באחרונה ביקר ח"כ איתמר בן-גביר בתיכון בליך ברמת-גן ונפגש עם תלמידים ותלמידות בית הספר. האירוע הזה הוא כמובן סמלי. בן-גביר אינו הפוליטיקאי היחיד המחזיק בדעות גזעניות, ובליך אינו בית הספר היחיד שמוכן לארח אותו.

עולה השאלה: אם בן גביר ודומיו מחזיקים בדעות גזעניות, אנטי-דמוקרטיות ומסוכנות, האם העובדה שהזמנתו לבית הספר היא חוקית, הופכת אותה למעשה החינוכי הראוי?

נועה קלי היא מורה להיסטוריה ואזרחות (בעצם מגיל 18, כשבחרה לשרת כמש"קית וכקצינת הוראה של "נערי רפול"). הייתה ממפתחי תכנית היסטוריה אחר"ת (אחריות אישית, חקר, רב גוניות, תודעה הומניסטית) לימדה בדרך זו והדריכה בתי ספר רבים ללמידה בגישה זו, מנחה בארגון "מצרף". הוכשרה כמנחת קבוצות דיאלוג ב"מרכז לחינוך הומניסטי" בבית לוחמי הגטאות, ומאז מנחה מפגשי דיאלוג של בני נוער בארץ ובחו"ל. בשנה האחרונה מרכזת ומנחה את תוכנית "חדר מורים לזכר שירה בנקי" (תוכנית המפגישה מורים יהודים וערבים) בגליל המערבי. חברה בפורום חינוך לזכויות אדם, מיסודה של האגודה לזכויות האזרח.

נעמי בייט-צורן החלה כמשפטנית בפרקליטות המדינה אך פנתה לעיסוק בחינוך. עם תום לימודי התואר שני וקבלת תעודת הוראה, החלה ללמד אזרחות בתיכון, וכיום היא מנהלת את מחלקת החינוך באגודה לזכויות האזרח. מגדלת ארבעה ילדים הלומדים במערכת החינוך, ומכאן גם הדאגה הגדולה לעתיד החינוך בישראל.

רובנו היינו רוצים להשאיר אחרינו משהו, להטביע חותם בעולם. יואב גלנט ומנכ"ל משרדו לשעבר עמית אדרי, רצו גם הם להשאיר מורשת. אפשר היה להבין אותם, לולא היה מדובר במורשת של רדיפה, השתקה ודיכוי של אנשי ונשות חינוך.

רובנו היינו רוצים להטביע חותם בעולם. יואב גלנט ומנכ"ל משרדו לשעבר עמית אדרי רצו גם הם להשאיר מורשת. אפשר היה להבין אותם, לולא היה מדובר במורשת של רדיפה, השתקה ודיכוי של אנשי ונשות חינוך

עופר שור, עבד בהייטק עד שקיבל את ההחלטה הטובה בחייו ועבר להוראה. מורה לספרות ומחנך בתיכון בצפון. מתגורר בחיפה.

נעמי בייט-צורן החלה כמשפטנית בפרקליטות המדינה אך פנתה לעיסוק בחינוך. עם תום לימודי התואר שני וקבלת תעודת הוראה, החלה ללמד אזרחות בתיכון, וכיום היא מנהלת את מחלקת החינוך באגודה לזכויות האזרח. מגדלת ארבעה ילדים הלומדים במערכת החינוך, ומכאן גם הדאגה הגדולה לעתיד החינוך בישראל.

• העתק קישור
• שיתוף במייל
• שיתוף בטוויטר
• שיתוף בפייסבוק
• שיתוף בווצאפ
• הדפסת כתבה

תכנים המתפרסמים בזירת הבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הכותב/ת וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

באחד מימי השישי האחרונים ישבתי, אחרי בית הספר של הילדים, לפרלמנט הורים בסיטג'ס, עיירה קטנה ולא ידועה, כ-40 דקות ברכבת שלא תמיד עובדת לברצלונה. השיחות היו רגילות. קצת על המורה, אם דורשים מספיק מהילדים בכיתה או לא. התמוגגות על תינוק שנולד לאחת המשפחות. ואנחנו קצת לפני בחירות כאן בספרד, כן?

"אתם יודעים", אמרתי להם, "אין שום סיכוי שבעולם שבישראל בסיטואציה דומה לא היו מדברים על הבחירות". הם לא מיהרו לזלוג לתוך השיחה. אז מיהרתי להסביר ולהוסיף שאלה מנחה: "בישראל כרגע כל צד מרגיש שאם הצד השני ייבחר זה סוף העולם. כאן, למרות שאנחנו בקטלוניה שיכולה להיפגע מעליית הימין, אני לא מרגישה אתכם ככה". ואז הם התחילו לדבר.

מיכל גרינברג כורך, ילידת ירושלים, כיום מתגוררת בעיירה קטנה סמוכה לברצלונה, יזמית ב"הפואנטה", מגזין שמנגיש חדשות בספרד בעברית, ומבקש לאפשר חיבור לקהילה ולמקום.

אלה הימים של מלחמת הנדסת התודעה. זה נעשה בכמה אמצעים. הימין בכלל והליכוד בפרט מבקשים לבצע מחיקה עמוקה של כל מה שקרה כאן, כדי שנגיע אל הקלפי ללא המשקעים שצברנו בארבע השנים שהם פה.

הם כבר מערבבים את האמת והשקר כך שאי אפשר יהיה להבחין בין שניהם, בד בבד עם הרחבת השסע והקרע, כי הרי כבר שמענו שהשנאה היא המאחדת אותם.

פאר לי שחר היא עיתונאית, חברה בוועד הפעיל של מפקדים למען ביטחון ישראל, בוועדת ההיגוי של פורום ארגוני השלום ופעילת שלום בתנועת נשים עושות שלום. היא חברה במועצה הדתית של עיריית תל אביב. בעלת ותק של עשרות שנים בתקשורת - בגלי צה"ל (ככתבת הראשונה ביומני החדשות) וככתבת מדינית ופוליטית בעיתונים חדשות ועל המשמר ועורכת ומגישה יומני חדשות ותוכניות מלל ברשת ב של קול ישראל.