רובנו היינו רוצים להשאיר אחרינו משהו, להטביע חותם בעולם. יואב גלנט ומנכ"ל משרדו לשעבר עמית אדרי, רצו גם הם להשאיר מורשת. אפשר היה להבין אותם, לולא היה מדובר במורשת של רדיפה, השתקה ודיכוי של אנשי ונשות חינוך.
רובנו היינו רוצים להטביע חותם בעולם. יואב גלנט ומנכ"ל משרדו לשעבר עמית אדרי רצו גם הם להשאיר מורשת. אפשר היה להבין אותם, לולא היה מדובר במורשת של רדיפה, השתקה ודיכוי של אנשי ונשות חינוך
הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי
דוגמה מבישה אחת היא החלטתו של גלנט למנוע את פרס ישראל מפרופ' עודד גולדרייך בשל דעותיו הפוליטיות, החלטה ששרת החינוך הנוכחית, ד"ר יפעת שאשא-ביטון, החליטה למרבה האכזבה להשאיר על כנה.
פרופ' דוד הראל, שזכה בעבר בפרס ישראל, העניק לפרופ' עודד גולדרייך את פסלון הפרס שזכה בו, לאחר לאחר ששר החינוך סירב להעניק לגולדרייך את הפרס בגלל תמיכתו בחרם על אוני' אריאל. הטקס נערך במכון וייצמן, שבו שניהם מלמדים וחוקרים. בתמונה: פרופ' הראל (מימין) עם פרופ' גולדרייך (אורן זיו) pic.twitter.com/QhTE9R3ppD
— שיחה מקומית (@mekomit) April 11, 2021
דוגמה נוספת למורשתו הרעילה של גלנט היא החלטה שפורסמה ביום 04.07.21, בקול ענות חלושה, בעניינו של בית הספר הריאלי בחיפה, שבינואר 2021, ביום זכויות האדם שנערך בבית ספר, העז להזמין לכנס בנושא זכויות אדם את מנכ"ל ארגון בצלם לשאת דברים. השר והמנכ"ל דאז ניסו לכפות את ביטול הכנס ומיהרו להזמין את מנהלי הריאלי לשימוע. רק בימים אלה פורסמה החלטת המשרד בעקבות השימוע – המכירה בעבודתו החינוכית המבורכת של הריאלי ובאותה עת כופה עליו "ליווי פדגוגי". החלטה מביכה, חסרת בסיס חוקי או מוסרי, שאין בינה ובין חינוך ולא כלום.
המורשת, אם כן, היא זו: דרישת ציות עיוור להחלטות פוליטיות, רמיסת כל חשיבה שאינה הולכת בתלם ודריסת חופש הביטוי של אנשי חינוך. עתה על שרת החינוך להחליט: האם להותיר את המורשת הזו על כנה, או להשליך אותה לפח ולצאת לדרך חדשה.
המורשת היא דרישת ציות עיוור להחלטות פוליטיות, רמיסת כל חשיבה שאינה הולכת בתלם ודריסת חופש הביטוי של אנשי חינוך. עתה על שרת החינוך להחליט: האם להותיר את המורשת הזו על כנה, או להשליכה לפח
אם חינוך ראוי לילדי וילדות ישראל עומד באמת אל מול עיני השרה החדשה, כדאי שתפנים את העובדה כי אין חינוך "נייטרלי" שאינו פוליטי. השר היוצא, במעשיו, הוכיח זאת מעבר לכל ספק.
גם הימנעות מ"פוליטיזציה" היא אמירה פוליטית, ומכל מקום, כל ניסיון לייצר חינוך היושב על הגדר ומשקיף כנציג שווייץ על המתרחש בכיתה ובבית הספר נידון לכישלון, וודאי שלא ניתן לפתח במסגרתו חשיבה ביקורתית. לפיכך, יש להישיר מבט אמיץ אל ההימצאות הבלתי נמנעת של הפוליטי, במובנו הרחב, בעולם החינוך, ולהשתמש בו על מנת לייצר חינוך אזרחי ביקורתי וליברלי.
משרד החינוך בפעולותיו שב ומזכיר למורים ולתלמידים כי מוטב להם להיזהר, לא לנקוט עמדה, להרהר או לערער, ודאי שלא להשמיע דעות בפומבי. זאת בניגוד לעמדה המפורשת בחוזרי מנכ"ל ובחקיקה המעודדת דיון בכל סוגיה, קשה וטעונה ככל שתהיה. משאשא-ביטון אפשר וראוי לצפות לנקיטת עמדה חינוכית, ולא למראית עין של נייטרליות.
היכן החינוך השואף ליישם מטרות כמו "לחנך אדם להיות אוהב אדם"; "לחזק את כוח השיפוט והביקורת"; "להכיר בזכויות השוות של כל אזרחי ישראל"? התשובה, לכל מי שמכיר ולו היכרות שטחית את מערכת החינוך, ברורה: הוא איננו. נרמס בידי הבגרויות, ההכנה לצה"ל, מבחני המיצ"ב ובעיקר על ידי פיקוח הדוק וביורוקרטיה חובקת כל. כל ניסיון לחשוב אחרת על הסדר הקיים, כל ביקורת כלפי פנים או חוץ, או במילים אחרות: כל מה שמריח כמו רוח נעורים, מעורר התנגדות קולנית והשתקה מיידית.
ניתן והכרחי ליישם בשטח גישות פדגוגיות שונות, פרקטיקות מגוונות ועוד – אך כל עוד ישנו פער כל כך בוטה וצורם בין מטרות החינוך, כפי שהוגדרו בחוק, לבין המציאות של מערכת החינוך – לא יחול כל שינוי משמעותי.
הימים האחרונים העלו בקרב אנשי ונשות חינוך תקווה מהוססת. שרת החינוך החדשה, ד"ר לחינוך בהשכלתה, יכולה לנצל את האמון הראשוני שרוחשים לה בשטח, ואת רעידת האדמה שגרמה שנת הקורונה במערכת החינוך, על מנת ולשחרר אותה מכבלי הביורוקרטיה, ההיררכיה והקונפורמיזם. על חלק מהצעדים כבר הכריזה השרה, ויש לקוות שהם יגיעו לידי יישום. משבר הקורונה, שחשף את משרד החינוך במערומיו, יחד עם התקווה הגלומה בשרה החדשה, מזמנים אפשרות לבחור אחרת ולאפשר למנהלות, למורים ולתלמידים לממש חינוך במשמעותו על פי הפילוסוף ג'ון דיואי – ללמד את הילד לחשוב, לא מה לחשוב.
גם הימנעות מ"פוליטיזציה" היא אמירה פוליטית. כל ניסיון לייצר חינוך היושב על הגדר ומשקיף כנציג שווייץ על המתרחש בכיתה ובביה"ס נידון לכישלון, וודאי שלא ניתן לפתח במסגרתו חשיבה ביקורתית
אף פעם לא מאוחר. בפני השרה החדשה עומדת הזדמנות: לחזור למושכלות יסוד הכתובות באופן מפורש בחוק חינוך ממלכתי. לחנך אדם להיות אוהב אדם, על ידי פיתוח מחשבה ביקורתית ומתוך כבוד לזכויות אדם, באשר הוא אדם.
עופר שור, עבד בהייטק עד שקיבל את ההחלטה הטובה בחייו ועבר להוראה. מורה לספרות ומחנך בתיכון בצפון. מתגורר בחיפה.
נעמי בייט-צורן החלה כמשפטנית בפרקליטות המדינה אך פנתה לעיסוק בחינוך. עם תום לימודי התואר שני וקבלת תעודת הוראה, החלה ללמד אזרחות בתיכון, וכיום היא מנהלת את מחלקת החינוך באגודה לזכויות האזרח. מגדלת ארבעה ילדים הלומדים במערכת החינוך, ומכאן גם הדאגה הגדולה לעתיד החינוך בישראל.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
המאמר כתוב יפה,
אבל אני לא מסכימה עם חלק מהדברים:
1. לדעתי גאלנט לא השאיר חותם. למה? אולי בגלל שהוא בכלל כיוון לתפקיד אחר, ושר החינוך לא היה היעד שעליו חלם, וזאת פשוט היתה האג'נדה של מי שעמד בראש לתת לכל אחד דווקא את התפקיד שלא רצה, כדי לפגוע ביכולתו הפוליטית להתחרות אחר כך על הנהגת המפלגה. הוא מונה לתפקיד, ביצע אותו ברמה שמאפשרת למערכת להמשיך לפעול, בתקופה לא פשוטה, אגב. קודמו, הרב פרץ לא עשה רבע מזה ופשוט לא תיפקד.
על כך מגיעה לשר לשעבר גלנט מילה טובה.
מכאן -להגיד שהשאיר חותם הדרך ארוכה.
2. לגבי הפרס שנמנע מפרופ' גולדרייך בגלל שתמך בחרם, הרי שיש כאן באמת בעיה. נתחיל מזה שחרם, מכל סוג שהוא, זהו אקט אלים, בריוני, נוגד את ערכי החינוך ודרך ארץ באשר הם, נוגד את הכבוד לכל אדם באשר הוא אדם גם אם דעותיו שונות, זוהי דרך שלא מעודדת שיח, לא מעודדת חילוקי דעות, אלא דרך שאומרת שלא מעניין אותי אם אני צודק או לא, אני חושב שאני יותר חזק, ודרך החרם אני אוכיח שאני יותר חזק.
אני מתנגדת לכל חרם באשר הוא, בלי קשר לצד הפוליטי, ועל כן אני מתנגדת לכך שכל מי שהיה שותף לאיזשהו חרם, או תמך בו בצורה זו או אחרת, יקבל פרס, בוודאי פרס עם ערך חינוכי, ואני שמחה שד"ר יפעת שאשא-ביטון השכילה להשאיר את ההחלטה הזאת על כנה.
אני גם מאחלת לשרה החדשה הצלחה בתפקידה, ההצלחה שלה היא הצלחה של ילדינו.
בברכה,
ד"ר שולמית עציוני
מורה ואם בישראל.