בחנו את עצמכם מתוך מה שנשאל בבחינות בגרות בהיסטוריה: "הציגו שלוש תוצאות של המרד הגדול". "הסבירו שלושה גורמים לפרוץ מלחמת העולם הראשונה". "הציגו שני שיקולים בעד ושני שיקולים נגד היציאה למרד בגטאות". נו, איזה ציון הייתם מקבלים בבחינת הבגרות בהיסטוריה?

בחנו את עצמכם מתוך בחינות הבגרות בהיסטוריה: "הציגו שלוש תוצאות של המרד הגדול", "הסבירו שלושה גורמים לפרוץ מלה"ת הראשונה", "הציגו שני שיקולים בעד ושני שיקולים נגד היציאה למרד בגטאות". נו, איזה ציון הייתם מקבלים?

מנשה שרביט הוא מורה להיסטוריה ואזרחות, התיכון הישראלי למדעים ולאמנויות (יאסא) ירושלים

• העתק קישור
• שיתוף במייל
• שיתוף בטוויטר
• שיתוף בפייסבוק
• שיתוף בווצאפ
• הדפסת כתבה

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

בימים האחרונים התפרסם בתקשורת ש"חוק הלאום" ייכנס לספרי הלימוד ולתכנית הלימודים באזרחות. לראשונה ילמדו תלמידי החטיבה העליונה על חוק הלאום בהכנה לבחינות הבגרות, ושר החינוך החדש, הרב רפי פרץ, הבהיר כי "החוק ממחיש את זכותנו ההיסטורית כעם ריבוני".

כמו בתגובה פבלובית, נשמעו מיד קולות התנגדות לכך. פרסום זה נפל כפרי בשל לידי החוששים מתהליכי ההדתה והאינדוקטרינציה ללאומנות, שמאפיינים את משרד החינוך של בנט, ועכשיו של פרץ.

מנשה שרביט הוא מורה להיסטוריה ואזרחות, התיכון הישראלי למדעים ולאמנויות (יאסא) ירושלים

מערכת הבחירות הנוכחית מאופיינת, כך נדמה, לא בזכות האידיאולוגיה של המפלגות השונות, אלא בעיקר ברצון העז להפיל את נתניהו והמאבק לשרידות פוליטית.

כך, למשל, שאלת ה"איחוד מול פיצול", הייתה השאלה העיקרית עד להגשה הסופית של הרשימות לוועדת הבחירות. וזו לא היתה השאלה תיאורטית בלבד, אלא הובילה לחיבורים שאם היו מספרים לנו עליהם בעבר – היינו חושבים שמדובר בפנטזיה.

כמה יכולים הפוליטיקאים להיות ציניים? להיכן נעלמה האידיאולוגיה, שהנחתה בעבר את המפלגות? איפה ההבדלים הערכיים והעקרונות שמבדילים בין המפלגות השונות?

אלא שמדובר בהתרפקות על עבר רומנטי מדומיין שלא היה כאן באמת, אלא רק בדמיונם של אנשים, שמתקשים להכיל את הריאל-פוליטיק הנוכחי. ציניות ואופורטוניזם של פוליטיקאים היו כאן תמיד.

זה קרה בעבר הרחוק עם בן גוריון, פרס ודיין בהרפתקאה של רפ"י, וזה קרה בעבר הקרוב כמו במקרה אלכס גולדפרב והמיצובישי, או "התרגיל המסריח" של פרס  ו"אברשה חזור הביתה" – קריאתו המפורסמת של יצחק שמיר לאברהם שריר.

ובכל זאת, למרות הדוגמאות מהעבר, משהו בכל זאת השתנה בזמן האחרון, ואנו עדים להתפרקות כמעט מוחלטת של המושג "בית פוליטי". אותו "בית" שלא עוזבים למרות הקשיים.

רשימה זו מתמקדת בשחקנים הפוליטיים הנוכחיים שרבים מהם עברו בין מפלגות שונות, והפרו בריתות פוליטיות והבטחות לבוחרים, ובכל זאת אנחנו ממשיכים לתת בהם אמון. כי אם יש משהו שעליו יכולים להסתמך הפוליטיקאים זה על הנאיביות והזיכרון הקצר של הבוחרים.

*  *  *

אביגדור ליברמן הוא ללא ספק הציניקן הגדול מכולם. לאו דווקא בגלל שחצה מפלגות יותר מעמיר פרץ למשל או ציפי לבני, אלא בגלל ההתהדרות העצמית שלו ש"מילה שלי זאת מילה".

ב-1999 הקים את "ישראל ביתנו" ובשנת 2,000 התמזג עם מולדת ותקומה. אצל שרון הוא היה השר לתשתיות לאומיות, התפטר וחזר שוב להיות שר. ב-2004 פוטר על ידי שרון.

בהמשך היה שר אצל אולמרט והתפטר. ואז שר אצל נתניהו ופרש. אחר כך התמזג עם הליכוד במסגרת "הליכוד ישראל ביתנו". שנתיים לאחר מכן האיחוד הזה התפרק. ואז שוב התפטר מממשלת נתניהו, ובהיותו באופוזיציה כינה את נתניהו "שקרן רמאי ונוכל".

שנה לאחר מכן כבר התמנה כשר ביטחון אצל נתניהו. ואז שוב פרש. באפריל האחרון החליט שהוא מתנגד למדינת הלכה. זה קרה אחרי שנים רבות בהן ישב בממשלות עם החרדים, על תקציביהם האדירים, ומסמס להנאתו את ה"שוויון בנטל". אכן, יש לו מילה. בילדותי קראו לזה "מילה של עמידר…"

*  *  *

הסיפור הנוכחי של מרצ אף הוא מעניין. אין צורך להרחיב כאן על הציניות של אהוד ברק, שפרש ממפלגת העבודה והקים את "עצמאות", רק כדי שיוכל לשבת עם נתניהו, ואז זנח את חבריו ל"עצמאות". ועכשיו חבר למרצ כדי להושיע אותנו מנתניהו.

מרצ, כמפלגה שאינה מתביישת בכך שהיא מפלגת שמאל, חברה לאדם שרחוק ממנה מאוד בדעותיו והתנהלותו האישית. זה שטבע את המושג "אין פרטנר".

אלא שהפחד מכך שלא יעברו את אחוז החסימה גרמה להם לקבל אותו בזרועות פתוחות. הגדיל מכולם עיסאווי פריג' שרק "תעודת ההכשר" שלו לברק גרמה לחתימה הסופית של כניסת ברק למרצ.

בזכות פריג' קיבלה מרצ עשרות אלפי קולות מהערבים בבחירות אפריל, וכעת פריג' הכשיר את ברק בעקבות ההתנצלות של ברק על חלקו במהומות אוקטובר. כיצד יגיבו על כך הבוחרים הערבים שבניגוד לפריג' לא סלחו לברק? ימים יגידו.

*  *  *

לאורלי לוי אבקסיס לא היתה שום בעיה להיות חברה במפלגתו הימנית של ליברמן וכעת לחבור למפלגת העבודה.

התירוץ של לוי אבקסיס לפרישה היה שליברמן לא התעקש על דרישות חברתיות במו"מ הקואליציוני מול נתניהו. אבל הסיבה כנראה פרוזאית ואישית יותר: ליברמן לא החשיב אותה כמספר 2 שלו, ולכן נתן את התיק השני שהוא קיבל (משרד הקליטה) לסופה לנדבר ולא ללוי אבקסיס.

אז עכשיו היא במפלגת העבודה. ישראל ביתנו, גשר, מפלגת העבודה, מה זה משנה, אם זה הסיכוי היחיד שלה להיכנס לכנסת אחרי שלא עברה את אחוז החסימה בבחירות אפריל.

*  *  *

על פטרונה הפוליטי עמיר פרץ לא ארחיב, זה שהיה במפלגת העבודה, "עם אחד", "קדימה" ואז שוב מפלגת העבודה, הכל בהתאם להזדמנות הרגעית. או כמו שאמר גראוצ'ו מרקס "יש לי עקרונות, ואם הם לא מוצאים חן בעיניך אין לי בעיה לשנות אותם".

*  *  *

במפלגת הימין המאוחד מחדש עומדת שקד. מדובר במפלגה דתית שלא תתיר לשקד לשיר בכנס מפלגתי למשל. מפלגה שהבסיס האידיאולוגי שלה הם רבנים הומופובים מיזוגנים. אבל אין למפלגה הזאת שום בעיה להעמיד בראשם אישה חילונית, ולה אין בעיה לעמוד בראש מפלגה שאלה עקרונותיה.

העובדה שבסופו של יום לא היה חיבור עם "עוצמה יהודית" הכהניסטית לא נבעה מהבדלים אידאולוגיים, אלא מחוסר הסכמה על מיקומו של איתמר בן גביר ברשימה הסופית.

השידוך בין שקד ל"בית היהודי" מתאפשר רק בגלל ששקד "מביאה הכי הרבה קולות" יחסית לשאר המועמדים. לשקד ולבנט לא הייתה בעיה לפרוש מ"הבית היהודי" ולחזור לשם רק בגלל שזה מה שמתאים להם עכשיו.

"הכל צפוי והרשות נתונה": אנחנו הבוחרים משתאים מול החיבורים האלה, המעברים בין המפלגות, נטישת ה"בית" הפוליטי, וגם אם אנחנו יודעים שיש סיכוי סביר שנבחרינו  יעשו זאת שוב, כנראה שנמשיך לתמוך בהם, ונאמץ את הנראטיב החדש שהם משווקים לנו. התקווה שאולי משהו בכל זאת ישתנה לטובה תמשיך לגרום לנו ללכת לקלפי גם בספטמבר הקרוב, למרות, ולא בזכות הפוליטיקאים.

מנשה שרביט הוא מורה להיסטוריה ואזרחות, התיכון הישראלי למדעים ולאמנויות (יאסא) ירושלים

נקודה למחשבה: "עלייה מטאורית" הוא מושג שגוי. המטאור דווקא נופל ומרגע שהוא נכנס לאטמוספרה הוא נשרף, מתכלה ונעלם.

אבל בפוליטיקה הישראלית של שלושים השנה האחרונות יש מטאור בלתי מתכלה: אהוד ברק. הוא בלתי מתכלה לא רק בגלל שבעיני עצמו רק הוא האיש שיציל אותנו מהפורענות, אלא בעיקר בגלל הסניליות והייאוש של בוחריו.

מרגע שברק חזר לפוליטיקה לפני כמה שבועות התכדרר אצלי בבטן גוש מעיק, והייתי בטוח שהוא לא רציונאלי. אלא שהיום, אחרי שהוא פרסם את ההתנצלות שלו על אירועי אוקטובר, פתחתי את הארכיון והבנתי למה יש בי רתיעה, והיא לגמרי רציונאלית ומגובה במעשיו המבישים בעבר.

לא אכנס לאינתיפאדה השנייה ואירועי אוקטובר, לא על פספוס השיחות עם הסורים והפלסטינים, וגם לא על האמירה המפורסמת "אין פרטנר", ביטוי שהפך לסלוגן הנפוץ ביותר מאז ועד היום בידי כל מי שמתנגד לחלוקת הארץ לשני עמים.

גם לא אכנס לפער בין המיתוס של ברק כאסטרטג מזהיר כשבתקופת כהונתו אצל נתניהו היו את מבצעי חורף חם, עופרת יצוקה ומבצע עמוד ענן, כולם עם אותו דפוס פעולה בדיוק שרק עושה פסק זמן לסבב הבא. אתייחס להתנהלותו הפוליטית ולהתנהלותו האישית.

הבטחות צריך לקיים?

בשנת 2006 נבחר פרץ לראשות העבודה לאחר שפרס עזב ל"קדימה". חלפה רק שנה וחצי, וביוני 2007 – ברק עם עוד כמה חברי כנסת הדיחו את פרץ וברק חזר להיות יו"ר המפלגה.

במהלך הבחירות להנהגת העבודה התחייב ברק לפרוש מן הממשלה, מיד לאחר פרסום הדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד לבדיקת אירועי מלחמת לבנון השנייה, אם אהוד אולמרט לא יקדים אותו ויתפטר מתפקידו.

אלא שמיד לאחר היבחרו, הוא הוזמן על ידי ראש הממשלה אהוד אולמרט להחליף את עמיר פרץ ולכהן כשר הביטחון. בפברואר 2008, לאחר פרסום הדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד, הודיע ברק כי לא יפרוש מהממשלה בשל האתגרים בפניהם ניצבת ישראל. הפטריוטיזם תמיד היה מפלט לאנשים מסוימים.

בבחירות  2008 ירדה מפלגת העבודה בראשות ברק מ 19 מנדטים ל 13. ברק הבטיח שלא יישב בממשלת נתניהו. גם את ההבטחה הזאת הוא הפר והתמנה כשר ביטחון של נתניהו.

בינואר 2011 ברק פיצל את מפלגת העבודה, פרש והקים את "עצמאות", רק כדי שיוכל להמשיך לכהן כשר ביטחון של נתניהו. לברק לא היה ממש אכפת מהחרבת מפלגת העבודה והבגידה בבוחריו. בנובמבר הוא פרש מהפוליטיקה והתחיל "לעשות לביתו" תוך נטישת ה"גמדים" שהצטרפו אליו למפלגת עצמאות.

ובמישור האישי הכל תקין?

הנה כמה מקרים המזכירים ראש ממשלה מכהן שמנסים להדיח: עם שובו לפעילות פוליטית ב 2007, העביר ברק את עסקיו לבעלות בנותיו. מבקר המדינה ציין ב-2011 כי הליך ההעברה לקה בפגמים ושפעולות ברק לא עלו בקנה אחד עם הנורמות המצופות משר.

בשנים 2004–2006 קיבל ברק כ-2.3 מיליון דולר מקרן וקסנר. הקרן וברק סירבו לתת פרטים בעניין מהות העבודה. לדברי ברק, קיבל את הכספים כשהיה אזרח פרטי תמורת מחקר שביצע.

רגע, העניין הזה נשמע מוכר, לא? נכון. בתו של ליברמן הרוויחה אף היא הון תועפות, כמובן ללא קשר לאביה. וגלעד שרון קיבל מאות אלפי דולרים על "מחקר" באינטרנט שהוא עשה בשביל דוד אפל. מדוע ברק לא מוכן להסביר מה היה המחקר שעליו הוא קיבל 2.3 מיליון דולר?

בשנת 2009 פרסם מבקר המדינה, מיכאל לינדנשטראוס, דו"ח שהצביע על כשלים ארגוניים חמורים במשלחת מערכת הביטחון לסלון האווירי בפריז ביוני אותה שנה. המשלחת נדרשה לשלם הוצאות גבוהות, ובכלל זה סוויטה בה השתכן שר הביטחון, אהוד ברק, במלון אינטרקונטיננטל בעלות של 2,500 יורו ללילה.

"בזבוז משווע וחוסר התחשבות בכספי ציבור בנסיעת משלחת משרד הביטחון לסלון האווירי בפריז ביוני השנה" קבע לינדנשטראוס. מנהיג מפלגת הפועלים הישראלית היה כבר אחרי כמה שנים בעולם העסקים הפרטי, ולכן אולי בתקופתו עלו הוצאות הסוויטה פי כמה מההוצאות של קודמו בתפקיד.

על כל אלה יש להוסיף את פרשת העמותות שממנה יצא בשן ועין, הטחת הבוץ ההדדית בינו לבין הרמטכ"ל אשכנזי ב"פרשת הרפז", הניסיון הכושל למנות את גלנט כרמטכ"ל – או שלפני הבאת המינוי לממשלה ברק לא בדק את התנהלותו של גלנט, או שהוא ידע ולא חשב שיש עם זה בעיה. בכל מקרה, מינוי בעייתי מאוד.

אשתו של ברק, נילי פריאל, שילמה את המחיר על העסקת עובדת זרה בביתם בניגוד לחוק, עבירה שנקשרה אליה בלבד ולא אליו, למרות שמדובר בעובדת ששהתה בביתו שבעה חודשים. יופי של לקיחת אחריות, ברק. נכון, מקרה הרבה פחות חמור מההתחמקות מאחריות בפרשת צאלים, אבל עדיין מעיד במשהו על אופיו.

ועכשיו הוא חוזר אלינו שוב. מה יש לברק לומר לבוחריו? "רק לא ביבי". זה יהיה באמת נחמד אם תיפסק מלכות נתניהו, אבל מי שנושאים עיניהם לברק הם אנשים פתאים ששכחו את ברק הפוליטיקאי הציני, המקיאבליסט שאינו נרתע מאופורטוניזם כשזה משרת אותו, ולא נרתע מהליכה על הקצה בשמירה על החוק.

חושבים שרק לו יש את "זה" מול נתניהו? אין בעיה. רק אז לא תוכלו לומר יותר שהמנהיג שלכם הוא מנהיג נקי כפיים החושב על טובת העם יותר מאשר על טובתו האישית.

מנשה שרביט הוא מורה להיסטוריה ואזרחות, התיכון הישראלי למדעים ולאמנויות (יאסא) ירושלים

לעתים אני נתקל ביצירת אמנות או סרט, שיר או ספר, שמכים בי חזק בבטן וגורמים לי לזעזוע. את "גרניקה" הכרתי לראשונה רק כסטודנט להיסטוריה, ואני זוכר את ההלם למראה היצירה המפוארת. "צייד הצבאים" ו"אפוקליפסה עכשיו" היו קו פרשת מים מבחינתי להפסקת הערצת הגבורה של סרטי המלחמה המטופשים ומלאי הפאתוס. והיה את הסרט "הנאשמים".

האימה אחזה אותי, כשבדומה לצופים האחרים בסרט רציתי להטיח את הראש בקיר מרוב תסכול למראה המעטפת של הרשע. האנסים עצמם, בוודאי, אבל גם חבריהם שצפו באונס ועודדו את מי שתקפו בפועל, ולא פחות מכך, "המדינה": חוקרי המשטרה והתובעים.

באותה השנה שבה יצא לאקרנים הסרט, 1988, התפרסמה פרשת האונס בשמרת. כרוניקה של מוות (נפש הנאנסת) ידועה מראש- אנסים זחוחים שמגובים בחברים שיודעים ושותקים, ובמקרה הספציפי הזה, הקיבוץ שנתן תמיכה לאנסים במקום לנאנסת.

"מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה, וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" נאמר בקהלת. אחת לכמה זמן אנחנו מזדעזעים מסיפור חדש, סיפור נוסף עם אותם המאפיינים, אותם כוחות רשע שמאשימים את הקורבן: "מדובר בילדי טובים, לא נהרוס להם את העתיד", "היא מתנהגת באופן פרובוקטיבי, אז מה הפלא", "שלא תתלבש ככה", "זה היה בהסכמה" ועוד ועוד.

מעבר לעובדה שאני הורה לשלושה ילדים, אני מורה ומחנך מזה עשרים שנה, רוב השנים בחטיבה עליונה וחלק מהזמן גם בחטיבת ביניים. כפי שהורים דואגים לילדיהם, אני נמצא בחשש מתמיד שמרחף מעל לראש, שלא יקרה כלום לילדיי, לתלמידיי.

כמותקפים בוודאי, אבל לא פחות מכך, אם אחד מתלמידיי יתגלה כתוקף. הפחד הזה לא מנטרל אותי מעשייה, אבל הוא נטוע עמוק בתת מודע, נוכח בתודעה ומדרבן אותי לשוחח עם תלמידיי באופן הגלוי ביותר האפשרי על מהי מיניות בריאה, זוגיות ואהבה ושתקיפה מינית היא לא מין, אלא תקיפה.

לאחרונה אחזה אותי האימה שוב. כשצפיתי בתחקיר של תכנית המקור על אייל גולן, ובימים האחרונים כשהתפרסם סיפור האונס של הילדה בת ה-11. מעבר למאפיינים שחוזרים על עצמם כמו במקרים אחרים, הפעם התחדדה לי ביתר-שאת הסיבה למסובב: מילים שיוצרות מציאות.

"משחקי חברה" כונתה תופעת הסירסור בנערות צעירות וניצול של נערות תמימות לסיפוק צרכיהם של מבוגרים מהן בהרבה. לא היה פה שום משחק וזו לא הייתה פעילות חברתית. אבל כשזה המונח שמשתמשים בו, האם לא יצרנו את המקרה הבא?

גולן וחבריו, על פי העדויות, השתמשו במילה "לפנק" כשהמשמעות היא אחת: סיפוק היצר המיני של החבורה הנלווית לזמר. לגולן יש דף פייסבוק שנקרא "אייל הגולן הזמר הלאומי וזמר העשור". בין היתר נכתב שם "ברכות ואיחולים לבביים לזמר הלאומי זמר העשור והזמר של המדינה לרגל זכייתו היום בטקס בכנסת 'פרס יקיר הזמר העברי' אייל שלנו גאווה לאומית!"

אין בכוונתי להיכנס לעומק הסיפור, עשו את זה לפניי טוב ממני, אבל תפקידי כמחנך הוא לתווך את המציאות לתלמידיי, לנסות להבין ביחד למה חברת הכנסת נאוה בוקר יזמה את הענקת אות יקיר הזמר העברי למי שבזמן ההחלטה על הענקת הפרס היתה כבר חקירה גלויה נגדו.

יתרה על כך, להטיל זרקור על ההשתלחות של רני רהב יח"צנו של גולן נגד אם שבתה נאנסה בגיל 14 ויזמה עצומת מחאה, ומה שהיה לרני רהב לומר לה זה "חרפה אמיתית. את הבעיות הכואבות שלך שמרי לעצמך" .

לפנק, בהסכמה מלאה, זמר לאומי, שמרי לעצמך את הבעיות שלך ו"חרפה". של מי החרפה? לפי רני רהב, של האמא. מילים מילים שמכסות על ניצול ציני ואכזרי של נערות תמימות על ידי גברים מבוגרים, או על ידי נערים בני גילן.

סיפור האונס של הילדה בת ה-11 הוא עוד מקרה שמזכיר את הסרט "התפוז המכני". כמחנך, ההתמודדות בכיתה עם התלמידים נראית כלא מורכבת, בגלל שיש כאן רוע מוחלט מול תמימות, כאשר לרוע של התלמידים מצטרף אביו של אחד התוקפים שאמר שזה היה "מעשה קונדס" של ילדים.

או, באופן מחריד בהרבה, האשמת הקורבן שמעולם לא נשמעה באופן כל כך ישיר וציני כפי שאמר אח של אחד מהתוקפים: "הם (משפחת הילדה) היו צריכים לבדוק ולראות שהבעיה נמצאת וחבויה בבת שלהם. אני לא חושב שהוא צריך לבקש סליחה, אבל חושב שיש בו המון חרטה בכל זאת… לדעתי זו או נימפומניה או שזאת באמת ילדה חולת נפש או שזאת ילדה שזה מה שראתה בבית" .

התלמידים מבינים לבד שנעשה כאן מעשה נורא. בהזדמנויות שונות גם מעבירים לתלמידים את המסר שהעברת סרטונים פוגעניים זאת עבירה על החוק. "פרסום תצלום, סרט או הקלטה של אדם, המתמקד במיניותו, בנסיבות שבהן הפרסום עלול להשפיל את האדם או לבזותו, ולא ניתנה הסכמתו לפרסום, מהווה הטרדה מינית."

המקרים היותר קשים לדיון בכיתה הם על ה"תחום האפור". הערות לתלמידות על מראן, לבושן, מתי הן מחמאות ומתי פגיעה? מהו "לבוש בלתי הולם" ומתי אסור למישהו להעיר למישהי על לבושה, האיפור שלה, צבע שיערה או כל ביטוי עצמי חיצוני אחר שלה (ספוילר- כמעט אף פעם…).

יש עוד המון מה לכתוב על נושא זה ומסגרת המקום הנוכחי לא מאפשרת הרחבה, אבל מה שהכי חשוב זה לדבר על הנושא בכיתה, ובבתים שלנו כהורים, מכיוון שהמחקרים מראים שככל שמדברים יותר בבית ובבית הספר על מיניות כך מצטמצמת התופעה של פגיעה מינית. במקרה הזה, המילים הנכונות יכולות לצמצם את היקף תופעת הפגיעות המיניות.

והכי חשוב: חכמים, היזהרו בלשונכם. "יבוא לך דינה" זה כבר לא מצחיק. "למה את מתכוונת כשאת אומרת לא" גם פאסה. והטרדה ותקיפה מינית הן לא משחק חברה, אלא אלימות ותוקפנות.

מנשה שרביט הוא מורה להיסטוריה ואזרחות, התיכון הישראלי למדעים ולאמנויות (יאסא) ירושלים

שנת המלחמה הייתה שנה קשה מכל הבחינות. נדמה שאנחנו ביום אחד ארוך שלא נגמר. סיוט מתמשך. אבל נושא אחד זועק יותר מכל ומסמל את השבר הנוראי שהגענו אליו.

במהלך השנה האחרונה החברה הישראלית עברה שינוי, ונדמה שהקונצנזוס שהיה ונעלם לגבי חשיבות החזרת החטופים – מסמל זאת יותר מכל. יחד איתו נעלמו ערכים שהיוו בסיס לקיומנו כאן. הערבות ההדדית, פדיון שבויים, אחריות המדינה לאזרחיה. לקיחת אחריות אישית.

דפנה צרויה היא אזרחית ותיקה, תל אביבית. פעילה ויזמית חברתית. נציגת תל אביב במועצת האזרחים הוותיקים הארצית, שהוקמה על ידי הגוינט וקרן דליה ואלי הורביץ. בעלת הפודקאסט "בטל בשישים", שבו יחד עם שני שותפים מדברים על הגיל השלישי מזווית ייחודית ועם הומור.

בשנות השבעים הייתי הכי קרוב מאי-פעם בימי חיי להיות בעלים, או לפחות היורש, של נכסים ומזומן בשווי מוערך של 60 מיליון מארק גרמני – באותם ימים עדיין לא הומצא היורו, והמארק המערב-גרמני היה מטבע רציני וחזק ובשימוש בינלאומי, כמעט כמו הדולר.

הייתי באותם ימים בחור צעיר ורווק, שלמד סוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל-אביב והתפרנס מעבודתו כמרכז שבט צופים. בעבודתי זאת, שאותה אהבתי מאוד, נהגתי להוציא את החניכים מהשבט לטיולים רבים בסופי שבוע.

מבצע "כנפי דרור" יצא לדרך מרגשת. חטופות ראשונות חזרו הביתה. ועדיין לא ברור האם הפסקת האש הזמנית תוליך להפסקת המלחמה. האם בנימין נתניהו יוסיף להיאחז בנוסחה המטורללת של "מלחמה עד לניצחון המוחלט".

וגם אני חוששת מהשלכות צפויות של מלחמה שאין רואים את סופה, "מלחמה שאף פעם לא די לה", כמאמר יהודה עמיחי. נזקיה כבר ניכרים. התמשכות המלחמה כבר פוגעת בלכידות החברתית, בכלכלה, במשמעת של החיילים המותשים.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.