בראשית קיץ 1978 עמדה רונית פלנק מחוץ לשדה התעופה הבינלאומי בניוארק ונפרדה מאמה, שעלתה על טיסה להודו. פלנק הייתה רק בת שש. לא היה לה מושג שהרגע הזה ישנה את חייה.

אמה הגרושה סיפרה שהיא טסה לבלות חודשיים באשראם של המנהיג הרוחני בהגוואן שרי ראג'ניש בפונה, ושהיא תחזור עד סוף הקיץ לאסוף את רונית ואת אחותה הקטנה, נאוה, וששלושתן ישובו לביתן בסיאטל. בינתיים נשארו הבנות עם אביהן ובת זוגו בניו ג'רזי.

רונית פלנק (במרכז) עם אביה ואחותה נאוה במסיבת הבת המצווה שלה בבית הכנסת החופשי בפלאשינג, ניו יורק, 1985 (צילום: באדיבות רונית פלנק)

האם לא חזרה כפי שהבטיחה: היא נשארה באשראם, ושבה לארצות הברית רק אחרי שנה, כדי לטפל באמה הגוססת. "באמת האמנתי שהיא חזרה רק כי לאמא שלה היה סרטן. מעולם לא שמעתי ממנה שהיא חזרה בשביל הבנות שלה. כשהיא הייתה שם, היא לא חשבה עלינו לרגע", אומרת פלנק על אמה, שהמשיכה בחזרה אל הכת.

פלנק, 48, מתחילה את ספרה החדש When She Comes Back (כשהיא תחזור) ברגע הזה בשדה התעופה – רגע שיעצב את יחסיה עם אמה, ואת חייה שלה, במשך העשורים הבאים.

שלא כמו אלה שהתעניינו בששת פרקי הסדרה של נטפליקס, "ארץ פראית מאוד", פלנק צפתה במתרחש מבעד לעדשה אישית מאוד. הסדרה הדוקומנטרית מתארת את העימותים המתעצמים בין הכת של ראג'ניש לבין תושבים מקומיים בעיירה אנטילופ, אורגון. בתחילת שנות ה-80, ייסדה הכת קומונה, מרכז פעילות בסמוך לעיירה, ובסופו של דבר השתלטה עליה ואף שינתה את שמה לראג'ניש, עיירת לוויין של האשראם.

השמטת מידע חיוני

זה היה סיפור על גורו, שנודע גם בשם אושו, שכבש מערבים משכילים עם שילוב משונה ונצלני של רוחניות מזרחית, קפיטליזם וחירות מינית. אבל זה גם סיפור על מעשי פשיעה חמורים שביצעו מנהיגי הכת, בין היתר האזנות סתר, ניסיון לרצח ומתקפת טרור ביולוגית על עיר אמריקאית.

"הטיוטה של הספר שלי כבר הייתה גמורה, אבל עדיין עבדתי עליה כש'ארץ פראית מאוד' יצא. זה היה כל כך מוזר לצפות בה. ידעתי שאני צריכה להוציא את הספר מהר ככל האפשר, כי עכשיו הסיפור שלי רלוונטי והתזמון מתאים", אומרת פלנק מביתה בסיאטל.

פלנק הייתה בין אלה שביקרו את הסדרה על השמטת מידע חיוני. זה כלל, בין היתר, את ההזנחה של חברי הכת כלפי ילדים, כמו תקיפות מיניות של חברי הכת נגד נשים וילדים, ואיסור כמעט מוחלט על התרבות. ראג'ניש דיבר נגד המבנה המסורתי של המשפחה הגרעינית, דבר שעשוי היה לפתות את הסיניאסים (המאמינים שלו) לעזוב את הכת לטובת חיים יציבים ומסורתיים יותר.

זה סיפור על גורו, שנודע גם בשם אושו, שכבש מערבים משכילים עם שילוב משונה של רוחניות מזרחית, קפיטליזם וחירות מינית. אבל זה גם סיפור על מעשי פשיעה חמורים שביצעו מנהיגי הכת, ובהם האזנות סתר, ניסיון לרצח ומתקפת טרור ביולוגית

"'ארץ פראית מאוד' מתעלמת, למשל, מהעיקור והסירוס שעודדו את הסיניאסים לעבור בגלל שבגוואן הרגיש שילדים פוגעים בהארה, כמו שאמא שלי הסבירה לי", כתבה פלנק במאמר שפרסמה באטלנטיק.

רונית פלנק (צילום: מנדי ריי)

פלנק גם ביקרה את יוצרי הסדרה על כך שהתעלמו מההשפעה על בני המשפחה שנותרו מאחורי האנשים שעזבו הכול כדי להצטרף לכת – אנשים שחלקם נטשו את ילדיהם. אמה של פלנק טענה שמעולם לא הייתה מודעת למעשים המפוקפקים בתוך הכת, במיוחד כשחזרה לשם בפעם השנייה – הפעם לאורגון – רק שישה חודשים לפני סגירת האשראם ב-1985.

"היא אמרה שהיא חיה שם את החיים הכי טובים שלה. היא עדיין מאמינה שזאת לא הייתה כת ושלא שטפו לה את המוח בשום צורה. היא אומרת שהיא מעולם לא ראתה שום דבר מהדברים שהופיעו בסדרה של נטפליקס. היא טוענת שמעולם לא היה מעגל פנימי. אני באמת מאמינה שהיא לא הייתה עוזבת את אורגון אם הם לא היו סוגרים את הקומונה".

המחברת מייחסת את המשיכה של אמה לכת של ראג'ניש, ולמימוש העצמי הסמי-דתי, לחיפוש שלה את האהבה והשייכות. היא לא קיבלה את התחושות האלה ממשפחתה כשגדלה בניו יורק, ובמיוחד לא מאמה שלה.

להינעל בחדר השינה

חייה של פלנק היו יכולים להתפתח בצורה מאוד שונה אם הוריה היו בוחרים להישאר – נשואים או גרושים – בקיבוץ להב, שם התחילו את חייהם המשותפים. זה היה מקום שענה לצורך של אמה של פלנק בקהילה צפופה ותומכת.

כריכת ספרה של רונית פלנק, "כשהיא תחזור" (צילום: Motina Books)

הזוג נפגש ב-1967 בחווה ציונית בניו ג'רזי ועלה לישראל שנה מאוחר יותר. הם התחתנו ב-1968, ופלנק נולדה ארבע שנים אחר כך. ב"כשהיא תחזור" פלנק חולקת זיכרונות נעימים משנותיה הראשונות בקיבוץ ומהאושר של אמה שם. הבעיה הייתה הרומנים שניהל אביה עם מתנדבות אירופאיות, וחוסר הנחת שלו מהחיים המשותפים.

כשפלנק הייתה בת ארבע עזבה המשפחה את הקיבוץ ועברה לסיאטל, שם מצא אביה עבודה. אבל בתוך זמן קצר החליטו הוריה להתגרש, ואביה עבר לצד השני של המדינה, לניו ג'רזי.

ההורות היחידנית, ללא משפחה או חברים קרובים בסביבה, הכריעה את אמה של פלנק והיא חיפשה את תחושת ההשתייכות בקרב מאמיני אושו. לעיתים קרובות הביאה את בנותיה הצעירות איתה למפגשי מדיטציה, והותירה אותן להגן על עצמן בין המבוגרים. בפעמים אחרות הייתה נועלת את עצמה בחדר השינה כדי להקשיב להקלטות של הדרשות של בגוואן.

פלנק הייתה בין אלה שביקרו את הסדרה על השמטת מידע חיוני. זה כלל, בין היתר, את ההזנחה של חברי הכת כלפי ילדים, כמו תקיפות מיניות של חברי הכת נגד נשים וילדים, ואיסור כמעט מוחלט על הִתרבות

פלנק אומרת שאמה מעולם לא סיפרה לה איך היו החיים באשראם בהודו או בראג'ניש באורגון. "זה מעורפל. אושו היה מין רוח רפאים שריחפה מעליי כל חיי. הרגשתי את הריחוק והשתקנות של אמא שלי כשהיא חזרה, ריחוק שנמשך שנים ארוכות".

רונית פלנק (מימין), אחותה נאוה ואמן בניו יורק (צילום: באדיבות רונית פלנק)

אביה של פלנק גידל את בנותיו לבד, למעט כמה שנים שבהן אמן חיה בניו יורק, ופגשה את הילדות בסופי השבוע. היא לא הגיעה לבת מצווה של בתה. "אבא שלי טיפח אותנו. זה בהחלט המקום שבו אחותי ואני למדנו המון. למשל, הורות טובה".

חלק גדול מ"כשהיא תחזור" עוסק בחוויותיה כילדה בדירה מלאת מקקים בקווינס עם אביה ואחותה הקטנה. היא הפכה לאישה של הבית, ביצעה את המטלות היומיומיות והפכה לבת זוגו בפועל של אביה.

פלנק אומרת שאמה מעולם לא סיפרה לה איך היו החיים באשראם בהודו או בראג'ניש באורגון. "זה מעורפל. אושו היה מין רוח רפאים שריחפה מעליי כל חיי. הרגשתי את הריחוק והשתקנות של אמא שלי כשהיא חזרה, ריחוק שנמשך שנים ארוכות"

זה היה תפקיד שלמדה לשנוא כנערה, והיא שמחה כשאביה נישא בשנית. "חשתי הקלה עצומה כשג'ודי (שבינתיים התגרשה מאביה) נכנסה לחיינו. מישהו יכול היה לנהל את העניינים ואני יכולתי לחזור להיות ילדה".

רונית פלנק (מימין) ואחותה נאוה בסיאטל, 1978 (צילום: באדיבות רונית פלנק)

רק אחרי שפלנק נישאה והפכה בעצמה לאם, היא הבינה שחלק גדול מהבעיות הרגשיות שלה נובעות מעברה, ובמיוחד מיחסיה עם אמה. פסיכותרפיה והתבוננות עצמית סייעו לה להתמודד.

"היחסים שלי עם אמא שלי התחזקו לאורך השנים, אבל תמיד הרגשתי שהמצב יכול להשתנות בכל רגע. בסופו של דבר הבנתי שאמא שלי עזבה בגללה, ולא בגללי", היא אומרת. "אף פעם לא הרגשתי שאני בסדר. עכשיו אני מקבלת את עצמי טוב יותר ואני טובה ביותר בלתקשר עם אנשים".

לסיפור הזה יש סוף טוב. פלנק ואמה גרות קרוב זו לזו בסיאטל, ונמצאות בקשר הדוק: "אמא היא סבתא מצוינת. אביה חולק את זמנו בין ניו יורק לסיאטל, המשפחה נפגשת בימי שישי לסעודת שבת, ולפעמים אביה נזכר בגעגוע בשנים שהעבירה המשפחה בקיבוץ. "אין ספק שהייתי אדם שונה לגמרי אם היינו נשארים בישראל", היא מסכמת.