בזכות ארבע המדליות נחשבת אולימפיאדת טוקיו למוצלחת ביותר בישראל. שתי מדליות זהב בהתעמלות ושתי מדליות ארד בג'ודו קבוצתי ובטקוונדו הן יבול, שלדברי ראשי הספורט האולימפי עלה על ציפיותיהם המוקדמות והוכיח, כי היה שכר לעמל וליזע שהושקעו בהכנות ובאימונים במשך שנים.
בזכות ארבע המדליות נחשבת אולימפיאדת טוקיו למוצלחת ביותר בישראל. שתי מדליות זהב בהתעמלות ושתי מדליות ארד בג'ודו קבוצתי ובטקוונדו הן יבול, שלדברי ראשי הספורט האולימפי עלה על ציפיותיהם
הרשמו עכשיו לניוזלטר היומי
חלק מהספורטאים האחרים שלא זכו באור המסנוור של זרקורי הפודיום קיבלו טפיחות על השכם על כי כמעט הגיעו אליו. אבל אלה ייאלצו, כמו כל היתר שהיו רחוקים מנצחון, להסתפק בזיכרונותיהם מהאולימפיאדה ובתוצאותיהם שיירשמו בספרי הוועד האולימפי הישראלי.
אך עם כל הכבוד – ויש הרבה כבוד – להישגי הספורטאים המעוטרים בטוקיו, וללא כל כוונה להשבית שמחות, תולדות השתתפותה של ישראל באולימפיאדות שזורות בתקוות גדולות ובלא מעט אכזבות שבאו אחריהן.
מי לא זוכר את ההתלהבות הענקית שסחפה את העם בציון כאשר באולימפיאדת ברצלונה 1992 זכו בפעם הראשונה שני ספורטאים במדליות בג'ודו – יעל ארד בכסף ואורן סמדג'ה בארד. הכל רצו להאמין כי סופסוף נשברה תקרת הזכוכית של חלום המדליה האולימפית. זה אכן קרה אבל במנות צנועות מאד. בשש האולימפיאדות הבאות עד טוקיו היבול התבטא במדליית הזהב הראשונה באולימפיאדת אתונה 2004 של השייט גל פרידמן ושש מדליות ארד בג'ודו, שייט וקיאקים.
עכשיו באים לומר לנו כי ההישג הגדול בטוקיו הוא לא רק במדליות, אלא לראשונה גם ב-18 גמרים בענפים שונים ועוד "כמעט פודיום" במספר ענפים אחרים.
כאשר מספרים זאת לדור הנוכחי אכן אין גבול לאופוריה, כי מי ישים לב לקטנות כמו אמירתו של יו"ר איגוד הג'ודו מיד אחרי מדליית הארד הקבוצתית שצוטט אומר כי "אורי (ששון) עם שתי מדליות אולימפיות וזה מטורף", מבלי להזכיר כי בשני הקרבות האישיים שלו הפסיד, ובמאבקים הקבוצתיים הוא כלל לא השתתף, אבל זכה לענוד את הארד כחבר בקבוצה. באולימפיאדת ריו הארד שלו היה אישי.
ב-99' רצינו להאמין שנשברה תקרת הזכוכית של חלום המדליה האולימפית. זה קרה, אבל במנות צנועות מאד. ב-6 האולימפיאדות הבאות היבול התבטא במדליית זהב באתונה 2004 וב-6 מדליות ארד בג'ודו, שייט וקיאקים
אז לטובת הדור הזה כדאי להעלות מן האוב מספר עובדות מייצגות שיבהירו במה מדובר כאן: כבר באולימפיאדה הראשונה בה השתתפה ישראל, הלסינקי 1952, היה לנו נציג בגמר – יואב רענן בקפיצות למים.
באולימפיאדת מקסיקו 1968, היה אברהם מלמד לשחיין הישראלי הראשון שהתברג לחצי גמר.
באולימפיאדת מינכן 1972 העפילה אסתר שחמורוב לשני חצאי גמר בריצות, אך פרשה בעקבות טבח י"א הספורטאים. כעבור ארבע שנים באולימפיאדת מונטריאול היא הייתה הישראלית הראשונה שהעפילה לגמר אולימפי באתלטיקה.
הספורטאי הבא שהגיע להישג זה, דני קרסנוב, עשה זאת באולימפיאדת ברצלונה 1992.
לפני ואחרי אולימפיאדה זו הגיעו ספורטאים ישראליים לשלבי הגמר באתלטיקה, שחייה, שייט ובקיאקים זכה מיכאל קלגנוב במדליית ארד, בסידני 2000. במספר מקרים אחרים היו ספורטאים שהגיעו למרחק נגיעה מהפודיום – מושג שהתקבע היטב בתודעה האולימפית שלנו כמשהו שניתן להשגה.
אם כן, טוב להתברך בהשתתפות בגמר אולימפי וגם להזכיר את הכמעט פודיום, אבל מוטב לא להפוך זאת לקריטריון אולימפי. לא רק כי אנו עם ומדינה שלא זוכרים מי היה הסגן של בר כוכבא, אלא בראש וראשונה כי מה שאמור להיות חשוב וקובע זו האיכות ולא הכמות.
טוב להתברך בהשתתפות בגמר אולימפי וגם להזכיר את הכמעט פודיום, אך מוטב לא להפוך זאת לקריטריון אולימפי. לא רק כי אנו עם שלא זוכר מי היה הסגן של בר כוכבא, אלא כי מה שאמור לקבוע זו האיכות ולא הכמות
לפני טוקיו חזרו ראשי הספורט הישראלי לציין כי זו המשלחת האולימפית הישראלית הגדולה ביותר מאז הלסינקי, 90 ספורטאים. במקביל רמת הציפיות המוצהרת הייתה על 2-3 מדליות. אז מבלי להיות קטנוניים מדי מותר לשאול מה משמעותו של היחס הלא כל כך סביר בין הציפיות למספר הספורטאים. בעבר הרחוק החשיבו כאן יותר את עצם ההשתתפות על פני הסיכוי למדליה. אלא שהזמנים השתנו וגם ישראל התבגרה. חלפו גם הזמנים של הפסדים בכבוד. אז מה הטעם הספורטיבי בהשתתפות בענפים משניים כגון רכיבה על סוסים, בייסבול, קשתות, גלישת גלים או גולף, אופני הרים, כאשר הסיכויים למיקום גבוה, שלא לדבר על מדליה, נמוכים?
אין הדברים מכוונים, כמובן, להביע דעה שלילית על ערכו הספורטיבי של כל ענף וענף, שהעוסקים בו וודאי מעריכים את היתרונות הגלומים בו. הכוונה כאן רק להעריך את סיכויי ההצלחה באולימפיאדה.
בעקבות זכייתו של ארטיום דולגופיאט במדליית הזהב בהתעמלות קרקע הוסבר לנו כי מדובר במדליה באחד משלושת הענפים המרכזיים באולימפיאדה: אתלטיקה קלה, שחייה והתעמלות, ומכאן חשיבותו הרבה, ולא רק בהשוואה למדליית הזהב של גל פרידמן. אלה הענפים שמרכזים את מירב תשומת הלב של הצופים, קל להבינם וקל להזדהות אתם.
מכאן משתמע לכאורה כי 11 המדליות האחרות בהן זכתה ישראל בכל האולימפיאדות, כולל טוקיו, היו במקצועות פחות חשובים. אלא שאיש לא סיפר לנו על כך קודם. גם אם זו הבחנה שלא כל אחד יכול ומוכן לקבל, היא משקפת מציאות קיימת: המדליסטים ושיאני העולם בענפים אלה מוכרים בעולם, מהווים מודל לחיקוי המונים ומייצגים את הספורט וערכיו.
בעקבות זכיית דולגופיאט הוסבר לנו כי מדובר באחד מ-3 הענפים המרכזיים באולימפיאדה. מכאן משתמע כי 11 המדליות בהן זכתה ישראל בכל האולימפיאדות היו במקצועות פחות חשובים. אלא שאיש לא ציין זאת קודם
כל ילד יודע מיהו יוסיין בולט או מייקל פלפס, המבוגרים יותר זוכרים את מרק ספיץ ונדיה קומנץ' והזקנים ממש יגידו לכם מי היה אמיל זטופק. ספק גדול אם מישהו יזכיר לצדם את האלופים בסייף, היאבקות או קליעה למטרה למרות שגם הם מופיעים ברשומות האולימפיאדות.
זאת וגם זאת: ארבע מדליות אולימפיות הן הישג מכובד מאד לישראל כיוון שלא היה כדבר הזה עד היום וגם עלה כאמור על הציפיות המוקדמות. אבל כאן מתבקש להסיט את מבטנו ולראות מה עשו, למשל, מדינות כמו דנמרק ונורבגיה עם כמחצית מאוכלוסיית ישראל: הראשונה גרפה 11 מדליות והשנייה 8; סלובניה וקוסובו עם פחות מרבע הגודל שלנו זכו ב-5 ו-2 מדליות בהתאמה; ומה נגיד ונאמר על ספורטאי סן מרינו שאוכלוסייתה לא עולה על זו של…דימונה ששבו מטוקיו ועל צווארם שתי מדליות מכסף וארד?
מסקנה? האולימפיאדה הבאה תתקיים בעוד שלוש שנים בפריס, שזה קרוב בזמן ובמקום. הואיל והיעד המוצע כאן צריך להיות הפודיום, אזי לשם צריך לכוון את ההכנות כדי שעצם ההשתתפות לא תהפוך לעיקר.
ראשי הספורט חייבים לשאוף כי מועמדותו של כל ספורטאי אולימפי תישקל אך ורק בהקשר לסיכוייו להשיג את היעד הזה. הגיע הזמן להוציא מהלקסיקון הספורטיבי את ההכרה כי גם גמר אולימפי ייחשב להצלחה גדולה. לא, ולא רק כי אין להניח כי יימצא ראש ממשלה בירושלים שיפסיק ישיבת ממשלה כדי לברכו והשרים ימחאו כפיים כפי שעשה ראש הממשלה הנוכחי בברכו את מדליסט הזהב בטוקיו.
אלוף על הקו: ראש הממשלה בנט מברך את ארטיום דולגופיאט על ההישג ההיסטורי pic.twitter.com/KsWSJRAjgb
— כלכליסט | Calcalist (@calcalist) August 1, 2021
בצלאל לביא הוא בעל תואר שני ביחסים בינ"ל ומדעי המדינה מהאוניברסיטה העברית. בכתיבה פובליציסטית עושה שימוש גם באירועים היסטוריים כדי לדון ולנתח אירועי דיומא שוטפים בארץ ובעולם.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
אני לא חסיד של רוב הספורט האולימפי ה'קלאסי'. זאת לעומת ספורט קבוצתי שבו מתחרה קבוצה אחת בקבוצות אחרות, ואכן מעניינות את רוב אוהדי הספורט כשאין אולימפיאדה – כדורגל, כדורסל וכד'.
עם זאת, לא אהבתי את גישת המאמר. מדליות אולימפיות לתפיסתי הן הישג אישי קודם כל, לפני הלאומי. עם זאת, יש להישגים ערך בחינוך לספורט כדרך חיים בריאה. אבל הבעיה העיקרית בגישת הכותב היא ראיה צרה ולא נכונה. אם מישהו למד, לדוגמה, על ההישג של ספורטאי ישראלי של מקום רביעי בשחיה במים פתוחים, זה אולי יעודד אותו להתחיל לעסוק בתחום, ואולי יוביל אותו בעתיד גם לאותו פודיום נכסף (פחות לטעמי). כלומר, יצירת תרבות ספורטיבית מעודדת הישגיות בספורט, כמו שלימודים מעודדים חשיבה ויצירתיות (בשאיפה), ורצוי לעודד את כולם לעשות זאת, ולא רק את מי שסיכוייו לזכות בנובל נתפסים כגבוהים.