לא חסרות אגדות על שבויים שבורחים ממחנות מאסר בזמן מלחמה, אבל מעטות מתעלות לרמתו של הסיפור שמספרת מרגלית פוקס בספרה החדש, The Confidence Men, הבטוחים בעצמם.

בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה נמלטו הקצינים הבריטים אליאס הנרי ג'ונס וסדריק ווטרס היל ממחנה שבויים עות'מאני באזור מרוחק מטורקיה, שבו הוחזקו בתנאים נוראיים. הם לא חפרו, פוצצו או נלחמו את דרכם החוצה. הם השתמשו בלוח ויג'י תוצרת בית. מדובר בלוח חשיבה מסתורי ופופולרי, שיכול לקשר את המשתמשים בו עם עולם הרוחות. אפשר לקנות לוחות כאלה בחנויות צעצועים או להזמין לוח באמזון תמורת 20 דולר או אפילו פחות.

מרגלית פוקס (צילום: Ivan Farkas)

פוקס, 60, שמעה על ההיסטוריה המופלאה הזאת, כשלפני כמה שנים נתקלה בספר הזיכרונות שכתב ג'ונס על המלחמה ב-1919, The Road to En-Dor (הדרך לעין דור). הספר שואב את שמו מהסיפור התנ"כי על המלך שאול שיוצא להיוועץ עם בעלת האוב מעין דור בניסיון ליצור קשר עם הנביא המת שמואל.

פוקס נמשכה לתוך סיפורם של ג'ונס והיל, וניסתה לחשוף איך הצליחו לבצע כזה מהלך בלתי סביר. "הייתה פה תחושת הבטן של סופרת, השיערות סומרות מצד אחד, העורף מדגדג מצד שני – זה שומט לסתות", הסבירה פוקס את התגובה הראשונה שלה לסיפורו של ג'ונס. "עשיתי את המחקר שלי וראיתי שאף אחד לא כתב על הסיפור הזה מאז שיצא הספר של ג'ונס לפני מאה שנה", היא אומרת.

ג'ונס כתב בפירוט על המזימה הסבוכה לבריחה שזמם עם היל, שבסופו של דבר הובילה אותם הביתה, לבריטניה, זמן קצר לפני תום המלחמה ב-1918. אך פוקס, שעבדה במשך 24 שנים ככותבת ההספדים של הניו יורק טיימס, לפני שעזבה את תפקידה ב-2018, התעניינה יותר בהסברים.

לוח ויג'י, שנעשה בעבודת יד ושימש את ג'ונס ואת היל בסיאנסים המוקדמים שלהם (צילום: אליאס הנרי ג'ונס, הדרך לעין-דור, 1919)

"איך בכלל יכלה התוכנית המגוחכת הזאת להצליח?", שואלת פוקס בהקדמה לספרה. היא נעזרה במאה שנות המחקר שנעשו בשנים האלה כדי לעזור לה להבין איך הרוחניות והספיריטואליזם הצליחו למשוך כל כך הרבה אנשים בעולם המערבי בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, ואיך קוסמים ונוכלים הצליחו להפעיל מניפולציות פסיכולוגיות על הקהלים והקורבנות שלהם.

"אדם רציונלי היה אומר שמצאתי את הסיפור הזה לגמרי במקרה, ואדם רוחני יגיד שזה נקבע בעולם שמעבר לנו – אז תבחרי מה שאת רוצה", אומרת פוקס.

פוקס נמשכה לסיפורם של ג'ונס והיל וניסתה לחשוף איך הצליחו השניים לבצע כזה מהלך בלתי סביר. "הייתה פה תחושת בטן של סופרת, השיערות סומרות מצד אחד, העורף מדגדג מצד שני – זה שומט לסתות", אמרה

ג'ונס והיל היו צמד בלתי שגרתי, אבל הכישורים והיכולות המשלימים שלהם, והחברות האמיצה, אפשרו להם לא רק להצליח בתחבולה שלהם, אלא גם לשרוד את המלחמה. הדבקות הזאת אחד לשני הייתה חיונית כשניסיון התאבדות מזויף כמעט הפך למציאותי. התקרית המלחיצה לוותה בשישה חודשים מייסרים של העמדת פני מטורפים תחת פיקוח מדוקדק בבית חולים טורקי לחולי נפש בקונסטנטינופול.

הבית ביואזגט שבו ערך ג'ונס את הסיאנסים הראשונים שלו (צילום: Sandes, 'In Kut and Captivity,' 1919)

ג'ונס, עורך דין שלמד בהרווארד ובנו של לורד, נשבה אחרי מצור של חמישה חודשים בקוט. אחר כך נאלץ לצעוד כאלפיים מייל תוך חודשיים למחנה השבויים ביואזגט, שם פגש את היל, מכונאי וקוסם חובב שהגיע מחוות כבשים אוסטרלית, והצטרף לגיס התעופה המלכותי. היל, שבסיסו היה במצרים, יצא למשימות איסוף מודיעין ונשבה על ידי כוחות עות'מאנים, אחרי שמטוסו הופל ליד אל עריש במדבר סיני. משם הובל לבאר שבע ואז נשלח גם הוא למחנה השבויים ביואזגט, דרך דמשק.

להערים על החצ'קון

"הבטוחים בעצמם" עמוס באינטריגות, הרפתקאות ושברון לב. פוקס משתמשת בדמויות הצבעוניות הרבות (אמיתיות ובדויות כאחד) כדי לעבות את הסיפור ולקדם את העלילה. בין הדמויות האלה נמצא מוישה אשכנזי, יהודי טורקי צעיר ונמוך ששירת כמתורגמן במחנה וזכה לכינוי החצ'קון. בין כל האנשים שעליהם עבדו ג'ונס והיל – עמיתיהם הבריטים ושוביהם הטורקים כאחד – על החצ'קון היה הכי קשה לעבוד.

אליאס הנרי ג'ונס בערך ב-1915 (מימין) וסדריק ווטרס היל בערך ב-1915 (צילום: אליאס הנרי ג'ונס, הדרך לעין-דור, 1919)

למה כל כך מעט אנשים שמעו על סיפור הבריחה המדהים הזה? הוא יכול היה להיות סרט מעולה.

"אנשים רבים משני צדי העימות נלקחו בשבי במלחמת העולם הראשונה. חלקם הצליחו לברוח וחלקם אפילו כתבו על זה. ועדיין, זה קצת הלך לאיבוד, נעלם באיזה חרך של ההיסטוריה. הספר של ג'ונס, למיטב ידיעתי, לא פורסם בארצות הברית כשיצא ב-1919. היו כמה מהדורות שיצאו מיד, ב-1919 וב-1920, אבל רק באנגליה.

ג'ונס והיל היו צמד לא שגרתי. הכישורים המשלימים שלהם והחברות האמיצה אפשרו להם לא רק להצליח בתחבולה, אלא גם לשרוד במלחמה. במשך חודשים העמידו פני מטורפים תחת פיקוח מדוקדק בבית חולים לחולי נפש

"הוא גם זכה להדרה היסטורית כפולה מכיוון שהתרחש במלחמת העולם הראשונה ולא בשנייה, ובגלל שהתרחש בזירה העות'מאנית ולא בחזית המערבית. ז'אנר הבריחה במלחמת העולם הראשונה אולי לא היה כל כך מפתה להוליווד בגלל שאין בו נאצים, שהם סמלים, הנבלים המוחלטים שמייד ניתן לזהות".

רופאים בבית החולים היידר פאשה (צילום: אליאס הנרי ג'ונס, הדרך לעין-דור, 1919)

ג'ונס והיל סבלו מאוד במהלך בריחתם, במיוחד כשזייפו את חוסר השפיות שלהם בבית חולים טורקי תחת השגחת אחת הרשויות הפסיכיאטריות המובילות בעולם. במחקר שלך, נתקלת באזכורים לחרטה מצד הגברים על כך שגרמו לעצמם לעבור את כל זה?

"בית המשוגעים היה באמת משוגע. הם ציפו להיות שם ולזייף אי שפיות, תחת השגחה במשך אולי שישה שבועות. בסופו של דבר נשארו שם שישה חודשים. זה כמעט הרג אותם, או יותר נכון, כמעט גרם להם לאבד את שפיותם. אבל בשום מקום בכתבים שלהם לא מצאתי אפילו רמז לחרטה. חלק מזה, כמובן, נובע מהקשיחות הבריטית, את לא מתלוננת על מצבך.

"רבים, משני צדי העימות, נשבו. המקרה של ג'ונס והיל זכה להדרה היסטורית כפולה כי התרחש במלחמת העולם הראשונה ולא בשנייה, ובגלל שהתרחש בזירה העות'מאנית ולא בחזית המערבית", מסבירה פוקס

"אבל הם פחות או יותר אומרים את זה בצורה ברורה – שהמזימה הזאת הותירה אותם בחיים. לא היה להם רגע אחד של חרטה. זה לא אומר שמה שהם עברו לא היה נורא".

התמונה היחידה ששרדה מהחיפוש אחר הרמז הראשון במסעם של ג'ונס והיל; חצ'קון (שני מימין), ג'ונס (שני משמאל) והמפקד של מחנה השבויים יואזגט, קלזים ביי (קיצוני משמאל) (צילום: אליאס הנרי ג'ונס, הדרך לעין-דור, 1919)

הצלחת למצוא הרבה מידע על הדמות, חצ'קון? את יודעת מי הוא היה, מה היה הרקע המשפחתי שלו?

"אנחנו לא יודעים עליו הרבה. בגלל המגפה, ובגלל שלא סביר במיוחד שרישומים צבאיים בני מאה השתמרו בטורקיה. לצערי, היה בלתי אפשרי עבורי לערוך מחקר בטורקיה לטובת הספר הזה. אנחנו יודעים שהוא היה חייל צעיר, יהודי ועות'מאני, והיה כנראה בערך בן 20 כשהמלחמה התחילה. הייתה לו שליטה טובה בשפות, והוא שימש כמתורגמן במחנה השבויים ביואזגט. הוא בילה כמה שנים בנעוריו בלימודים בפריז. אני מנחשת שהוא היה טורקי, בגלל שטורקית הייתה כנראה שפת האם שלו.

כריכת ספרה של מרגלית פוקס, "הבטוחים בעצמם" (צילום: Random House)

"יש כמה דברים שאני אוהבת בקשר לחצ'קון. הוא מספק הפוגה קומית לאורך הספר. הוא היה הראשון מהשובים שהאמין בספיריטואליזם המומצא של ג'ונס והיל. הוא הפך למומר כמעט מתלהב. יש המון קומדיה פיזית קורעת סביב חצ'קון.

מה שאני באמת מעריכה בנוגע לחצ'קון זה שמתוך השובים, הוא זה שבאמת גואל את עצמו. הוא הופך לדמות הרבה יותר מעוררת חמלה, ובגלל שהוא כזאת דמות קומית, אפשר אפילו לחבב אותו. אני חושבת שג'ונס והיל פיתחו מעין חיבה-סלידה כלפיו. ברור שלמרות שהוא כתב כמה מכתבים לג'ונס אחרי המלחמה, ג'ונס לא רצה לשמור איתו על קשר. ג'ונס מעולם לא שכח את העובדה שהם אויבים".

"בית המשוגעים היה באמת משוגע. הם ציפו לזייף אי שפיות תחת השגחה במשך אולי שישה שבועות. בסופו של דבר נשארו שם שישה חודשים. זה כמעט הרג אותם, או יותר נכון, כמעט גרם להם לאבד את שפיותם"

למרות שהקצינים הבריטים לומדים לחבב את חצ'קון, הקפדת להוסיף הערת שוליים בספרך. זה ציטוט מספרו של ג'ונס שבו הוא משתמש בביטויים אנטישמיים בהתייחסויות שלו לחצ'קון.

"היחס של ג'ונס לחצ'קון, כפי שהוא בא לידי ביטוי בספר, תואם את התקופה, המקום והמעמד שבהם נכתבו הדברים. אני מאוד מחבבת את ג'ונס. הוא גיבור צעיר ונאה, והוא בבירור מאוד חכם, מאוד מקסים, עם חוש הומור שנון. כשאת קוראת את הדברים שהוא אומר על חצ'קון – מאוד הטריד אותי לקרוא את זה כסופרת יהודייה בת המאה ה-21, אבל צריך להכיר בצד הזה של ג'ונס. אנשים הם יצורים מורכבים. זה משהו שבהחלט לא החזיק מעמד בחלוף מאה שנים".

מפת המסלול של האסירים הבריטים ושל בנות הברית מקוט ליואזגט, 1916 (צילום: Jonathan Corum)

ג'ונס ייעד את הספר שלו מ-1919, הדרך לעין דור, כאגדה שתזהיר אחרים לגבי כמה קל להפוך לשרלטן רוחני, כמה קל להפעיל מניפולציות על אחרים. האם ספרך נועד לשמש כאזהרה בפני עצמו?

"חלק ממני רוצה להגיד שאני משאירה את זה לקוראים, אבל האמת שאחרי שהתפכחנו מארבע השנים של ההונאה הפופולרית העמוקה, המפחידה והזדונית ביותר (2020-2016) – שעכשיו ניתן להשריש אותה במהירות על באמצעות טוויטר ורשתות חברתיות אחרות – אני בהחלט חושבת שחשוב מתמיד להסתכל על השאלות המרכזיות, הגדולות, שעולות בספר, שהן איך מניפולטור מומחה יכול להנחיל ולבסס אמונה שקרית, ומה יש בזה, מבחינה פסיכולוגית, שהוא מפתה כל כך, בלגרום להמוני אנשים להמשיך ולהיאחז באמונות השקריות האלה, למרות שיש ראיות ברורות לכך שההפך הוא הנכון".