אולי אנחנו רוצים אשליה של תיפקוד? לא אשליה כזאת שלוחמת, לא כזאת שכובשת, לא כזאת שמתנפצת, גם לא כזו שמתקנת או מחדש נולדת. אולי אנחנו רק רוצים להתעורר מהסיוט, לנגב את הזיעה הקרה. אולי אנחנו רק רוצים להמשיך הלאה, לחיות. ללא יעד גדול, אפילו ללא מטרה. אולי בכל זאת, על אף המבוכה, מדובר במשאלת לב הגיונית, לא כל כך נוראה? הרי למי יש כוח למאבק לאומי, לצדק חלוקתי, לכל מה שכרוך במורכבות של מה שלך ומה שלי?

זהו בעצם כישלונה של הישראליות. מפעל שהפך מיום ליום לעול כבד כמו היהדות. מסתבר שלא מדובר בזהות לאומית "על הדרך" – זהות של קצת חגיגות וזיקוקים, ביטוח לאומי ומסים (כזו כמו של השוודים). אלא מדובר בזהות "כבדה", שבאה עם אחריות, עם משמעות, עם נקיפות מצפון, עם מורכבות. זו זהות שכמעט אך ורק לוקחת ממך וכמעט לא נותנת חזרה. היא רוצה שתילחם עליה, שתגדיר אותה, שתכבוש את ליבה עם רבבות של תומכים – ימין/שמאל וכל הסיבוכים.

זהו כשלון הישראליות. מפעל שהפך לעול כבד כמו היהדות. לא מדובר בזהות לאומית "על הדרך" – עם קצת חגיגות וזיקוקים, ביטוח לאומי ומסים, אלא זהות "כבדה", שבאה עם אחריות, משמעות, נקיפות מצפון, מורכבות

ואתה מנגד רוצה לצעוק לה – עצרי! עצרי! וכשהיא עוצרת לרגע אתה לוחש לה בשקט, בגלל זה אני לא כ"כ "יהודי". מסורתי, חרדי, כיפה סרוגה, כיפה גדולה, הלכה או ברכה – מה לזה ולי? מורכב לי כל עניין, בבקשה שחררי. אני הרי חשבתי שאפשר להיות כאן רק ישראלי. יש לי פטור מכל המאבק הזה, הכ"כ גלותי – ההגדרתי. תני לי משהו פשוט להתחבר אליו – ללא נקיפות מצפון, ללא תחרות – תני לי רק זהות, קצת משמעות.

ולבסוף כל מי שירצה קצת נורמליות, אשליה של תיפקוד, יברח – בחזרה לשטעטל או לפורטוגל, זה לא משנה. כן, מסתבר שרק אם אתה קצת לא נורמלי – אתה תישאר כאן.

*מושג אשליית התפקוד בהשראת יאיר אסולין בהארץ, 06.05.21

בעל תוכנית רשת - שידורי המגפה. סטודנט לפוליטיקה וממשל. כותב מנקודת מבט של יליד שנות ה-90, על פוליטיקה, פילוסופיה, תרבות, ספורט, והחיים עצמם.