את ההתרגשות העצומה שהייתה ביום שישי האחרון באצטדיון טדי קשה לתאר, כי אף פעם לא נצפתה חוויה דומה במקומותינו. בעולם הספורט יש הרבה ניצחונות והפסדים כואבים, קבוצות זוכות באליפויות ובגביעים, יורדות ליגה ומאבדות תארים, אבל מעולם לא הייתה בישראל קבוצה שהבעלים שלה הם אלפי האוהדים שיושבים ביציע.
רק משום כך, כאשר השופט שרק לסיום משחק העונה בין הפועל ירושלים וסקציה נס-ציונה ועל לוח התוצאות נרשמה התוצאה 0:2 לירושלים, ההתלהבות פרצה את כל הגבולות.
קרוב ל-5,000 איש, עם נוכחות מוגברת של נשים וילדים, לא ידעו את נפשם, ולא ברור איך האקסטזה הייתה נגמרת אילולא האסון הנורא במירון, שדחה את החגיגות הרשמיות לסוף השבוע הזה.
ובכל זאת, הפועל ירושלים עלתה לליגת העל בכדורגל וכל אחד שמח בדרכו, שר ורקד או בכה מאושר כמו בהולדת בן או חתונה או בטקס של בת חיילת שמסיימת קורס קצינים. משפחה אחת גדולה שיש לה קבוצה.
זו גם הסיבה לדבקות העצומה של האוהדים במיזם הפועל ירושלים. הם לא יכולים לנטוש את הבית שבנו במו ידיהם לפני 14 שנה, והשקיעו בו את נשמתם. לכן החיבור כאן הוא שונה. הרבה יותר חזק ואמיתי. המועדון זה הם והם המועדון.
וכך, בסוף כל משחק, אחרי ניצחון או הפסד, הופכים השחקנים והאוהדים לדבוקה מחבקת אחת גדול, פעם שמחה ופעם עצובה, עם רפרטואר של שירי עידוד ותמיכה שלא תמצאו בשום מקום אחר.
אני אוהב במיוחד את השיר שנכון לימי התבוסות הגדולות של הפועל ירושלים, והיו לנו כאלה:
רק הפועל, נמצאת אצלי בלב
רק הפועל גם כשזה כואב
כשתפסידי, אותך לא נעזוב
כי נשבענו – עד המוות לאהוב.
אני בא מקטמון ויש עליי פזמון
הפועל ירושלים הוא אירוע חסר תקדים בארץ, ומעטים כמוהו יש בעולם. ההיסטוריה על רגל אחת היא כזו: בירושלים היו שתי קבוצות כדורגל מובילות – הפועל, שהייתה הדומיננטית בעיר עד סוף שנות ה-70, ובית"ר, שלקחה את ההגמוניה מאז ועד היום.
נקודת השבר של הפועל, שהייתה אחת הקבוצות המבריקות במדינה, ארעה בשלהי 1979, אז מכרו עסקני מפא"י וההסתדרות בעיר את מגרש הכדורגל המיתולוגי בשכונת קטמון לקבלנים פרטיים. הפועל נותרה חסרת בית ולא הצליחה להתאושש גם כאשר נבנה אצטדיון טדי עבור שתי הקבוצות הירושלמיות, בית"ר והפועל.
מעבר לזה, על הפועל ירושלים, אחרי תקופת ההריסות, השתלטה משפחת קבלנים שהספורט לא עניין אותה אלא רק הנכסים המעטים שנשארו לאגודה המסכנה הזו. ההשקעה הייתה אפסית, היחס מזלזל, הקבוצה התדרדרה, ירדה ליגה ועוד ליגה והאוהדים נטשו בזעם, המומים ומאוכזבים. כולם הבינו שאין לקבוצה הזו תוחלת.
למגינת הלב, ירושלים נשארה רק עם בית"ר, שמזוהה עם הימין, ובעיקר עם הליכוד. הפועל, קבוצה שמזוהה עם השמאל של פעם, הסוציאליזם והצבע האדום – נעלמה כמעט לחלוטין.
ב-2007 הגיע אוהד הפועל אורי שרצקי עם יוזמה מהפכנית. שרצקי, עיתונאי ספורט ותיק ואיש כדורגל שרוף, הבין שהאוהדים צריכים לקחת את גורלם בידיהם, להיפרד מפוליטיקאים וקבלנים מפוקפקים ולהקים בעצמם קבוצה חדשה.
![מנכ"ל הפועל ירושלים אורי שרצקי (צילום: עמוד הפייסבוק של הפועל ירושלים)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2021/05/sharetzky.jpg "מנכ"ל הפועל ירושלים אורי שרצקי (צילום: עמוד הפייסבוק של הפועל ירושלים)")
שרצקי היה אז עורך מדור הספורט בעיתון המקומי של מעריב, "כל הזמן". אני הייתי העורך הראשי של העיתון.
את החזון שלו הוא תיאר בטור בלתי נשכח שפרסם אז בעמוד האחרון: קבוצת כדורגל שתקום מאפס, מכספי האוהדים, בהנהלת האוהדים. הקבוצה תתחיל את דרכה במקום הכי נמוך שקיים בכדורגל הישראלי, תטפס במעלה הליגות עד שתגיע ליעד, גם אם זה ייקח חמישים שנה.
לקבוצה החדשה קראנו "הפועל קטמון", שם נוסטלגי שעורר געגוע מובן ומשך אוהדים רבים, אבל השאיפה תמיד הייתה לחבור לקבוצה המקורית, הפועל ירושלים, ולהחזיר לנו את הימים הגדולים.
ההמנון האנכרוניסטי משהו של הקבוצה, שחיברו שרצקי וחבריו, מבטא היטב את הכמיהה לסגנון האידיאליסטי והתמים שהיה כאן פעם ומתחבר אל תהלוכות אחד במאי של שנות החמישים:
תנו לי תנו לי עוד ועוד
לעולם לא נפסיק פה לצעוד
אני בא מקטמון
ויש עליי פזמון
הפטיש, המגל והאינטרנציונל
החולצה האדומה והשנאה למנורה
המנורה היא כמובן הסמל הרביזיוניסטי. מעבר לספורט, שרצקי והחברים דאגו להצמיד לקבוצה החדשה סט ערכים מנוגד ליריבה הקשה מעבר לגדר, בית"ר ירושלים.
הפועל קטמון הפכה לארגון קהילתי שעובד בשכונות, מקים קבוצות נשים וילדים ומקדם בני נוער שכמה מהם הפכו לכוכבים בקבוצה הבוגרת. ככל שבית"ר שקעה בגזענות חשוכה והאוהדים מארגון "לה פמיליה" הניפו שלטים בנוסח "טהורה לעד" ושרו שירי הלל ל"קבוצה הגזענית של המדינה" – הפועל קטמון קיבלה בשמחה את כל המגזרים והמגדרים: יהודים וערבים, ישראלים וזרים, סטרייטים ולהטב"ים. בשבוע הגאווה, החליפו דגלי הקהילה את דגלי הקרן במגרש.
בתוך כל ההמולה אתמול בטדי, אולי פספסתם את השדרוג שלנו לדגלי הקרן במגרש, אז קבלו תמונה מקרוב. בהמשך למאמצי המועדון למאבק…
Posted by הפועל ירושלים מועדון אוהדים – Hapoel Jerusalem FC on Saturday, April 18, 2015
מול ההשתלטות של בעלי הון על בית"ר, הפועל קטמון נותרה דמוקרטית לחלוטין, עם ועד מנהל שנבחר בפריימריז בידי האוהדים. לעתים נדרש משאל עם בין האוהדים, כמו בנושא שם המועדון או הסמל הרצוי.
אגב, יו"ר הקבוצה בשלוש השנים האחרונות היא האוהדת דפנה גולדשמיט-כהן. גם זה תקדים. גולדשמיט-כהן היא היו"ר הנבחרת הראשונה בכדורגל הישראלי.
הסובלנות והאווירה המיוחדת הקרינו מהר מאד על הנוכחות ביציעים. משחקי הפועל קטמון הפכו להפנינג שבועי.
משפחות שלמות נראו לפתע באצטדיון, שמחות ומעודדות בכל הכוח את הקבוצה. מי שהתרגל לאלימות במגרשים, מריבות, קללות ודחיפות הגיע לפרויקט חינוכי וחברתי יוצא דופן, ושמח להביא לשם את ילדיו וגם את הוריו לבילוי שישי חביב.
לא כולם התחברו להוויה החדשה הזו ביציעים. הפועל ירושלים המקורית המשיכה במקביל ללכת מדחי אל דחי, אבל היו אוהדים ששמרו לה אמונים.
כל שיחות השכנוע שלי ושל אחרים לא הועילו. המועדון החדש נראה להם נחנח מדי, אשכנזי מדי לטעמם, מנוגד להרגלים הישנים ולמצ'ואיזם הגברי של הכדורגל לדורותיו. המהפכה הזו לא התאימה להם.
לפני שנה הפועל המקורית התפרקה סופית וקטמון רכשה את שם המותג "הפועל ירושלים" בסכום שקרוב לרבע מיליון שקל. מי שקיווה שכל המחסומים יפלו והאיחוד המיוחל יגיע למיצוי בליגת העל הקרבה – עלול להתבדות. חברי העיתונאי רמי מנדל שומר מרחק עד היום. הוא לא סולח.
"קטמון קמה כתנועת מחאה, התבדלה מאוהדי הפועל הוותיקים ופנתה לפעילויות שלא קשורות, כמו ביום הגאווה", הוא אומר. "הם שנאו את הפועל הוותיקה ואת אוהדיה. ייקח עוד זמן עד שנוכל לבוא ולהזדהות איתם".
או במלים אחרות, הדרך שלנו עוד ארוכה ורצופת סבל, בעיקר מול קבוצות המיליארדרים בליגת העל, מכבי תל אביב, מכבי חיפה, בית"ר והפועל באר שבע.
סוף סוף הגענו למרות הכול
ולמרות זאת, צריך אולי להביט לאחור אל התלאות שעברה הקבוצה המיוחדת הזו עד היום, כדי ללמוד על האמונה והנחישות שמעוררות תקווה גם לעתיד לבוא.
ב-14 השנים האחרונות חצתה קטמון את כל המכשולים: ניסיונות קשים בכל הליגות הנמוכות, משברים אישיים, תופעות שחיתות ומכירת משחקים, כדורגלנים שנפלו לסמים והימורים ועוד אין-ספור כישלונות.
לפעמים הייאוש כמעט והכריע. "זה היה לנו ברור, לעולם לא נצא מכאן. זה בחיים לא יעבוד", כתב גיא לרר, אוהד שרוף של הפועל, בטור שפרסם ביום ראשון בידיעות אחרונות.
"אין גדר באף מגרש, באף ליגה, באף מחוז בישראל שלא גירדנו בציפורניים", סיפר לרר. "היו לנו כל כך הרבה נקודות להתייאש בהן. למשל, אחרי שהחלטנו להתחיל מחדש בליגה ג', עוד לפני פתיחת העונה, משחק גביע בתל שבע.
"בדואים מהאזור הגיעו לגבעות שמקיפות את המגרש בטנדרים. הם אפילו לא יצאו מהרכבים. כשהבקיעו, וזה קרה יותר מפעם אחרת, הם צפרו מתא הנהג. חזרנו עם הראש בין הרגליים".
אבל קרו נסים, וסוף סוף הגענו למרות הכול.
אני זוכר את הגול הראשון בתולדות הקבוצה, באצטדיון האוניברסיטה בגבעם רם מול נחלת יהודה ב-19 באוקטובר 2007, ולא אשכח את הגול האחרון ביום שישי במשחק המכריע מול נס ציונה בטדי. המעגל נסגר.
"הפועל היום תגשימי לי חלום" התחננו השלטים הענקיים ביציע – והפנטזיה הפכה למציאות. אנשים קפצו האחד על השני והתגוללו מחובקים על הרצפה. חבר'ה בכו בלי הפסקה. מאות התנפלו על חנות המרצ'נדייז המאולתרת כדי לקנות מזכרות מהיום ההיסטורי.
הפועל ירושלים חזרה לליגת העל אחרי 21 שנים, שונה לחלוטין, מיוחדת במינה, תמונת נוף אחרת בכדורגל הישראלי, סיפור של עיקשות אידיאולוגית ואהבה אינסופית, שתמיד מנצחת.
הפועל ירושלים חזרה לליגת העל אחרי 21 שנים, שונה לחלוטין, מיוחדת במינה, תמונת נוף אחרת בכדורגל הישראלי, סיפור של עיקשות אידיאולוגית ואהבה אינסופית, שתמיד מנצחת
וזה גם סוג של תחייה מחודשת.
באצטדיון ביום שישי ראיתי דמויות מפא"יניקיות, אנשים חביבים שהגיעו למשחקים בקטמון בימי הזוהר של שנות ה-60. אחד מהם הוא איתן אביבי. לרגל האירוע שלח לי אביבי את "האינטרנציונל" וגם את שירו של חיים נחמן ביאליק, "ברכת עם" (המוכר גם כ"תחזקנה"), מתוכו שלפתי את הבית הרביעי:
אִם-לֹא אֶת-הַטְּפָחוֹת – רַק מַסַּד יְסַדְתֶּם –
רַב-לָכֶם, אַחַי, עֲמַלְכֶם לֹא-שָׁוְא!
הַבָּאִים – וּבְנִיתֶם וְטַחְתֶּם וְשַׂדְתֶּם,
עַתָּה רַב-לָנוּ אִם נָטוּי הַקָּו.
ובקיצור, יאללה הפועל!
הפועל עולה לליגת העל ???? ערוץ הספורט
❞המחאה החברתית הכי מוצלחת שהיתה כאן כנראה. מועדון שמרשה לעצמו לחלום בגדול – ורוצה עוד ❝???? ערוץ הספורט היה איתנו בשישי האחרון. צפו ????
Posted by הפועל ירושלים מועדון אוהדים – Hapoel Jerusalem FC on Monday, May 3, 2021
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו