כשבוע אחרי שהפסקת האש בין ישראל לחמאס נכנסה לתוקף, כל צד מתרכז בהדגשת הישגיו, בהמעטה בכישלונותיו, בליקוק פצעיו ובניסיון לחזור למידה מסוימת של נורמליות.
שטף הרגשות ממשיך לבעבע: האבדות בנפש, ההרס, הכעס והפחדים עדיין מוחשיים. בעוד האשמות ודרישות הדדיות ממלאות את שידורי הרדיו והטלוויזיה ומציפות את הרשתות החברתיות, החזרה לשגרה המוכרת (אם כי המדומה) של לפני העימות האלים נתפסת כדרך להרגיע עצבים מתוחים ולהתחיל בצעדים הנחוצים לשיקום פיזי ופסיכולוגי.
האם באמת אפשר לחזור אחורה למצב כפי שהוא נראה רק לפני שבועות אחדים? האם זה הדבר הרצוי? התשובה היא לאו מהדהד. אם אפשר ללמוד משהו מניסיון העבר, הרי שמהלך כזה רק יהווה הקדמה להסלמה נוספת שתוביל את הישראלים, הפלסטינים, האזור והקהילה הבינלאומית בדיוק לשום מקום. נחוצה גישה מדינית וחברתית מושכלת הרבה יותר.
כל המרכיבים לתמורה פרדיגמטית שיכולים לשנות את מערכו של סכסוך ישן זה ולהניח את היסודות לפתרונו הצודק קיימים היום. כל דבר אחר יעודד קיפאון מסוכן או יוביל לגלישה מפחידה לאנרכיה. השאלה היא, אפוא, אם עדיין קיימים הן הרצון לחתור למהלך כזה והן האמצעים הפוליטיים לממש אותו באקלים הנוכחי של הטחת האשמות ואיבה מוגברת. זהו האתגר העיקרי שניצב בפני כל הצדדים בעימות ארוך הימים זה.
פרדיגמה חדשה ומועילה נשענת על ארבעה יסודות שכבר ניכרים לעין. הראשון קשור להיקף העימות.
מאז 1948 – עצמאותה של ישראל והנכבה של הפלסטינים – התביעות המתנגשות על הארץ שבין הים התיכון לנהר הירדן לבשו צורות שונות. עד 1967, הסכמי שביתת הנשק הגדירו את גבולות הסכסוך.
מאז התהוו כמה זירות מובחנות הנמצאות בדרגות שונות של שליטה ישראלית. במאה הנוכחית מספרן ארבע: ישראל גופה (בתוך הקו הירוק), ירושלים (לרבות החלק המזרחי המסופח של העיר וסביבתה), הגדה המערבית, ורצועת עזה. לממשלות בישראל, בזו אחר זו – ובפרט לממשלות בראשות בנימין נתניהו בעשור האחרון – היה נוח להתייחס אל כל אחת מהזירות הללו בנפרד. עבור הפלסטינים שחיים תחת כיבוש, ההבחנה הזאת היא עניין של עוצמה יותר מאשר של מהות.
אירועי החודשים האחרונים המחישו את המלכודת הטמונה בגישת ה"הפרד ומשול". הנטייה לחזק את חמאס על חשבון הרשות הפלסטינית התעלמה מהזהות הפלסטינית המשותפת שחוצה את החלוקות הטריטוריאליות (שלא לדבר על היריבות בין חמאס לפת"ח, שגם היא לא מבחינה בהפרדה הגיאוגרפית).
אירועי החודשים האחרונים המחישו את המלכודת הטמונה בגישת ה"הפרד ומשול". הנטייה לחזק את חמאס על חשבון הרשות הפלסטינית התעלמה מהזהות הפלסטינית המשותפת שחוצה את החלוקות הטריטוריאליות
ניתוקה של ירושלים מהגדה המערבית והכרתו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ בירושלים כבירת ישראל הדגישו את הפילוג בין תושבי העיר הפלסטינים והיהודים, על כל הקונוטציות הדתיות הטעונות הנלוות לו.
החרפת היחס הלא שוויוני כלפי אזרחי ישראל הפלסטינים (המהווים 21% מהאוכלוסייה), שהגיעה עד כדי חקיקת חוק הלאום הממסד אפליה מובנית בין אזרחים על פי שיוכם הלאומי, עיגן עוד יותר את ההבדלים בין יהודים וערבים בתוך המדינה.
הרקע להתלקחות האחרונה, שהיו לה שורשים חזקים בהתנגשויות שהתפתחו בירושלים וסביבתה, הוביל לא רק ל-11 ימים של עימותים צבאיים בין ישראל לחמאס, אלא גם למחזות מחרידים בתוך ישראל (בעיקר בערים המעורבות), לאי שקט נרחב בירושלים ולהתפרעויות (אם כי בהיקף מצומצם יותר) בגדה המערבית.
ההתרחשויות הללו הבהירו – לצערם של רבים שהיו רוצים להנציח את החלוקות הגיאוגרפיות הנבדלות – כי בעידן הדיגיטלי אי אפשר באמת להפריד בין הזירות השונות הללו. הן מתמזגות זו בזו יותר ויותר כאשר הפלסטינים שבים ומאשרים את מאבקם המשותף. מנקודת מבט זו, כמו בשנותיו המוקדמות של הסכסוך, יהודים ופלסטינים, לא חשוב היכן הם מתגוררים, מוצבים כעת אלה מול אלה.
בעידן הדיגיטלי אי אפשר באמת להפריד בין הזירות השונות. הן מתמזגות זו בזו יותר ויותר כאשר הפלסטינים שבים ומאשרים את מאבקם המשותף. מנקודת מבט זו, יהודים ופלסטינים, לא חשוב היכן הם, מוצבים כעת אלה מול אלה
בנסיבות הללו, חזרה למדיניות הפרד ומשול בזירות נפרדות, אשר נשענת על יסודות צבאיים חזקים, רק מבטיחה אלימות גוברת ואת התמשכותו של מה שהפך למאזן אימה. דרוש מעבר לגישה בעלת אופי אזרחי יותר, שמכירה בהיבטים ההיסטוריים, התרבותיים, האתניים והדתיים המורכבים של הסכסוך ומבקשת לבחון דרכים לחיים משותפים.
ההיבט השני של הפרדיגמה החדשה קשור למבנה העוצמה.
מאז 1967 ישראל שולטת ישירות ובעקיפין על חלק ניכר מהשטחים שנכבשו במערכה זו. בו בזמן, למרות התקדמות חברתית-כלכלית מסוימת בחברה הערבית בתוך גבולות הקו הירוק, חבריה עדיין סובלים מאפליה שיטתית, המועצמת על ידי הרחקתם הקבועה של נציגיהם ממערכות קבלת ההחלטות במדינה.
במהלך השנים האחרונות, כשהממשלות בראשות הליכוד עברו ממדיניות של ניהול הסכסוך למדיניות של הגברת השליטה בגדה המערבית – אשר לא רק עודדה את הרחבת ההתנחלויות מעבר לקו הירוק אלא גם התעלמה במופגן מהרשות הפלסטינית והעומד בראשה – האסימטריה בעוצמה גדלה אף יותר. הדבר נכון גם לגבי עזה, שם נמשך שלטונה של ממשלת חמאס בעוד אוכלוסייתה מוחזקת במצור.
אולם חוסר הסימטריה העוצמתי הכולל לא הגביר בהכרח את שליטתה של ישראל. יכולתה של ישראל לנתב את האירועים בגדה המערבית ובעזה הוגבלה, בעוד האמון המקומי ברשות הפלסטינית ובחמאס הצטמצם. דחיית הבחירות הפלסטיניות – אחד המנופים העיקריים לסבב האלימות האחרון – רק החריפה את המאבק על עליונות פוליטית בין חמאס לפת"ח, מבלי להציע דרכים לשיפור המצב באופן כללי.
חוסר הסימטריה העוצמתי הכולל לא הגביר בהכרח את שליטתה של ישראל. יכולתה של ישראל לנתב את האירועים בגדה המערבית ובעזה הוגבלה, בעוד האמון המקומי ברשות הפלסטינית ובחמאס הצטמצם
גם בתוך ישראל, התסכול הגובר בקרב אזרחיה הפלסטינים של המדינה, בשילוב עם האלימות הגואה בתוך החברה הערבית, לא תרמו להרגעת הרוחות (ללא קשר לפיקציה של השילוב הכלכלי של הפלסטינים כמרפא להפרדה הפוליטית).
התוצאה הייתה אובדן אמון עצום, אשר הביא, עם התלהטות הרוחות, לעימותים בין יהודים לערבים ולהגברת השימוש באמצעי כפייה במיוחד נגד אזרחיה הפלסטינים של המדינה (הממשיכה גם היום). הדבר הומחש היטב באירועים שקדמו למלחמה האחרונה בעזה, ובסופו של יום בהתנגשויות רחוב, במעשי בריונות, בוונדליזם ובהפרות סדר.
פרדיגמה שונה נשענת על ההנחה שמבנה הסכסוך לא יוכל להשתנות מבלי לתקן את חוסר האיזון במבנה העוצמה. פירוש הדבר שעל ישראל לחתור לסיום שליטתה על חייהם של הפלסטינים מעבר לקו הירוק, בד בבד עם בחינת מגוון נוסחאות לחלוקת הכוח מבית. זו עשויה להתגלות כדרך היחידה לצמצום הכפייה ולחיזוק סמכותה המתערערת של המדינה, ולפיכך להגברת הלגיטימיות שלה.
מהלך כזה מתקשר ישירות למרכיב השלישי של הפרדיגמה הנפרשת כאן, העוסק בתוכן.
מאז 1967, גבולותיה של ישראל היו אמורפיים במקרה הטוב. הלגיטימיות הבינלאומית שניתנה לקווי שביתת הנשק מ-1949 מעולם לא הורחבה לאזורים אחרים תחת שליטתה המתמשכת.
בשנים האחרונות, היעדר אופק להסדר פלסטיני-ישראלי לצד ניסיונותיו של טראמפ לנסח מחדש את חוקי המשחק בהקשר של הסכמי אברהם, עודדו השתלטות ישראלית קבועה יותר על רוב שטחי הגדה המערבית (ובעיקר על שטח C). ההתפתחות הזאת – שכמעט תמיד נתקלה בהתנגדות תקיפה מצד הקהילה הבינלאומית, לרבות בזמן האחרון ממדינות המפרץ – הסיטה משמעותית את מוקד תשומת הלב מהגבולות הגיאוגרפיים אל אופי היחסים בין יהודים לערבים במרחב.
בשנים האחרונות, היעדר אופק להסדר פלסטיני-ישראלי לצד ניסיונותיו של טראמפ לנסח מחדש את חוקי המשחק בהקשר של הסכמי אברהם, עודדו השתלטות ישראלית קבועה יותר על רוב שטחי הגדה המערבית
התפנית הזאת מובילה לאחד משני כיוונים. בחוגים מסוימים, בעיקר אלה הכוללים קיצונים משני הצדדים, היא מחיה תפיסות סכום אפס ישנות שכרוכות בשלילה מוחלטת של הלגיטימיות של הצד השני.
בעקבות אירועי השבועות האחרונים, תומכיה של השקפה זו בישראל ובחלק מהשטחים הפלסטיניים היו קולניים במיוחד, כאשר כל אחד מהצדדים מבקש לעצמו שליטה מוחלטת באזור ולא בוחל בשימוש באמצעים אלימים במיוחד לקדם את מטרותיו.
בחוגים אחרים, היעדרם של גבולות מוצקים ממקד את תשומת הלב בגישה מבוססת ערכים אשר מדגישה את המרכזיות של שוויון, צדק, חופש וכבוד הדדי לכל התושבים במרחב שבין הים לירדן.
נתיב זה צובר תמיכה בקרב חלקים מהחברה האזרחית בישראל (ראו את המאמצים הרבים לבנות יסודות לחברה משותפת גם לאחר התקריות הקשות האחרונות, כפי שהדגימו המחוות, העצרות וההפגנות הרבות שהתקיימו בימים האחרונים). מקביליהם הפלסטינים, שמקדמים נתיב כזה זה זמן מה, ממשיכים להדגיש את יתרונותיו, ובהקשר זה את קידומה של מדינה דו-לאומית בכל השטח.
שתי הגישות זוכות לתמיכה חיצונית גוברת ברמת החברה האזרחית ובכמה חוגים רשמיים. כמעט ולא זכורות אופציות קוטביות כל כך בעבר.
פרדיגמה שונה תנסה להתבסס על בסיס ערכי משותף ובו בזמן לבסס גיאוגרפית את זכויות החופש וההגדרה העצמית לשני העמים. מגמה חדשה שכזאת כוללת, על-כן, הן את ניסוחם מחדש של גבולות פוליטיים והן את היסודות לאינטראקציה הדוקה יותר בין האוכלוסיות השונות.
דבר זה מוביל ישירות לחלק הרביעי של פרדיגמת פיוס: ההיבט האסטרטגי.
לא ניתן יהיה להשיג שום הסדר ישראלי-פלסטיני ללא עיצוב מחדש של הארכיטקטורה הפוליטית הקיימת. לא פתרון שתי המדינות הכושל, המבוסס על היפרדות, שהנחה את סבבי המשא ומתן הקודמים, ולא הנוסחאות השונות למדינה אחת שנשקלות כעת יכולים להתחיל להתייחס לאמונות היסוד או לספק את השאיפות הבסיסיות של שני העמים.
סבב האלימות האחרון בין ישראל לפלסטינים רק הדגיש את החולשה שבשימור או בשיפור הגישות הקיימות. מה שדרוש הוא מבנה אחר, שיתבסס על שילוב בין גבולות נושמים ושיתופי פעולה, ובכך יתייחס לצורך בגבולות לצד הכרה בחוסר האפשרות של הפרדה מלאה או של שילוב מלא.
מה שדרוש הוא מבנה אחר, שיתבסס על שילוב בין גבולות נושמים ושיתופי פעולה, ובכך יתייחס לצורך בגבולות לצד הכרה בחוסר האפשרות של הפרדה מלאה או של שילוב מלא
כמה הצעות רציניות להסדרים פתוחים, שיתופיים, מונחות כעת על השולחן. עם אלה נמנות הצעתם של ישראלים ופלסטינים מתנועת "ארץ לכולם", להקים שתי מדינות שיתופיות במולדת אחת, וכן שורה של הצעות לגיבוש תצורות שונות של קונפדרציה ואפילו אפשרות של מדינה פדרלית שבה ישכנו יחידות אוטונומיות תחת מטרייה משותפת אחת.
כל ההצעות הללו מבוססות על גרסה מתוקנת משמעותית, מבוססת ערכים, של עקרון שתי המדינות. הן ראויות לבחינה, לדיון ולתרגום למונחים מעשיים. אם אלה לא ייבדקו, החלופות הקיימות והמיושנות מבטיחות התדרדרות לכדי מגוון גרסאות אפלות יותר של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
עדיין לא ברור מי יכול להוביל שינוי כזה. חוסר היציבות הפוליטי בישראל והוואקום הפוליטי הממשי בקרב הפלסטינים אינם מנבאים טובות עבור יכולתם או רצונם של המנהיגים הנוכחיים בשני הצדדים, שנתפסים בעיני רבים כמי שהפסידו בסבב הזה.
הצעירים המאוכזבים והמתוסכלים שעמדו בחזית חלק מהמהומות האחרונות אינם מגובשים דיו וברובם חסרי כיוון. ארגוני החברה האזרחית יכולים לפתח יוזמות ולהפעיל לחץ, אבל פתיחות אמיתית לשינוי תצטרך אולי לחכות לדור חדש של מנהיגים, שצומח רק בימים אלה. בינתיים אפשר וחשוב להניח את היסודות למשהו שונה.
ישנה כבר הסכמה כללית כיום שמשברים, בייחוד באזור זה, לא רק מעמעמים תקוות אלא גם מציעים הזדמנויות. כל סבב לחימה בעבר הביא להתאמות פרדיגמטיות (לא תמיד בכיוונים חיוביים).
השנה האחרונה, שידעה מגפה מפחידה במיוחד ובעקבותיה סחרור מטלטל של הרס והתרוששות, היא עדות לא רק לעומק המבוי הסתום המדיני-בטחוני אלא גם לפוטנציאל העצום לשינוי שטבוע במציאות המורכבת שנוצרה.
במקום לחזור על הטעויות הרבות של השנה החולפת וקודמותיה, הגיע הזמן להתחיל לחשוב כיצד לבנות עתיד יציב, שקט וטוב יותר המבוסס על כבוד הדדי בארץ המסוכסכת הזאת ולשרטט תוכניות קונקרטיות למימושו.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
כל זמן שנתעקש על "מדינה יהודית" לא יהיה שום פתרון שיאפשר חיים שקטים כאן. כך שהשינוי חייב להתחיל בצד היהודי, ולא רק בגלל שהוא הצד החזק ובעל העוצמה, אלא בעיקר מפני שהוא הסיבה והמחולל. כשזה יקרה, יש להניח שהפתרון המועדף יהיה דווקא פתרון המדינה האחת, מדינת כל אזרחיה, שבה מֹשה מבני־ברק יבנה את ביתו בחברון, אם ירצה, ומוּסא מאל־חליל יוכל לעשות זאת על חוף ימה של נתניה. ואיש תחת גפנו וגו'.