את היהודים בגטו ורשה, מוכי מחלות ורעב, התחילו הנאצים לגרש למחנה ההשמדה טרבלינקה ב-1942. הרשויות הגרמניות ניהלו את המבצע, אבל הם נעזרו בשוטרים יהודים, קבוצה שפעלה בגטו תחת השם הרשמי שירות הסדר היהודי.

סיפור המשטרה היהודית בבירת פולין הכבושה, עוד פרק כואב בהיסטוריה של השואה, עומד במרכז ספר חדש, Warsaw Ghetto Police: The Jewish Order Service During the Nazi Occupation (משטרת גטו ורשה: שירות הסדר היהודי בתקופת הכיבוש הנאצי) מאת ההיסטוריונית קתרינה פרסון.

קתרינה פרסון (צילום: באדיבות ההוצאה לאור של אוניברסיטת קורנל)

"זה נושא מאוד אמוציונלי", אומרת פרסון, שעובדת במכון ההיסטורי היהודי בוורשה. "זה נושא שחיבר, אחרי המלחמה, בין משתפי פעולה לבין המעשים שלהם נגד הקהילה במהלך המלחמה. הרגשתי שזה משהו שצריכים לדבר עליו. אף אחד מעולם לא ניהל מחקר רציני בנושא".

הספר יצא לאור בפולנית, תורגם לאנגלית על ידי זיגמונט נובאק-סולינסקי ופורסם על ידי ההוצאה לאור של אוניברסיטת קורנל, בשותפות עם מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה.

הוא מבוסס על מקורות ראשוניים כמו יומנים ורישומים בזמן אמת. חלקם נכתבו על ידי חברי המחתרת היהודית שראו כיצד המשפחות שלהם נפגעות על ידי מעשי אנשי המשטרה היהודית. אחרים נכתבו על ידי השוטרים היהודים בעצמם – ביניהם סטניסלב אדלר, שהחזיק בתפקידי הנהגה פוליטיים בפולין אחרי המלחמה והתאבד ב-1946, בעקבות פוגרום קיילצה.

"גטו ורשה היה סגור הרמטית. המשפחות היו צריכות למצוא דרכים לכלכל את עצמן. ואז הופיעה ההזדמנות הזאת שאִפשרה להם להתפרנס", אומרת פרסון

כאלף איש שירתו בשירות הסדר היהודי בגטו ורשה, וקבוצות דומות נוסדו על ידי הנאצים בגטאות במקומות אחרים באירופה הכבושה. אנשי המשטרה היהודית בפולין נענו לסמכות העליונה של הגרמנים, אבל היו נתונים לפיקוח ישיר יותר של המשטרה הפולנית.

תפקידם הרשמי היה לעבוד עם מועצת היהודים, היודנראט, שפיקחה בפועל על הגטו. "הסמכויות שלהם היו שונות בכל גטו", אומרת פרסון. "האופן שבו הם נענו למשטרה הכחולה ולרשויות הגרמניות ועבדו איתן השתנו ממקום למקום. רובם לא קיבלו הכשרה כשוטרים".

בגטו ורשה בפולין הכבושה במלחמת העולם השנייה, הרשויות הנאציות מינו כוח שיטור יהודי (צילום: רשות הציבור)

אנשי אקדמיה משבחים את הספר, ביניהם פרופסור אמריטוס אנתוני פולונסקי מאוניברסיטת ברנדייס. "זה מחקר משמעותי בסוגיית שיתוף הפעולה היהודי, והוא עוסק בשאלות מוסריות סבוכות בצורה ברורה וקרת רוח", מציין פולונסקי. "כל מי שמתעניין בשואה בפולין צריך לקרוא את הספר הזה".

מיתוס, מציאות והפרכת תיאוריות

פרסון, ילידת ורשה, מבינה את האופי הטעון של הנושא. למרות שהיא אומרת שקיומו של שירות הסדר היהודי היה "דבר די ידוע", היא מוסיפה ש"זה חלק מהנראטיב האנטישמי, לפחות במדינה שלי. זה סימן לשיתוף פעולה. אני מנסה להפריך את המיתוס של הסיפור הזה", היא מסבירה.

"זה נושא מאוד אמוציונלי. זה נושא שחיבר, אחרי המלחמה, בין משתפי פעולה לבין המעשים שלהם נגד הקהילה במהלך המלחמה. הרגשתי שזה משהו שצריכים לדבר עליו. אף אחד מעולם לא ניהל מחקר רציני בנושא הזה"

עבודתה של פרסון במכון ההיסטורי היהודי מתמקדת במסמכים מארכיון רינגלבלום – אוצר של מידע שנצבר בגטו ורשה בחשאי במהלך מלחמת העולם השנייה על ידי קבוצה שהוביל היהודי הפולני עמנואל רינגלבום. פרסון נסמכה על מסמכים מהארכיון כחומר המקור לספר שלה, השני אחרי "יהודים מתבוללים בגטו ורשה, 1940-1943".

ארכיון עונג שבת הראשון שהוצל מהריסות גטו ורשה בפולין, ספטמבר 1946 (צילום: רשות הציבור)

פרסון מכנה את הארכיון "העדויות החשובות ביותר בגטו ורשה ובעצם בשואה עצמה. זה אוסף חשוב שמציג תמונה מורכבת ושונה על חיי החברה בגטו, ומנסה להראות את כל האמת שמה שהיו לעיתים נסיבות קשות". וזה כולל את שירות הסדר היהודי. "אנשים נהגו בצורה שונה, אנחנו צריכים להבין את זה".

כשיצאה קריאה להצטרפות לשירות הסדר היהודי ב-1940, מספר המועמדים היה גבוה ממספר המשרות הפנויות. "בשלב הזה, לאף אחד לא היה שום סוג של תעסוקה במשך שנה שלמה", אומרת פרסון. "גטו ורשה היה סגור הרמטית. שנה אחרי שנה, המשפחות היו צריכות למצוא דרכים לכלכל את עצמן. אנשים ניסו לעזור זה לזה, ואז הופיעה ההזדמנות הזאת שאיפשרה להם להתפרנס".

כאלף איש שירתו בשירות הסדר היהודי בגטו ורשה, וקבוצות דומות נוסדו על ידי הנאצים בגטאות במקומות אחרים באירופה הכבושה

היו מועמדים שסיימו בתי ספר דתיים, חלק משמעותי מביניהם היו עורכי דין. "משפטים היה אחד המקצועות האלה שבהם לא היה שום סיכוי להתפרנס מאז שהתחילה המלחמה. העניין המרכזי עם שירות הסדר היהודי היה שאף אחד לא ידע איך זה ייגמר. אף אחד לא ידע על השואה, על זה שהגטו ייסגר. לאף אחד לא באמת היה מושג מה עומד לקרות בעוד שנה וחצי".

יהודים עומדים בתור בגטו ורשה במהלך מלחמת העולם השנייה (צילום: Courtesy of American Jewish Joint Distribution Committee Archives via JTA)

על חברי שירות הסדר היהודי נמנו אנשים שנולדו יהודים אך המירו דתם, כמו מי שהפך למפקד המשטרה היהודית בוורשה, יוסף שרינסקי. "הייתה לו קריירה מאוד מפוארת לפני המלחמה", אומרת פרסון. "היו לו הרבה חברים. הוא הכיר את כולם במשטרה הפולנית".

מדיהם של השוטרים היהודים כללו כובע, תג ותג זרוע ממוספר. הייתה להם אלה – על המשטרה היהודית בוורשה ובגטאות האחרים נאסר לרוב לשאת שום סוג של נשק.

מדיהם של השוטרים היהודים כללו כובע, תג ותג זרוע ממוספר. הייתה להם אלה – על המשטרה היהודית בוורשה ובגטאות האחרים נאסר לרוב לשאת שום סוג של נשק

למרות שהקצינים הבכירים התהדרו במדים נוצצים והתניידו בריקשות, השוטרים מהשורה לא קיבלו משכורת קבועה, והם סבלו מאותו רעב שהכה בשאר הגטו הצפוף ומוכה המחלות. המגפיים שלהם היו מלאים חורים מהצעידות ברחובות המטונפים, למרות שחלקם זכו לרכוב על אופניים.

מוכר תגי זרוע בגטו ורשה (צילום: רשות הציבור)

"השחיתות באמת הייתה חלק מהתפקיד", אומרת פרסון. "הם לא שילמו משכורת במשך תקופות ארוכות. הם לא עשו את זה לאנשים בדרגים הנמוכים".

ובכל זאת, היא מוסיפה, היו הטבות: "הייתה להם גישה לזכויות מסוימות – בתי תמחוי, שירותים רפואיים, השפעה על סוחרים שישיגו דברים בגטו. מההתחלה, שרינסקי נאבק בשחיתות הזאת. לא הייתה לו דרך להביס אותה. הם קיבלו שוחד. זאת הייתה הדרך היחידה שבה הם יכלו לשרוד".

אחריות והסוף הבלתי נמנע

בתחילה מונתה המשטרה היהודית לבצע משימות כמו פיקוח על התנועה ואכיפה על אמצעי מניעה כנגד מחלות מידבקות כמו טיפוס ושחפת. אך בעיות רציניות יותר התעוררו כשהם קיבלו פקודה לאסוף את אחיהם היהודים ולגרש אותם. באביב 1942 עם הקמת מחנות השמדה נאציים, ביניהם טרבלינקה, התחילו מכסות יומיות לגירוש שבהן נדרשו לעמוד השוטרים היהודים.

כריכת ספרה של קתרינה פרסון, "משטרת גטו ורשה: שירות הסדר היהודי בתקופת הכיבוש הנאצי" (צילום: באדיבות ההוצאה לאור של אוניברסיטת קורנל)

"בוורשה, כמו בגטאות אחרים, למשטרה היהודית היה תפקיד בגירוש", אומרת פרסון. "חברי שירות הסדר היהודי ניסו לאסוף את האנשים, להביא אותם למקום שממנו נלקחו רוב האנשים למחנות המוות. זה באמת הפך לבחירה בין חיים למוות של המשפחה שלהם, של הילד שלהם, לבין הילד של מישהו אחר. לא היה לזה סוף. אנחנו יודעים על הרבה אנשים שהוציאו את המשפחות שלהם מהגטו ואז התפטרו".

הספר מציין שבגלל ששירות הסדר היהודי סייע בגירושים, זה הוריד את הלחץ מהרשויות הגרמניות. פרסון אומרת שחלק מהקולות היהודים בגטו האמינו שהגירושים לא היו מתרחשים אם שירות הסדר היה מסרב ליטול בו חלק. היא אומרת שזה "לא נכון".

"זה היה קורה כך או כך, זה פשוט היה דורש יותר כוח והיה מבוצע בצורה אחרת", היא אומרת. "הגירושים, השואה, והמוות של גטו ורשה היו מתרחשים בין אם המשטרה היהודית הייתה מעורבת ובין אם לא".

מדי השוטרים היהודים כללו כובע, תג ותג זרוע ממוספר. הייתה להם אלה – על המשטרה היהודית בוורשה ובגטאות האחרים נאסר לרוב לשאת שום סוג של נשק

קיצו של הגטו התחיל ב-1943 עם מרד גטו ורשה. הייתה למעשה מרידה קטנה יותר שהתרחשה בינואר, חודשים לפני המרד המפורסם יותר, שפרץ באפריל באותה שנה. בשלב הזה היו כבר התקפות מתמשכות על המשטרה היהודית במהלך כמעט שנה שלמה, בזמן שהמחתרת היהודית צברה כוח.

מרד גטו ורשה (צילום: באדיבות מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה)

חלק מהשוטרים שרדו את חיסול הגטו, ושימשו כשומרים בבתי המלאכה" שהחליפו אותו. אך בדרך כלל זאת הייתה הפוגה זמנית, כמו שקרה עם חברי היודנראט.

"אנחנו יודעים שהעובדים בבתי המלאכה גורשו גם הם", מסבירה פרסון. "נאמר לחברי המועצה היהודית, לחברי המשטרה היהודית, שהם לא יגורשו. זה לא מה שקרה". חלק מהשוטרים ברחו מהגטו. אבל אחרי המלחמה, רבים מהם לא הצליחו לברוח מיהודים שתיעדו את מעשיהם והביאו אותם למשפט.