באחרונה ביקר ח"כ איתמר בן-גביר בתיכון בליך ברמת-גן ונפגש עם תלמידים ותלמידות בית הספר. האירוע הזה הוא כמובן סמלי. בן-גביר אינו הפוליטיקאי היחיד המחזיק בדעות גזעניות, ובליך אינו בית הספר היחיד שמוכן לארח אותו.

עולה השאלה: אם בן גביר ודומיו מחזיקים בדעות גזעניות, אנטי-דמוקרטיות ומסוכנות, האם העובדה שהזמנתו לבית הספר היא חוקית, הופכת אותה למעשה החינוכי הראוי?

נועה קלי היא מורה להיסטוריה ואזרחות (בעצם מגיל 18, כשבחרה לשרת כמש"קית וכקצינת הוראה של "נערי רפול"). הייתה ממפתחי תכנית היסטוריה אחר"ת (אחריות אישית, חקר, רב גוניות, תודעה הומניסטית) לימדה בדרך זו והדריכה בתי ספר רבים ללמידה בגישה זו, מנחה בארגון "מצרף". הוכשרה כמנחת קבוצות דיאלוג ב"מרכז לחינוך הומניסטי" בבית לוחמי הגטאות, ומאז מנחה מפגשי דיאלוג של בני נוער בארץ ובחו"ל. בשנה האחרונה מרכזת ומנחה את תוכנית "חדר מורים לזכר שירה בנקי" (תוכנית המפגישה מורים יהודים וערבים) בגליל המערבי. חברה בפורום חינוך לזכויות אדם, מיסודה של האגודה לזכויות האזרח.

נעמי בייט-צורן החלה כמשפטנית בפרקליטות המדינה אך פנתה לעיסוק בחינוך. עם תום לימודי התואר שני וקבלת תעודת הוראה, החלה ללמד אזרחות בתיכון, וכיום היא מנהלת את מחלקת החינוך באגודה לזכויות האזרח. מגדלת ארבעה ילדים הלומדים במערכת החינוך, ומכאן גם הדאגה הגדולה לעתיד החינוך בישראל.

רובנו היינו רוצים להשאיר אחרינו משהו, להטביע חותם בעולם. יואב גלנט ומנכ"ל משרדו לשעבר עמית אדרי, רצו גם הם להשאיר מורשת. אפשר היה להבין אותם, לולא היה מדובר במורשת של רדיפה, השתקה ודיכוי של אנשי ונשות חינוך.

רובנו היינו רוצים להטביע חותם בעולם. יואב גלנט ומנכ"ל משרדו לשעבר עמית אדרי רצו גם הם להשאיר מורשת. אפשר היה להבין אותם, לולא היה מדובר במורשת של רדיפה, השתקה ודיכוי של אנשי ונשות חינוך

עופר שור, עבד בהייטק עד שקיבל את ההחלטה הטובה בחייו ועבר להוראה. מורה לספרות ומחנך בתיכון בצפון. מתגורר בחיפה.

נעמי בייט-צורן החלה כמשפטנית בפרקליטות המדינה אך פנתה לעיסוק בחינוך. עם תום לימודי התואר שני וקבלת תעודת הוראה, החלה ללמד אזרחות בתיכון, וכיום היא מנהלת את מחלקת החינוך באגודה לזכויות האזרח. מגדלת ארבעה ילדים הלומדים במערכת החינוך, ומכאן גם הדאגה הגדולה לעתיד החינוך בישראל.

• העתק קישור
• שיתוף במייל
• שיתוף בטוויטר
• שיתוף בפייסבוק
• שיתוף בווצאפ
• הדפסת כתבה

פוסטים המתפרסמים בבלוגים של זמן ישראל מייצגים את כותביהם בלבד. הדעות, העובדות וכל תוכן המוצג בפוסט זה הם באחריות הבלוגר/ית וזמן ישראל אינו נושא באחריות להם. במקרה של תלונה, אנא צרו קשר.

זאת כנראה תופעה רווחת בקרב פוליטיקאים: הם נוטים להסתמך על נטייתם של המוני אנשים להיאחז בעמדה קיצונית, בינארית, בתפיסה של שחור-לבן שאין בה מקום לאמצע, לגוונים אפורים.

כל דעה פסקנית ונחרצת מתבססת על הכללות גורפות. לתפיסה מעין זאת נלווים בדרך כלל קושי להכיל אמביוולנטיות. פסקנות הדוחה כל ספקנות.

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.

השבוע ציינה מירית שם אור את יום הולדתה, וזו הזדמנות להיזכר בכמה משיריה ולעמוד על ייחודם.

מירית שם אור ­­- עיתונאית וסופרת מוערכת – נודעה גם כמי שכתבה עשרות להיטים לאורך השנים. מירית מעולם לא שאפה להציג עצמה כמשוררת, אלא כתמלילנית שבעצם "נקלעה לסיטואציה".

ד"ר אמיר מזור הוא היסטוריון המתמחה בעולם האסלאם של ימי הביניים ובקורות היהודים תחת שלטון האסלאם. כמו כן כותב טורי דעה בנושא גיבורי תרבות בתחום המוסיקה הפופולרית, השירה והפיזמונאות בישראל.

בזמן שמהדורות החדשות של 2026 ממשיכות להזין אותנו בסיסמאות על "ניצחון מוחלט", "הסרת האיום לצמיתות" ו"שינוי פני המזרח התיכון", כדאי שנבין את המנגנון התודעתי שמאפשר למשטרים לבצע פשעים מחרידים מבלי שהם יוגדרו ככאלה.

ההיסטוריון וחוקר הג'נוסייד א. דירק מוזס מציע בספרו "The Problems of Genocide" מראה שחורה ומפכחת: המושג "ביטחון קבוע" (Permanent Security) הוא המנוע המרכזי שמאחורי האלימות המודרנית. זוהי המלכודת שבה כולנו כלואים.

ארנון הראל הוא כותב ואזרח הפועל במסגרת המחאה האזרחית בישראל. כתיבתו נעה על התפר שבין ניתוח ביקורתי לפעולה אזרחית, ומתמקדת בפערים שבין חוק, מוסר וכוח בפעולת מוסדות המדינה. הראל רואה בכתיבה עצמה אקט אזרחי, ובשתיקה לנוכח עוולות – צורה של שיתוף פעולה. 20 שנות קבע ועוד 15 שנות מילואים בחיל האוויר בתפקידי פיקוד בשדה, מודיעין ומטה; 25 שנות אפיון, עיצוב פיתוח וניהול פרויקטים של מערכות מידע גדולות; 6 שנות הוראה בתיכון. בעל השכלה אקדמאית נרחבת ומגוונת.