בעיטות 11 מטר זה לא ספורט. הכרעה של משחקים חשובים, אולי החשובים בעולם, באמצעות בעיטות שתלויות בעיקר ביכולת של בודדים או במזל היא עוול משווע לכדורגל, שבנוי על יכולת קבוצתית ועל מאמץ משותף של 11 איש.
הפנדלים הופכים את הכדורגל לטניס ברגע האמת שלו, אז עומד בועט אחד מול השוער מנגד, וכל השחקנים צופים במתרחש. אבל אף אחד לא בא לראות טניס בוומבלי או במרקנה, כמו שאף אחד לא הולך לראות כדורגל ברולאן גארוס.
ההכרעה בפנדלים של משחקים הורסת לפעמים גם את השחקנים שהחמיצו את הבעיטות, או את השוערים שלא עצרו אותן. בוקאיו סאקה, השחקן האנגלי בן ה-19 שפספס את הבעיטה המכריעה בגמר היורו אמש (ראשון) בוומבלי ושלח את איטליה לקחת את הגביע הקדוש, לא יישן לילות שלמים. בדוק. גם לא המחמיצים האחרים.
הפגיעה הנפשית היא עצומה. המחמיצים נושאים על גבם, בלי הצדקה של ממש, את האשמה בכך שקבוצתם אינה אלופת אירופה. הכול בגלל בעיטה אחת שלא משקפת בדרך כלל את היכולת של השחקן או של הקבוצה על המגרש לאורך זמן.
הפגיעה הנפשית היא עצומה. המחמיצים נושאים על גבם, בלי הצדקה של ממש, את האשמה בכך שקבוצתם אינה אלופת אירופה. הכול בגלל בעיטה אחת שלא משקפת בדרך כלל את היכולת של השחקן
שחקן יכול להיות מצוין במשך 90 דקות ולבעוט פנדל החוצה, ולהיפך. גם אם כולם ירוצו לנחם את סאקה המסכן, עשרות מיליוני אנגלים יקללו אותו כי הוא מנע מהם זכייה היסטורית ואת החגיגות שעמדו להפוך את אנגליה על פיה במהלך הלילה האחרון – אחרי שנה וחצי של קורונה שהכתה ללא רחם.
הבעיטה הרפה של השחקן המוכשר הזה (אני לא הייתי נותן לשחקן מחליף בן 19 לגשת לנקודה הלבנה, אבל מילא) תיזכר לדיראון בתולדות הכדורגל האנגלי. סאקה עוד עלול לשלם בקריירה שלו בגלל ההחמצה הזו.
גם הקבוצה הזוכה לא יכולה להרגיש שמחה אמיתית. איטליה במקרה הזה יודעת שמדובר בניצחון מקרי, אכזרי ולא הוגן. באותה מידה אפשר היה לקבוע את המנצחת בהטלת מטבע. זה בדיוק אותו דבר, כי שניהם לא שייכים לספורט המדובר. בעיטות ההכרעה הללו הן לא חלק מהמשחק וצריכות להישאר מחוץ למשחק.
אז מה בכל זאת עושים? שתי הקבוצות שמגיעות לגמר המונדיאל, או לגמר היורו או הקופה-אמריקה, או לכל גמר שהוא בסיום טורניר גדול, יקיימו את משחק הגמר – ואם לא תהיה הכרעה, שתיהן תוכרזנה כאלופות אירופה או אלופות העולם באותה קדנציה.
חגיגה משותפת של שתי הנבחרות הזוכות בוומבלי, מול 70 אלף איש, הייתה עשויה להיות מרגשת עד דמעות. זה היה הופך למפגן של אחווה והערכה, והקהל העצום היה מריע לשתי נבחרות שכל אחת מהן ראויה לתואר אלופת אירופה, ועל כך כולן מסכימים.
חגיגה משותפת של שתי הנבחרות הזוכות בוומבלי, מול 70 אלף איש, הייתה עשויה להיות מרגשת עד דמעות. זה היה הופך למפגן של אחווה והערכה, והקהל העצום היה מריע לשתי נבחרות שכל אחת מהן ראויה לתואר
בלונדון וברומא היו חוגגים כל הלילה, כל השנה, ואולי שלוש שנים עד היורו הבא, ואז אולי תהיה לנו נבחרת אחת שתעלה ביכולתה על כל היריבות האחרות, בלי צורך בבעיטות מ-11 מטר.
אפשר לשאול כמובן מה יקרה בשלבים המוקדמים יותר. איך קבוצות יעפילו שלב אם המשחק נגמר בתיקו אחרי הארכה? ובכן, אם לא תהיה הכרעה, יהיו בעיטות 11 מטר רק כי אין ברירה אחרת. אבל במשחק הגמר ראוי להימנע, כאמור, מן המוסד הנפסד הזה.
אפשר לאמץ את המודל הזה כבר במונדיאל הבא בקטאר, בנובמבר שנה הבאה. בעיטות 11 מטר שיכריעו חלילה גם את המונדיאל יהיו אירוע בלתי נסבל, מעצבן, לא הוגן ואנטי ספורטיבי בעליל.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו