יום הולדתו השמונים של בוב דילן מזמין אותנו לחשוב שוב, איך לתווך את היצירה העצומה בהיקפה של האיש ברוך הכישרונות הזה, לאנשים צעירים וסקרנים שמבחינתם דילן הוא שיעור היסטוריה ולא נוכחות מתמשכת.
זו לא שאלה תיאורטית או אקדמית. אם אתם מגדלים ילדים בבית שמוזיקה היא נדבך מרכזי ביסודותיו, במוקדם או במאוחר תגיעו לדילן.
עזבו את כל הוויכוחים העונתיים המייגעים, שמתעוררים היום שוב ברשתות החברתיות לכבוד יום ההולדת העגול – מת עליו, לא סובלת אותו, הקול המאנפף שלו מעלה את הסעיף, אין כוח לפוזה המתנשאת שלו, מה קרה לך הוא גאון, די כבר כמה אפשר לשמוע עליו, כאילו אין עוד מוזיקה מצוינת בעולם.
ברור שיש מוזיקה מצוינת בעולם. חלקה נעשה על ידי מוזיקאים צעירים שיכולים להיות נינים ביולוגיים של דילן, ובכלל לא בטוח שהם מכירים אותו. הוויכוחים האלה תמיד מיותרים וחסרי ערך, כי בסופו של דבר, כל מי שהמוזיקה של תקופתנו חשובה לו, יגיע מתישהו לדילן. זו טענה שנדמה שכבר אין צורך להתאמץ ולנמק אותה. אקסיומה.
אבל איך מתחילים להכיר את דילן ואיזה מין דילן מכירים מי שנולדו במאה ה-21? כשאתה מנסה לעזור לילדיך להתיידד עם דילן, אתה מגלה מהר מאוד שזה אתגר לא פשוט. כל השירים שם, כמובן. אבל כשנחשפים אליהם לראשונה בפלייליסטים של ה-essentials השונים – שזו הדרך של אנשים צעירים להכיר מוזיקה – מבינים שבמקרה של דילן, כשמכירים אותו ככה, מחמיצים פרטים מאוד משמעותיים וחמקמקים בסיפור.
קונטקסט ועומק.
הערך בוויקיפדיה – שזו התחנה הבאה של אנשים צעירים לסגור חורים בהשכלה – לא ממש עוזר. "בוב דילן, נולד ב-24 במאי 1941, הוא זמר-יוצר אמריקאי-יהודי, הנחשב לאחד מגדולי הכותבים במוזיקה הפופולרית האמריקאית. זהו האמן הראשון בהיסטוריה מעולם המוזיקה שזכה בפרס נובל, כאשר זכה בפרס נובל לספרות לשנת 2016".
הניסוח המסורבל של פיסקת הפתיחה בוויקיפדיה בעברית צורם במיוחד במקרה הזה. גם אם נתעלם מהעילגות ונתמקד בעובדות המוכרות – פעל, הקליט, זכה, הצליח, התפרסם, היה קולו של הדור, מחבר המנוני המחאה של תרבות הנגד בסיקסטיז, התחבר לחשמל, גילה את הנצרות, חזר ליהדות, רקד את הוואלס האחרון, נכנס להיכל התהילה, זכה באוסקר, בנובל, בפוליצר, בגלובוס הזהב, במיליון פרסי גראמי, השפיע על דורות של מוזיקאים – הן יספרו לנו רק חלק מהסיפור, ובכלל לא בטוח שזה החלק החשוב.
דילן עצמו הבין את זה ממש בתחילת דרכו. עוד לפני שזכה בכל הפרסים, תארי הכבוד והתהילה, הוא ידע שהוא חייב להגן על עצמו מפניהם, כדי להגן על העמדה המיוחדת שביצר לעצמו, ממנה הוא מתבונן על העולם ומתאר אותו בשירים, במנגינות, בקו ובצבע, בנוכחותו האניגמטית במרכז התרבות המערבית.
כששאלו אותו מה הוא מציע לאנשים אחרים לעשות, הוא אמר שהוא לא יודע. שכל אחד צריך לקחת אחריות על עצמו. זה היה עניין נדיר ממש: הניחו על ראשו כתר אבל הוא השליך אותו מעליו. כרעו לפני ברך והוא הפנה את המבט הצידה.
זו הייתה בחירה אמיצה ולא מובנת מאליה לצעיר אמביציוזי באמצע שנות העשרים לחייו. אנשים הרי אוהבים כוח. אבל דילן גם ידע לשמור מרחק. הייתה בו כבר אז תבונה שבדרך כלל שמורה לאנשים מבוגרים בהרבה. מבחינות רבות, הוא היה בן שמונים מזמן.
אנשים הרי אוהבים כוח. אבל דילן גם ידע לשמור מרחק. הייתה בו כבר אז תבונה שבדרך כלל שמורה לאנשים מבוגרים בהרבה. מבחינות רבות, הוא היה בן שמונים מזמן
שבועיים אחרי שפורסמה ההחלטה המפתיעה של ועדת פרס נובל להעניק לו את פרס נובל לספרות, נפתחה בגלריית הלסיון בלונדון תערוכת ציורים שלו. היא נקראה The Beaten Path שזה בקירוב טוב "המסלול המתוייר". שם אירוני, כמובן. כי דילן התעניין תמיד דווקא בדברים שחומקים מעיניו של המטייל קצר הרוח, שצועד בנתיב המתוייר והנדוש שאלפי תיירים רמסו ברגליהם לפניו. הנתיב של הפלייליסטים. של אוספי "המיטב". של חידוני הטריוויה. של הערכים בוויקיפדיה.
בהקדמה לקטלוג התערוכה, דילן מציג את השקפת העולם שלו כצייר, אבל בעצם מספר לנו על עצמו כאמן וכבן אדם. כשזוכרים שהוא כתב את הדברים האלה על רקע מירמור עולמי כללי מהתעלמותו הצוננת והמתנשאת מוועדת הפרס השבדית, הם נראים כמו ניסיון להסביר לנו מה אנחנו מחמיצים כשאנחנו מתעצבנים על דילן היהיר, המתנשא, המרוחק, הלא נגיש, הלא קומניקטיבי. זה שלא אומר תודה כשמעניקים לו פרס נובל, לא מתחשב במעריצים בהופעות, לא מפנק אותם ב"ערב טוב תל אביב, sababa to be here", ולא שר את הלהיטים, או שר אותם אבל מפרק אותם לגורמים ראשוניים, עד שגם דילניסטים מיטיבי לכת יתקשו לזהות אותם.
"הרעיון שלי היה לשמור על פשטות", דילן כותב בהקדמה לקטלוג התערוכה, "לעסוק רק במה שברור לעין… זהו ניסיון מודע לעצמו להשתחרר מתרבות הצריכה או מהתרבות הפופולרית, כולל תקשורת ההמונים, אמנות מסחרית, סלבריטיז, אריזת מוצר, שלטי חוצות, קומיקס, פרסומות במגזינים. העבודות ב'מסלול המתוייר' מציגות גישה אחרת לדימוי היומיומי של תרבות הצריכה.
"אין בציורים האלה דבר הרומז שהושפעו מכתבי זיגמונד פרויד או שהם מבוססים על איזשהו דימוי נפשי שעולה בחלומות. אין עולם פנטזיה, מיסטיקה דתית, או נושאים דו-משמעיים. מי שיתבונן בציורים לא יצטרך לשאול את עצמו האם הוא מתבונן בחפץ אמיתי או בפרי הדמיון. אם הצופים יבקרו במקומות שבהם הציורים צוירו, הוא או היא ייראו אותם באותו אופן. זה מה שמאחד את כולנו".
דילן בעצם מבקש מאיתנו להאמין שהסיפור שלו הרבה יותר פשוט ממה שנדמה לנו. שמה שאנחנו רואים זה מה שיש. שזו מזוודה בלי תחתית כפולה. הוא מתבונן והוא מתאר את מה שהוא רואה. זה פשוט וזה מסובך בדיוק כמו שזה נשמע.
כי הדרך היחידה לראות את הדברים כמו שהם ולהצליח לתאר אותם – היא לשמור על עצמך במרחק בטוח מהתרבות הפופולרית, זו שמחבקת אותך בהערצה ואז חונקת אותך, לועסת אותך, יורקת אותך וממשיכה לקורבן הבא. הוא כתב את זה כבר ב-66' ב"מרי המתוקה באופן אבסולוטי": "כדי לחיות מחוץ לחוק / אתה חייב להיות ישר".
"הנושא המשותף לכל הציורים האלה", כותב דילן, "נוגע בנוף האמריקאי – איך הוא נגלה לעיניך כשאתה מטייל בארץ ורואה אותה כמו שהיא. שומר מרחק מהמיינסטרים ומטייל בדרכים הצדדיות, כאדם שנולד להיות חופשי. אני מאמין שהמפתח לעתיד הוא בשרידים של העבר. אתה חייב ללמוד היטב את השפה של תקופתך לפני שתהיה לך איזושהי זהות משל עצמך. העבר שלך מתחיל ביום שנולדת, ולהתעלם ממנו – זה לשקר לעצמך בנוגע למי שאתה באמת".
"המפתח לעתיד הוא בשרידים של העבר. אתה חייב ללמוד היטב את השפה של תקופתך לפני שתהיה לך איזושהי זהות משל עצמך. העבר שלך מתחיל ביום שנולדת, ולהתעלם ממנו – זה לשקר לעצמך בנוגע למי שאתה באמת"
זה השיעור החשוב ביותר שדילן מלמד אותנו. על אמנות, על יצירה ועל אנושיות. אבל אני לא בטוח שאני מצליח לזכות בתשומת ליבם של ילדיי כשאני חופר להם על זה, כי ילדיי הם ילידי תקופתם, שמשתנה במהירות מסחררת תוך שהיא ממטירה עליהם כל הזמן מבול דימויים, מילים, סמלים, דירוגים, חדשות, רכילות, מימים, סרטונים, בדיחות, פרסומות, צלילים וסאונד.
וכך, בסוף האקספרימנט החינוכי, רק שיר אחד של דילן מסתנן לפלייליסט המשפחתי. "הוריקן". אני חושד שגם זה קרה רק כי כשהילדים היו קטנים, הם איכשהו התרשמו מהעובדה הלא חשובה שאביהם יודע את השיר הארוך מאוד הזה בעל פה.
הסיפור שמאחוריו עזר גם. יש בו אקשן ויריות ומתאגרף שחור שנעשה לו עוול וזמר אמיץ שיצא להילחם למענו. זה סיפור שילדים יכולים להזדהות איתו. יכול להיות שהוא יהיה הצעד הראשון שלהם בדרכם ללמוד את העבר. יכול להיות שהם יסתפקו בהצצה החטופה הזו. עוד מוקדם לדעת.
העובדה שהזמנים משתנים בוודאי אינה זרה לדילן. הוא נולד באביב של שנת 1941 ו"אם נולדת סמוך לזמן הזה או שחיית בו, יכולת להרגיש את העולם הישן נעלם ואת העולם החדש מתחיל", הוא כותב באוטוביוגרפיה שלו "כרוניקות" (תרגום: ירון פריד, הוצאת מודן, 2007). "זה היה כמו להזיז את מחוגי השעון לאחור, כאשר לפני הספירה הופך לאחרי הספירה.
"כל מי שנולד בסביבות הזמן שלי היה חלק משני עולמות. היטלר, צ'רצ'יל, מוסוליני, סטלין, רוזוולט – דמויות רמות ונישאות שהעולם לעולם לא יראה כמותן שוב, גברים שהסתמכו רק על נחישות החלטתם, לטוב ולרע, וכל אחד מהם היה מוכן לפעול לבד, אדיש לאהדת הציבור, אדיש לשפע או אהבה, וכולם ממונים על עתיד האנושות ומפרקים את העולם לשברי אבנים".
שוב הוא מציע לנו את אותה עינית להביט מבעדה על המציאות, רק מזוויות מעט שונה. לפעול לבד, בהחלטה נחושה, אדיש לאהבת הציבור, אדיש לשפע או אהבה. על פי דילן, זה המודל לפעולה נכונה והוא הפוך לגמרי מהמודל של מנהיגים בתקופתנו (סקרי דעת קהל, חנופה, יחסי ציבור, קרב אינסופי על אהדת הציבור) וגם של רוב האמנים (שיווק, מרצ'נדייז, אינסטגרם, טיימינג, מיתוג, מאבק שלא נגמר על תשומת לב ועל אהבת הקהל).
אם תטענו שיש לו קול מחורבן לא תהיו הראשונים שעשו את זה. אולי תשנו את דעתכם אם תקשיבו לאלבומים של דילן מהעשור האחרון, שבהם הוא הוכיח שגם השירים המורכבים ביותר של פרנק סינטרה לא מאיימים עליו. וזה סינטרה שתיעב אותו, ככה אומרים. הוא לא הבין איך הוא מעז לפתוח את הפה ולשיר בציבור.
ברור שלצעירים שמגיעים אל דילן אחרי שאוזניהם התרגלו לקולות הסינתטיים של עידן האוטו-טיון, דילן נשמע כאילו הוא אוכל חצץ לארוחת בוקר. כמו סינטרה, גם הם לא מבינים מה הקטע. אני לא מתווכח איתם, כי זה ויכוח שאין טעם להיכנס אליו. בטח לא אפול עליהם עם כל כובד הבומריות של מה אתם בכלל מבינים, זה קול אדיר, אולי לא קול נעים אבל קול מושלם לשירים שלו. אבל אני כן אבקש מהם לנסות להקשיב לשירים במנותק ממי ששר אותם. כי השירים הם אלה שיישארו ויעמדו לגורלם בדברי הימים של התרבות.
יש לי תחושה, שלא אוכל להוכיח אותה, שכמו במקרה של מאיר אריאל, כשדילן כבר לא יהיה בסביבה, השירים שלו יפלסו את דרכם לקהלים צעירים וחדשים. יכול להיות שהוא מפריע לשירים האדירים שלו. טפו טפו טפו, עד מאה ועשרים.
יש לי תחושה, שלא אוכל להוכיח אותה, שכמו במקרה של מאיר אריאל, כשדילן כבר לא יהיה בסביבה, השירים שלו יפלסו את דרכם לקהלים צעירים וחדשים. יכול להיות שהוא מפריע לשירים האדירים שלו
דילן למד על העולם מזמרי הפולק האמריקאים שקדמו לו. מימיו הראשונים בווילג' של מנהטן ועד היום, הוא לא זנח את השיעור החשוב שלמד מהם. "זמרי הפולק יכלו לשיר שירים שהיו כמו ספרים שלמים, אבל במשפטים בודדים", הוא כותב ב"כרוניקות".
"קשה לתאר מה הופך דמות או אירוע ראויים להנצחה בשיר פולק. זה בטח קשור להגינות וכנות ופתיחות של הדמות. אומץ בצורה מופשטת.
"אל קפונה היה גנגסטר מצליח והצליח לשלוט על העולם התחתון בשיקגו, אבל אף אחד לא כתב עליו שירים. הוא לא מעניין או הרואי בשום צורה שהיא. הוא קר. דג רקק, נראה כמו מישהו שלא יצא לבד לטבע לדקה אחת בחייו.
"לעומת זאת, פריטי בוי פלויד (שודד בנק שגיבורו של דילן, וודי גאתרי, הקדיש לו בלדה רומנטית – א.ב.ד) מעלה רוח הרפתקנית. אפילו לשם שלו יש משהו לומר. יש משהו משוחרר ולא קפוא בטינופת שסביבו. הוא לעולם לא ישלוט על שום עיר, לא יוכל לתמרן את המנגנון או לכופף אנשים לפקודתו, אבל הוא יצוק מחומרים אמיתיים, מבשר ודם ממש. הוא מייצג אנושיות באופן כללי ונותן לך רושם של כוח. לפחות לפני שלכדו או אי שם בג'ונגל".
"אל קפונה היה גנגסטר מצליח והצליח לשלוט על העולם התחתון בשיקגו, אבל אף אחד לא כתב עליו שירים. הוא לא מעניין או הרואי בשום צורה שהיא. הוא קר. דג רקק, נראה כמו מישהו שלא יצא לבד לטבע לדקה אחת בחייו"
גם אם אנחנו כבר לא מבינים עד הסוף למה דילן מתכוון, כי מה לנו ולפריטי בוי פלויד או לאל קפונה, רוח הדברים ברורה. נדמה לי שהיא גם זו שנושבת בסוף כל המאמרים, הניתוחים, הסיפורים האישיים על דילן ואני, אכילות הראש, הוויכוחים, ההשוואות ודירוגי השירים, האלבומים, ההופעות החיות וגרסאות הכיסוי. כל חגיגת השמונים הזו.
לא להיכנע לזמן החולף אבל גם לא להתעלם ממנו. לברוח מכל מה שקר ומלאכותי. להיאחז בכל גילוי של הגינות, כנות, פתיחות ואומץ. לחפש את כל מה שיצוק מחומרים אמיתיים, מבשר ודם ממש. להתבונן בעולם ולראות את הדברים כמו שהם.
איזה שיעור זה. לא רק על שירים. לא רק על דילן. לא רק על כתיבה או יצירה. שיעור לחיים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנוקודם כל כתוב נפלא, תודה.
הייתי בשתי הופעות שלו בעשור האחרון. נכון, הוא ניטרל לגמרי את האופי ההמנוני של השירים ששר (like a rolling stone, when i paint…blowing in the wind, ועוד) אבל נוצר משהו נפלא – הוא מתחיל שיר. בהתחלה זה נשמע כמו בלוז שטוח ולא מובן, ואז מגיעה איזו שניה שזה מתחבר לך בראש. אתה קולט שמה שחשבת לפני רגע כמלמול זה בעצם Tangled Up או Girl from the North Country -ומשם השיר נמשך ואתה איתו, וזה נשמע לך שככה זה נכתב. זה זיקוק הDNA של השיר. אבני היסוד הבסיסיות והחשובות נמצאות שם, ועל זה אפשר להרכיב או לפרק.
השניה הזו שהשיר מתיישב בראש שוות ערך לאלף רגעי קטרזיס בהם אתה צועק את השיר עם כל מי שנמצא מסביבך
שנים לא הבנתי למה אנשים מוערכים מעריצים אותו.
לאחרונה הבנתי שזה דרך המילים שלא מובנות למרבית אילו ששפתם לא אנגלית ואולי שפתם לא אנגלית טובה.
תודה על ההסברים ועל האתר שמביא דברים שלא רואים באתרים אחרים למעט הארץ.