל בית המדרש, מצאתי את שחיפשתי, התיישבתי ולמדתי. היו סביבי כאלה שהרימו גבה, אך חשתי בנוח עד שניגש אליי אחד האברכים ושאל: "אתה הרב הרפורמי?"
״כן״, עניתי.
"אם הייתי רואה אותך בשער, לא הייתי נותן לך להיכנס" הוא אמר.
הייתי נבוך, לא ממש ידעתי כיצד להגיב ויצאתי בבושת פנים.

אולי היה זה קצת תמים מצדי לצפות לתגובה אחרת, אך בנסיבות שכונתיות יצא לי להכיר את ראש הכולל, וחשבתי לתומי שכל עוד אנו עוסקים בתלמוד תורה, לא צריכה להיות בעיה.

לאורך הדורות, בית המדרש היה זירה למאבקי כבוד וכוח, אך יחד עם זאת, מקום בו היה ניסיון להתעלות על הבלי היום יום ולחסות באוהלה של תורה. או כפי שכתב המשורר, מקום בו ניתן ליצר "שלוות עולמים" ולהיפגש כבני אדם החולקים זה על זה ונהנים מהשיח הפורה.

אני כל כך תמים, ומתעקש להישאר כזה! התום הוא חלק משליחותי הרבנית. לא אוותר על אמונתי בטוב האדם, היא זו המכוונת אותי להושיט יד לכל אדם ובפרט לשכניי החרדים. תמיד שאפתי להיות "רב שכונתי" ולמרות שהמדינה לא ממנה אותי ככזה, חשוב לי להדגיש כי יש כל מני סוגים של רבות ורבנים. אני רב קהילתי, שליחותי הרבנית מתרחשת ברחוב ולא במגדל השן.

שכונת קריית יובל בירושלים היא "שכונת חיים", בה מתגוררים תושבים המייצגים דעות וזרמים רבים ומגוונים. המפגש בינינו מתרחש במכולת, בבית הקפה, בבנק ובמתנ"ס. לעיתים הוא גם מאורגן, ואז אני מרגיש כמו הילד הבעייתי שעלול לפוצץ את המסיבה אם יוזמן.

התיישבתי ולמדתי, עד שניגש אליי אחד האברכים ושאל: "אתה הרב הרפורמי?" ״כן״, עניתי. "אם הייתי רואה אותך בשער, לא הייתי נותן לך להיכנס" הוא אמר. הייתי נבוך, לא ממש ידעתי כיצד להגיב ויצאתי בבושת פנים

אנחנו חכמים וביקורתיים מאוד כאשר אנו מתבוננים בעבר. כולנו מטיפים נגד שנאת חינם אבל חבר'ה, "קמצא ובר קמצא" זה כאן!

אין לרוב הציבור האורתודוקסי בעיה עם שיח והדדיות בין דתיים וחילונים, כל עוד ברור שצד אחד של המתרס מייצג את הדת היהודית נאמנה והשני "חסר תורה".

אנו, חברי הזרם הרפורמי, יהודים דתיים בדרכנו. ארון הספרים היהודי שלנו שואב מאותם "צינורות" וכך גם עיקרי האמונה אך אנו מאמינים שערכים הומניסטים כגון שוויון וחירות אישית הם חלק מהמשוואה – סליחה.

אנו לא אדונים של האמת, אדון האדונים הוא אחד בשמיים ובארץ. "ואלו ואלו דברי אלוהים חיים". יש לנו כבוד רב לדעות שונות, אך לחלק נרחב מהציבור האורתודוקסי קל להדיר אותנו, מבחינתם אנו שקופים.

אנו לא מערערים על זכותם של שכנינו לחיות על פי דרכם ויחד עם זאת לא נסתיר את דרכנו וזהותנו. ציבור רחב מאוד בישראל משתלב ביהדות פתוחה, סבלנית ושוויונית. הזרם הרפורמי מציע אפיק דתי שוויוני ופתוח, בו לא קיימת חציצה בין קודש לחול ביחס לערכי השוויון והחירות.

בבחירות האחרונות קרה דבר בישראל ונבחר הרב הרפורמי הראשון לכהן בכנסת, ובית הדין הגבוה לצדק הוא זירה המאפשרת לנו לרדוף אחר צדק, אך אני וחברות/ים נוספים לא מבקשים רק להניף שלטים ולנאום בהיכלות. אני חלק מהמרחב בו אני חי, אני גאה במי שאני, גאה בקהילת הדרור, הקהילה הרפורמית אותה אני משרת, במנהל הקהילתי יובלים הירושלמי המשלב אותנו בעשייה השכונתית, ויותר מכל שמח להיפגש עם מגוון כל כך גדול של תושבים בשכונה ולרקום איתם קשרים.

אנחנו כאן להישאר ולהשפיע על הנעשה במדינה, בעיר ובשכונה. לא ניתן ליהדות להיצבע בצבע אחד ולהדיר קולות מגוונים – גם בזירה הדתית.  

כולנו מטיפים נגד שנאת חינם, אבל חבר'ה, "קמצא ובר קמצא" זה כאן! אין לרוב הציבור האורתודוקסי בעיה עם שיח והדדיות בין דתיים וחילונים, כל עוד ברור שצד אחד של המתרס מייצג את הדת היהודית נאמנה והשני "חסר תורה"

במסכת סוכה בתלמוד נכתב על הלל הזקן שכשהיה שמח בשמחת בית השואבה אמר:

"למקום שאני אוהב, שם רגליי מוליכות אותי, אם אתה תבוא אל ביתי אני אבוא אל ביתך, אם אתה לא תבוא אל ביתי, אני לא אבוא אל ביתך, שנאמר 'בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך'".

אשמח להפנות את דבריו גם לשכניי החרדים.

אני מאמין שאם נשכיל להבין שהאמת היא תוצאה של היכולת שלנו לחיות זה עם זה הצדק יהיה נצחי וישמור על הזכויות של כולנו.

הרב עזרא אנדי הוא רב רפורמי בקהילת קריית היובל בירושלים וחבר ברשת הארגונים של רשות הרבים, שותפות ארגונים המקדמים יהדות מתונה ועיר פתוחה לכל באיה (צילום: מיכל קלירס נזרי)

היום שאחרי נתניהו יהיה יום ככל הימים, יום רגיל ושגרתי. ביום שאחרי נתניהו השמש תמשיך לזרוח כהרגלה מתחילת הבריאה, הירח יאיר בכל לילה בחציו או במילואו, והחיים ימשיכו לזרום בנתיבם. שום רעידת אדמה לא תתרחש, שום אסון טבע איום ונורא לא יתחולל, שום כוכב לא ייפול על כדור הארץ להשמידו, חייזרים לא ינחתו כאן לנהל את חיינו ומדינת ישראל לא תיעלם מהמפה ומהעולם.

היום שאחרי נתניהו יהיה יום ככל הימים, יום רגיל ושגרתי. ביום שאחרי נתניהו השמש תמשיך לזרוח כהרגלה מתחילת הבריאה, הירח יאיר בכל לילה בחציו או במילואו, והחיים ימשיכו לזרום בנתיבם

אבל דבר אחד יהיה שונה: האוויר. האוויר יהיה פתאום נקי, צלול, בהיר, לא מזוהם. הנשימות הכבדות ישתחררו ונשוב לנשום רגיל וללא קושי. יהיה שקט מבורך, אנשים יחיו את חייהם כפי שחיו לפני כן, בהבדל אחד קטן ומשמעותי: ראש הממשלה לא יפריע להם בכל יום, בכל בוקר ובכל ערב, ראש הממשלה לא ימשיך להרעיש ולהעכיר את חייהם, ראש הממשלה כבר לא ייכנס לחייהם. כבר לא יהיה מי שיפלג, ישסע ויסית, לא יהיה מי שינפח בלוני שנאה בינינו. להבות האיבה, הטינה והשנאה ידעכו וייעלמו כלא היו, ונשוב לחיות כעם אחד מאוחד, ישראלים אחים במדינה אחת, אחת ויחידה.

ציוץ של העיתונאי רז שכניק

ביום שאחרי נתניהו החיים יחזרו לאט למסלולם. ממש כמו בארצות הברית שבעטה באחוריו של טראמפ ומאז השפיות חזרה לנצח והשקט המבורך חי ונושם.

גם בישראל ביום שאחרי נתניהו הרוחות יירגעו, ההסתות ישככו, הטירוף ידעך וילך, והמדינה תחזור לבצע את תפקידה שלשמו הוקמה: לשרת את אזרחי ישראל.

והיום הזה מתקרב בצעדים ענקיים, יום בלתי נמנע אף שנתניהו מנסה בכל כוחו למנוע אותו, הוא רק דוחה את הקץ (של שלטונו), הקץ הזה יגיע, והוא קרוב מאי־פעם.

והינה הם באים, ימים של שקט. נפתח להם את הדלת ואת כל החלונות ונקבל אותם בשמחה. עוד מעט סבלנות, רק עוד קצת אורך רוח, עוד המתנה קצרה – והם כאן.

ביום שאחרי נתניהו החיים יחזרו לאט למסלולם. ממש כמו בארה"ב שבעטה באחוריו של טראמפ ומאז השפיות חזרה לנצח והשקט המבורך חי ונושם. גם בישראל ביום שאחריו הרוחות יירגעו, ההסתות ישככו, הטירוף ידעך

וזה מגיע לנו, זכינו לימים האלה ביושר, העונש שנענשנו אוטוטו נגמר ובקרוב מאוד נוכל לחזור לנשום לרווחה ולחיות את חיינו ברוגע ובשלום, ובעיקר – ללא פחד מהשם נתניהו ומנתניהו עצמו. הוא יישאר רק זיכרון רע ורחוק שאיש לא ירצה לזכור. הוא ייזכר כתקלה, שיבוש נורא, לקח היסטורי לעתיד. אין ספק, תקופת נתניהו תיכתב בדפי ההיסטוריה ותילמד כאירוע היסטורי ארוך, עצוב, טרגי ועגום בתולדות מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית.

יאיר בן־חור הוא עורך ספרות, עורך לשון, נקדן, עורך שירה ומשורר. פרסם עד כה ארבעה ספרי שירה פרי עטו וספר מאמרים פילוסופיים, וערך וניקד מאות ספרים אחרים.