לפני כשבוע חתמה השרה לשעבר גילה גמליאל על תקנה האוסרת יבוא פרוות בעלי חיים, למעט לצרכי דת ומחקר. ההסייגה של צרכי מחקר מובנת, אבל מה לדת ולפרוות?

ובכן, המהלך לאיסור יבוא פרוות החל בארץ לפני למעלה מעשור. המניע הוא צימצום ומניעת פגיעה בבעלי חיים כל האפשר. ההנחה היא, שככל שיצומצם השימוש בפרוות בעלי חיים, כן תצומצם הפגיעה בבעלי חיים.

לפני כשבוע חתמה השרה לשעבר גילה גמליאל על תקנה האוסרת יבוא פרוות בעלי חיים, למעט לצרכי דת ומחקר. ההסייגה של צרכי מחקר מובנת, אבל מה לדת ולפרוות?

הדעת נתנה שבראש התומכים בתיקון חוקי שכזה יעמדו הדתיים והחרדים. הלא הם מתהדרים בכך שבתורה נאסר על פגיעה בבעלי חיים שלא לצורך ("צער בעלי חיים", הוא שם הסעיף בחוק הדתי העתיק הזה). והנה: הפתעה. הדתיים הסכימו כמובן לחוק הזה, אבל ח"כ מוזס מאגודת ישראל מתנגד, הטיל את כל כובד משקלו נגדו. מדוע? משום שהחסידים נוהגים לחבוש לראשם שטריימל מפרווה בשבתות ובחגים ולא יעלה על הדעת למנוע מהחרדים משהו.

התגייסו החכי"ם הצדיקים למערכה ועיכבו את החוק 13 שנה. הם היתנו תנאי: החוק יעבור רק ככל שיתווסף סייג לפיו יבוא פרוות לצרכי דת – מותר.

והנה, סופסוף עבר החוק וכולם מרוצים. אלא שהכל ישראבלוף מוחלט.

ראשית, אין שום מצווה דתית לחבוש שטריימל. השטריימל הוא עניין של אופנה (תיכף נספר את הסיפור המרתק, כיצד הפך ל"חובה קדושה") וזאת בחוגי החסידים בלבד. בעצם, גם לא אצל כולם. חסידי חב"ד, למשל, אינם חובשים שטריימל ומתהלכים עם כובעי לבד ולא שמענו תלונות שאינם מתקבלים בגן עדן. הליטאים אינם חובשים שטריימל, למעט במסגרת תחפושות פורים.

אז ברור וידוע לכל חרדי, שאין שום מצווה דתית מחייבת לחבישת שטריימל. אלא מה? שהחילונים לא יודעים להבדיל בין מצוות לבין אופנה (בסוגריים יש להוסיף שגם חלק מהחרדים לא באמת יודעים להבדיל ביניהן, אך הואיל וחלק מהבורים הללו מכהנים בתפקידי הנהגה בציבור החרדי, הופכת דעתם ל"דעת תורה" ומשכך הופכת בורותם למצווה).

הטיעון שהשטריימל הינו "צרכי דת" זהה לטיעון שכובעי הלבד, כן, אלו שאתם מכירים מסרטי המאפיה, הינם "צרכי דת". בשני המקרים מדובר בכובע שהיה אופנתי בזמנו, והחרדים קפאו בזמן בענייני אופנה.

הדתיים הסכימו לחוק איסור ייבוא הפרוות, אבל ח"כ מוזס מאגודת ישראל התנגד נמרצות. מדוע? משום שהחסידים נוהגים לחבוש לראשם שטריימל מפרווה בשבתות ובחגים, ולא יעלה על הדעת למנוע מהחרדים משהו

כאשר יש מצווה אמיתית להשתמש בבעלי חיים, למשל, כתיבת ספרי תורה חייבת להיות על קלף מבעל חיים כשר, תפילין צריכים להיווצר מעור בעלי חיים כשר וכדומה, במקרה כזה, אין אפשרות להחליף את העור בעור סינטטי. זאת משום שהמצווה כרוכה בשימוש בעור אמיתי.

אבל על השטריימל לא נכתבה אף הלכה מחייבת (משום שאינה מצוות דת, כאמור) ואין שום מניעה מלייצר שטריימל יפהפה מחומרים סינטטיים (תשאלו את המפיקה של "מורדת", היא תיתן לכם כתובת לרכישה). מעבר לשטריימל סינטטי היה אמור לפתור את הבעיה ושלום היה בא על כולם (כולל בעלי החיים) לפני שנים רבות.

למה להמשיך להרוג 26 צובלים לכל שטריימל? אתם מעלים על דעתכם כמה צער וכאב כרוך בכל שטריימל יחיד?

למה זה לא קרה? למה להמשיך להרוג 20 צובלים לכל שטריימל? למי יש אינטרס בהמשך יבוא פרוות לשטריימלים? בראשי לא עולה רעיון נוסף, מעבר ליבואן של הפרוות. יכול להיות ששם טמון הכלב?

עכשיו לסיפור שהבטחתי קודם, איך בכלל נולד הכובע המשונה הזה. השמועה אומרת (יש ויכוח בין המלומדים לגבי מידת המהימנות של הגרסה ההיסטורית הזו, שתפוצתו רחבה) שאי שם, לפני 300 שנה, רצו הגויים במזרח להתעלל ביהודים ולהשפילם, כדרכם. אחד מהם הבריק עם הרעיון הבא: בוא נחייב את היהודים לצאת לרחובה של עיר, כאשר רק זנב בעל חיים כלשהו קשור לראשם. החליטו וביצעו. יצאה ההוראה שאין ליהודי רשות להתהלך בחוץ ללא זנב קשור לראשו.

התחכמו היהודים ("כדרכם" כבר אמרנו?) ופנו לגויים בשאלת קיטבג: חייבים זנב אחד, או אפשר כמה זנבות? פרצו הפריצים בצחוק גדול וענו להם: כל המרבה הרי זה משובח. נתקנה התקנה שעל היהודים לשאת על ראשם "לפחות זנב אחד".

על השטריימל לא נכתבה מעולם אף הלכה ואין שום מניעה לייצר שטריימל יפהפה מחומרים סינטטיים. אז למה זה לא קרה? למה להמשיך להרוג 20 צובלים לכל שטריימל? למי יש אינטרס בהמשך יבוא פרוות לשטריימלים?

לא עברו ימים רבים וכובעי השטריימל המפורסמים הופיעו בחוצות העיירות היהודיות. ומאז, כך מסתבר, הפכה הבדיחה הגויית על חשבון היהודים ל"צרכי דת" של יהודים.

ואז, כך מסתבר, הפכה הבדיחה החרדית על חשבון בעלי החיים לחוק במדינת ישראל. ולתפארת מדינת ישראל.

נמרוד חי על התפר שבין שסעי החברה הישראלית, רגל פה רגל שם. משמש כיועץ, ועוסק בגישור תוך אישי ובינאישי. חי את השסעים בחברה הישראלית מזה שנים רבות. לא ימין ולא שמאל (=נגד כולם)