בצעירותי הייתי מתעמלת. התחלתי בהתעמלות אומנותית אך מהר מאוד עברתי להתעמלות קרקע. התאמנתי מספר פעמים בשבוע בנבחרת ואפילו יצאתי לתחרויות.

כשהייתי בת 13 אמרה לי המאמנת שהיא רואה שלא אגיע לגדולות. מבנה הגוף הגדול, הגובה שלי והאופן שבו הגוף שלי התפתח, הראו לה שלא יהיה לי את המבנה המתאים לתחרויות עולמיות.

כשהייתי בת 13 אמרה לי המאמנת שהיא רואה שלא אגיע לגדולות. מבנה הגוף הגדול, הגובה והאופן שבו הגוף שלי התפתח, הראו לה שלא יהיה לי המבנה המתאים לתחרויות עולמיות

אני זוכרת את התבוסה הצורבת ואת גדיעת החלום. אבל האמנתי לה ועשיתי את מה שהמליצה. הלכתי ללמוד בווינגייט והפכתי למאמנת התעמלות קרקע. בזכות התפנית הזו של חיי זכיתי במקצוע בגיל צעיר יחסית, ניהלתי חוגי התעמלות קרקע בירושלים ומאוחר יותר גם נסעתי להדריך במחנות קיץ בארצות הברית.

אילנה קוורטין בשנות התשעים כמתעמלת (צילום: באדיבות אילנה קוורטין)

באחת הנסיעות נפצעתי בעודי מדגימה גלגלון באוויר אבל בנסיעה זו ממש גם פגשתי את בן זוגי ואבי ילדיי. לפעמים התפניות הכי חדות בחיינו מתבררות כשינוי לטובה. 

נולדתי ברוסיה וגדלתי במשפחה שהאתוס הסובייטי נוכח בה, גם אם לא בצורה בולטת או ברורה. השאיפה למצויינות, מוסר העבודה המטורף, החתירה להצליח ולנצח, הרוח התחרותית, והתעלמות מקשיים היו חלק מהחינוך שלי. למרות שגדלתי בארץ מאז שהייתי בת שש, לא ניתן היה לפספס את הקרקע שעליה חונכתי התבגרתי והתעצמתי.

כשנשארתי ערה אתמול עד 3 בבוקר כדי לצפות בלינוי אשרם עושה הסטוריה ומקבלת מדליית זהב בקרב רב בהתעמלות אומנותית, דמעות של אושר ונוסטלגיה זלגו מעיני. לינוי עשתה את הבלתי ייאמן וניצחה לא רק את התאומות ששלטו בזירה עד אז, אלא מדינה שלמה. היא ניצחה את רוסיה ואת האתוס שלה. 

נולדתי ברוסיה וגדלתי במשפחה שהאתוס הסובייטי נוכח בה. השאיפה למצויינות, מוסר העבודה המטורף, החתירה להצליח ולנצח, הרוח התחרותית, והתעלמות מקשיים היו חלק מהחינוך שלי

כשאני חושבת ומעכלת את ההסטוריה שנבנתה בלילה לנגד עיני, אני חוזרת שוב ושוב במחשבות לתאומות דינה וארינה אוורינה. ארינה היתה הראשונה להופיע בכל אחד מארבעת המכשירים, ודינה היתה העשירית. הסדר נשמר לאורך כל התרגילים כשאחת פותחת את הביצועים והשנייה סוגרת. תנודת הנקודות עלתה וירדה כל פעם שאחת מהן סיימה וכולנו עצרנו את נשימתנו בגלל לינוי. אבל קצת גם בגללן.

בכל אחד מארבעת התרגילים צפינו בפתיחה מרשימה עם הביצוע של ארינה שמדרג אותה במקום הראשון. לאחר מכן, אחרי הביצוע של לינוי כשמינית ודינה כעשירית, ארינה יורדת למקום השלישי. וכך חוזר חלילה עד התרגיל הרביעי. ארינה ככל הנראה משלימה עם זה או לפחות כך ניכר בפניה.

אני רואה לנגד עיני כל פעם מחדש כיצד דינה אוחזת את הדובי שלה ומחכה בדמעות לתוצאות השופטים שמתמהמהת. אני רואה אותה ברגע הכי פרטי בעולם, כשהיא רק רוצה להיות לבד אבל אין לה את הפריווילגיה הזו.

היא עוברת נחשול נפשי קשה מנשוא לעיני מאות מליוני צופים בעולם. אני רואה כיצד אחותה התאומה עומדת לצידה ומחזיקה אף היא חיות רכות שיתנו לה כוח. היא רחוקה מאחותה דינה, נותנת לה מרחב להכנס לתוך העצב שלה, אך המסך מראה כיצד הלב של דינה עומד לפרוץ מתוך החזה.

אני רואה לנגד עיני כל פעם מחדש כיצד דינה אוחזת את הדובי שלה ומחכה בדמעות לתוצאות השופטים שמתמהמהת. אני רואה אותה ברגע הכי פרטי בעולם, כשהיא רק רוצה להיות לבד אבל אין לה את הפריווילגיה הזו

הבובות שהחזיקו הן עדות לילדות שנמנעה מהן. שעות, ימים, חודשים ושנים של אימונים, במקום לבלות עם חברות או להיות עם המשפחה. הן בנות 22 והמטרה של חייהן היא אחת.

הרובד הקשה והמכביד, המפתיע והבלתי נתפס של הסיפור הוא היותן תאומות זהות. אנחנו מכירות את ההשוואה בין אחים במשפחה אחת ואת ההשוואה שעורכים הורים לגבי הילדים שלהם גם אם לא במודע.

אבל להתאמן לצד אחותך התאומה מהבוקר עד הלילה ולהגיע ביחד לתחרויות עולמיות ולאולימפיאדות, כל אחת חמושה במאמנת אישית משלה, מוסיף מימד עצום של קושי, תחרותיות, לחץ נפשי כרוני וחיים על הקצה. התאומות מתחרות זו בזו. שנים. קשה לדמיין מצב יותר מלחיץ מזה.

לשתיהן גנטיקה זהה וכישרון מולד. הן שתיהן מובילות בראש הענף לאורך תחרויות ואולימפיאדות. ואני רוצה לקוות ששתיהן רוצות בזה, עם כל ההקרבה הנלווית.

אבל יש בכל זאת הבדל בין שתיהן. ארינה, שביצעה ראשונה את התרגיל האחרון עם הסרט, ישבה וחיכתה זמן ארוך ומורט עצבים כדי לגלות אם תזכה במדליה. לאחר התרגיל של לינוי שביצעה שמינית, היה לה ברור שחלום המדליה נגוז והיא תגיע "רק" למקום הרביעי. המקום הרביעי אינו תבוסה. המקום הרביעי הוא המקום שממנו תתאמן לאולימפיאדה הבאה.

ולכן עיניה היו נשואות, כמו עיני כל העולם, ובייחוד עיני רוסיה, לביצוע האחרון והמסכם של דינה, אחותה התאומה, עם הסרט.

להתאמן לצד אחותך התאומה מהבוקר עד הלילה ולהגיע ביחד לתחרויות עולמיות ולאולימפיאדות מוסיף מימד עצום של קושי, תחרותיות, לחץ נפשי כרוני וחיים על הקצה. התאומות מתחרות זו בזו. שנים

כשהניקוד שקיבלה דינה אחרי רגעים מורטי עצבים שנדמו כמו נצח הציב אותה במקום השני, דינה נשברה. השבירה שלה היתה חדה, כואבת ומעוררת חמלה. והיא עשתה זאת לעיני העולם כולו.

אולי הריצה בראש את השנים הרבות שהוקדשו לרגע הזה. את השנתיים הקשות של הקורונה שבהן התאמנה יומיום. אולי חשבה ודמיינה את קבלת הפנים הקרה שתקבל כשתחזור הביתה. לרוסיה. רוסיה הבלתי מתפשרת, שבה אסור להפסיד, ובה אין רחמים למי שנכשלת. ומקום שני הוא כישלון. מקום שני ניתן לזאת שהפסידה בשבריר נקודה למקום הראשון.

ודינה יודעת את זה. היא יודעת שהיא תעבור מכבש. היא יודעת שהיא אכזבה מדינה שספורט הוא האתוס המרכזי בה ומצויינות בתחום ההתעמלות האומנותית לא התערערה מעולם. מעולם, עד אותו הרגע.

והיא שבורה ומרוסקת. היא חשה את חוסר הצדק והעוול שהיא חושבת שנעשה לה והיא לא מסוגלת לראות דבר אחר. גם לא את לינוי אשרם הצנועה ובעלת הרוח הספורטיבית שניגשת להושיט לה יד וכתף.

היא לבד. והיא שבויה בכבלים של מדינה שמגדלת דורות כאלה. מדינה שמנצחת בתחרויות ומגיעה להישגים אבל מדינה שבה האינדיבידואל הוא כלי שרת בידי מטרה נעלה יותר. ודינה חשה כיצד היא הכשילה את המטרה הנעלה ואינה מסוגלת להביט לעצמה בעיניים.

אולי הריצה בראש את השנים הרבות שהוקדשו לרגע הזה. דמיינה את קבלת הפנים הקרה שתקבל כשתחזור הביתה. לרוסיה הבלתי מתפשרת, שבה אסור להפסיד, ואין רחמים למי שנכשלת. ומקום שני הוא כישלון

התמונות הללו מאחת התחרויות המותחות שהיו פה והסיפור של התאומות בנות ה-22 ועיניהן הגדולות והמשתאות ישארו לעד חלק מהסיפור של לינוי ומדליית הזהב שלה. לינוי, שערערה את האתוס של אחת המעצמות החשובות בעולם.

ד״ר אילנה קוורטין היא מחברת הספר "כלואות: שתלטנות קיצונית בזוגיות". עבודת התזה שלה עסקה בהכרזת מלחמה של מדינת ישראל נגד חמאס, וכך גם מאמריה בנושא. היא אקטיביסטית פמיניסטית בתחום בריאות נשים וזכויות נשים בעבודה ובעולם המשפחה. שותפה לחקיקה בתחומים אלה ומתמחה באלימות נטולת היבטים פיזיים כלפי נשים. היא יזמת פמטק ופועלת לפיתוח אמצעים טכנולוגיים לקידום בריאות נשים. אילנה היא ד״ר למגדר ועורכת דין מומחית לזכויות נשים. אילנה היא אם לארבעה, מתגוררת בישוב הדרומי אליאב.