נקודה למחשבה: "עלייה מטאורית" הוא מושג שגוי. המטאור דווקא נופל ומרגע שהוא נכנס לאטמוספרה הוא נשרף, מתכלה ונעלם.

אבל בפוליטיקה הישראלית של שלושים השנה האחרונות יש מטאור בלתי מתכלה: אהוד ברק. הוא בלתי מתכלה לא רק בגלל שבעיני עצמו רק הוא האיש שיציל אותנו מהפורענות, אלא בעיקר בגלל הסניליות והייאוש של בוחריו.

מרגע שברק חזר לפוליטיקה לפני כמה שבועות התכדרר אצלי בבטן גוש מעיק, והייתי בטוח שהוא לא רציונאלי. אלא שהיום, אחרי שהוא פרסם את ההתנצלות שלו על אירועי אוקטובר, פתחתי את הארכיון והבנתי למה יש בי רתיעה, והיא לגמרי רציונאלית ומגובה במעשיו המבישים בעבר.

לא אכנס לאינתיפאדה השנייה ואירועי אוקטובר, לא על פספוס השיחות עם הסורים והפלסטינים, וגם לא על האמירה המפורסמת "אין פרטנר", ביטוי שהפך לסלוגן הנפוץ ביותר מאז ועד היום בידי כל מי שמתנגד לחלוקת הארץ לשני עמים.

גם לא אכנס לפער בין המיתוס של ברק כאסטרטג מזהיר כשבתקופת כהונתו אצל נתניהו היו את מבצעי חורף חם, עופרת יצוקה ומבצע עמוד ענן, כולם עם אותו דפוס פעולה בדיוק שרק עושה פסק זמן לסבב הבא. אתייחס להתנהלותו הפוליטית ולהתנהלותו האישית.

הבטחות צריך לקיים?

בשנת 2006 נבחר פרץ לראשות העבודה לאחר שפרס עזב ל"קדימה". חלפה רק שנה וחצי, וביוני 2007 – ברק עם עוד כמה חברי כנסת הדיחו את פרץ וברק חזר להיות יו"ר המפלגה.

במהלך הבחירות להנהגת העבודה התחייב ברק לפרוש מן הממשלה, מיד לאחר פרסום הדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד לבדיקת אירועי מלחמת לבנון השנייה, אם אהוד אולמרט לא יקדים אותו ויתפטר מתפקידו.

אלא שמיד לאחר היבחרו, הוא הוזמן על ידי ראש הממשלה אהוד אולמרט להחליף את עמיר פרץ ולכהן כשר הביטחון. בפברואר 2008, לאחר פרסום הדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד, הודיע ברק כי לא יפרוש מהממשלה בשל האתגרים בפניהם ניצבת ישראל. הפטריוטיזם תמיד היה מפלט לאנשים מסוימים.

בבחירות  2008 ירדה מפלגת העבודה בראשות ברק מ 19 מנדטים ל 13. ברק הבטיח שלא יישב בממשלת נתניהו. גם את ההבטחה הזאת הוא הפר והתמנה כשר ביטחון של נתניהו.

בינואר 2011 ברק פיצל את מפלגת העבודה, פרש והקים את "עצמאות", רק כדי שיוכל להמשיך לכהן כשר ביטחון של נתניהו. לברק לא היה ממש אכפת מהחרבת מפלגת העבודה והבגידה בבוחריו. בנובמבר הוא פרש מהפוליטיקה והתחיל "לעשות לביתו" תוך נטישת ה"גמדים" שהצטרפו אליו למפלגת עצמאות.

ובמישור האישי הכל תקין?

הנה כמה מקרים המזכירים ראש ממשלה מכהן שמנסים להדיח: עם שובו לפעילות פוליטית ב 2007, העביר ברק את עסקיו לבעלות בנותיו. מבקר המדינה ציין ב-2011 כי הליך ההעברה לקה בפגמים ושפעולות ברק לא עלו בקנה אחד עם הנורמות המצופות משר.

בשנים 2004–2006 קיבל ברק כ-2.3 מיליון דולר מקרן וקסנר. הקרן וברק סירבו לתת פרטים בעניין מהות העבודה. לדברי ברק, קיבל את הכספים כשהיה אזרח פרטי תמורת מחקר שביצע.

רגע, העניין הזה נשמע מוכר, לא? נכון. בתו של ליברמן הרוויחה אף היא הון תועפות, כמובן ללא קשר לאביה. וגלעד שרון קיבל מאות אלפי דולרים על "מחקר" באינטרנט שהוא עשה בשביל דוד אפל. מדוע ברק לא מוכן להסביר מה היה המחקר שעליו הוא קיבל 2.3 מיליון דולר?

בשנת 2009 פרסם מבקר המדינה, מיכאל לינדנשטראוס, דו"ח שהצביע על כשלים ארגוניים חמורים במשלחת מערכת הביטחון לסלון האווירי בפריז ביוני אותה שנה. המשלחת נדרשה לשלם הוצאות גבוהות, ובכלל זה סוויטה בה השתכן שר הביטחון, אהוד ברק, במלון אינטרקונטיננטל בעלות של 2,500 יורו ללילה.

"בזבוז משווע וחוסר התחשבות בכספי ציבור בנסיעת משלחת משרד הביטחון לסלון האווירי בפריז ביוני השנה" קבע לינדנשטראוס. מנהיג מפלגת הפועלים הישראלית היה כבר אחרי כמה שנים בעולם העסקים הפרטי, ולכן אולי בתקופתו עלו הוצאות הסוויטה פי כמה מההוצאות של קודמו בתפקיד.

על כל אלה יש להוסיף את פרשת העמותות שממנה יצא בשן ועין, הטחת הבוץ ההדדית בינו לבין הרמטכ"ל אשכנזי ב"פרשת הרפז", הניסיון הכושל למנות את גלנט כרמטכ"ל – או שלפני הבאת המינוי לממשלה ברק לא בדק את התנהלותו של גלנט, או שהוא ידע ולא חשב שיש עם זה בעיה. בכל מקרה, מינוי בעייתי מאוד.

אשתו של ברק, נילי פריאל, שילמה את המחיר על העסקת עובדת זרה בביתם בניגוד לחוק, עבירה שנקשרה אליה בלבד ולא אליו, למרות שמדובר בעובדת ששהתה בביתו שבעה חודשים. יופי של לקיחת אחריות, ברק. נכון, מקרה הרבה פחות חמור מההתחמקות מאחריות בפרשת צאלים, אבל עדיין מעיד במשהו על אופיו.

ועכשיו הוא חוזר אלינו שוב. מה יש לברק לומר לבוחריו? "רק לא ביבי". זה יהיה באמת נחמד אם תיפסק מלכות נתניהו, אבל מי שנושאים עיניהם לברק הם אנשים פתאים ששכחו את ברק הפוליטיקאי הציני, המקיאבליסט שאינו נרתע מאופורטוניזם כשזה משרת אותו, ולא נרתע מהליכה על הקצה בשמירה על החוק.

חושבים שרק לו יש את "זה" מול נתניהו? אין בעיה. רק אז לא תוכלו לומר יותר שהמנהיג שלכם הוא מנהיג נקי כפיים החושב על טובת העם יותר מאשר על טובתו האישית.

מנשה שרביט הוא מורה להיסטוריה ואזרחות, התיכון הישראלי למדעים ולאמנויות (יאסא) ירושלים

הנה נפטרנו מחום הקיץ המתיש ושוב הגיע סתיו מענג, שאמור היה כבר להתחלף בחורף אך נראה שזה מתמהמה. האוויר הצטלל ואפשר כבר לשאוף את הניחוח הדק שלאחר הגשם. ממטרות העוז שהגיעו אחרי הגשם הראשון הותירו אחריהם אוויר רווי ריח גשם כמעט ממכר. אבל הפעם קשה לחגוג את הקרירות ואת הקסם הסתווי, בגלל העצב, הבלבול, תחושות הכאוס, החרדות, הלחצים.

גם במלנכוליה הקלה הנלווית כתמיד לסתיו יש נעימות כלשהי. ואני נזכרת איך שמעתי לראשונה את אריק איינשטיין. הייתי אז בת בגיל 15 16. נדמה לי ששירו הראשון ששמעתי היה "רוח סתיו" עם המילים שחיבר יחיאל מוהר והלחן של יוחנן זראי. השיר הזה חוזר אלי מדי שנה בהגיע הסתיו.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים. רוב הקיבוצניקים לא הורגלו עד אז לחשיפה פומבית של חייהם, והתייחסו לסיקור כאל הוצאתה החוצה של כביסה פנימית-משפחתית.

באחד הסקרים האחרונים על התאמה לראשות הממשלה, עלה שרק כרבע מהבוחרים וכמחצית ממצביעי הליכוד סבורים שהבנימין הנוכחי, נתניהו, יותר מתאים מהשני. גנץ, לעומתו, זוכה לתמיכת מחצית הציבור, כפול מראש הממשלה המכהן.

אין פלא שאלו המספרים של גנץ – בתקופה קשה אנשים מחפשים תקווה ושינוי. אך אני מנסה להבין מה עובר בראש של אותו מעט יותר מרבע מהציבור שעדיין חושב שנתניהו הכי מתאים לתפקיד. מה לדעתו עשה המכהן, שמצדיק נאמנות כזו?

טובה הרצל היא גמלאית של משרד החוץ. שרתה כקצינת קישור לקונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון, הייתה השגרירה הראשונה של ישראל במדינות הבלטיות להאחר התפרקות ברה"מ, ופרשה אחרי כהונה בדרום אפריקה.