כמעט כל התנועות המבקשות להשיג זכויות, הן שמאל. בין אם זכויות להט"ב ובין אם זכויות המיעוט הערבי בישראל. תנועות סוציאליות שמבקשות חקיקה ותקציבים, גם הן נמנות עם הצד הזה של המפה. הדבר לא נאמר מתוך רצון להדביק תווית פוליטית כדי לשלול את הלגיטימציה שלהן. אלא כדי לצלול למהות ההבדל בין ימין ושמאל, ואולי למצוא את סלע המחלוקת בינינו לבינן.
גם בארה"ב התנועות המבקשות לבצע שינויים מבניים במערכת האמריקאית ביחסה לשחורים, למשל, נמנות עם הצד השמאלי של המפה הפוליטית. גם שם. ונשאלת השאלה האם זה אומר שרק השמאל הוא מהפכני בטבעו? האם רק הוא מבקש לשנות, במקום לשמר?
כמעט כל התנועות החותרות לזכויות הן שמאל. גם בארה"ב, התנועות המבקשות שינויים מבניים, למשל ביחס המערכת לשחורים – בשמאל. האם רק השמאל מהפכני מטבעו ומבקש לשנות במקום לשמר?
אולי זה אחד ההבדלים הנוספים במחנות הפוליטיים בארה"ב, כאשר בצד הימני בארה"ב הם נקראים "שמרנים". עדיין, נשמע לא סביר בכלל שתנועה המבקשת לייצג דרישות של קבוצה אתנית, חופפת כמעט באופן מוחלט עם מחנה פוליטי אחד, המחנה הפרוגרסיבי, שמבקש לשנות.
כדי להמחיש את עיקר הפער בין הימין לבין התנועות השמאלניות, צריך לקחת מטוס חזרה ארצה ולהבריח חזרה איתנו את התובנה על שמרנות מול פרוגרסיביות; לנסות להחיל את התכונות האלה גם על הגדרות הימין והשמאל בישראל.
אשתמש בדוגמה ספציפית הנוגעת לזכויות הקהילה הלהט"בית בישראל: אמיר אוחנה, שהיה מבכירי התא "גאווה בליכוד", נכנס לכנסת והפך לכוכב עולה במפלגת השלטון הימנית, לשר המשפטים ולשר ביטחון הפנים. אוחנה הוא דמות שנויה במחלוקת בשיח ארגוני הגאווה. כמעט כל ארגוני ותנועות זכויות הלהט"ב מתייצבים באופן מוחלט נגדו, כשהיונית ביותר ביניהם הייתה "האגודה" (האגודה לזכויות הלהט"ב, שגילתה מידה של אובייקטיביות ונייטרליות).
הפער הזה לטעמי לא נובע מהפער הפוליטי בין ימין (אוחנה) לבין שמאל (ארגוני הגאווה) כמו שהוא נובע מהפער בהשקפה העולם השמרנית מול ההשקפה הפרוגרסיבית. מדובר לטעמי באי-הבנה אחת גדולה בין שתי הקצוות.
יש לשים לב ששמרנות איננו הצד המנוגד לליברליזם. שמרן יכול להיות ליברל מאוד בהסתכלותו על סוגיות הנוגעות לחברה או לפרט. ההבדל הוא ששמרנים מכירים בכך ששינויים חברתיים מתרחשים על גבי דורות, באיטיות, מלמטה למעלה, מהעם שיוצר את המנהיגות. לא בהכתבה והנדסה מהמנהיגות המחוקקת אל העם. לפי התפישה השמרנית המאמינה בשינוי איטי, עצם קיומו של אמיר אוחנה בשיח עושה את העבודה טוב מאוד.
יש לשים לב ששמרנות אינה מנוגדת לליברליזם. שמרן יכול להיות ליברל מאוד ביחסו לסוגיות הנוגעות לחברה או לפרט. ההבדל הוא ששמרנים מכירים בכך ששינויים חברתיים מתרחשים על גבי דורות, באיטיות
אני לא מצפה לראות מהפך בזכויות להט"ב. ולמען האמת, זכויות על נייר לא מעניינות אותי, כשם שמעניין אותי המעמד החברתי של סוגיית הלהט"ב. אנחנו מבינים שישראל היא מדינה שנוטה לשמרנות, שיש בה חלק גדול מסורתי ודתי (מכל הדתות). החוכמה היא לדעת לעבוד עם העם היושב כאן, במקום לנסות להחליף אותו או לשנות אותו בכוח. זה המצב הנתון.
כניסתו של השר לשעבר אוחנה לקונצנזוס של הימין בפריפריה חולל שינוי תפישה משמעותי. גם אם גודל השינוי הוא לא המטרה הסופית שביקשנו להגיע אליה, הוא התקדמות. השינוי הזה, בעיני, משמעותי יותר מכל נסיונות החקיקה שנציגי ארגוני הגאווה מבקשים להעביר.
אחדד את ההבדל בין התפישה השמרנית לפרוגרסיבית: אנחנו השמרנים רוצים לראות את השינוי האיטי מתרחש אצל אנשי העם. אנחנו רואים אותו קורה, גם כשהוא מתרחש בתהליכים אבולוציוניים זעירים, בתוך התשתיות החברתיות הנסתרות מן העין, ןהוא שינוי מבורך ובריא.
כך חברה עובדת, כי ככה זה טבע האדם. אנשים נוטים להיסגר ולסתייג כשמנסים להפיל עליהם שינוי פתאומי. אנשים נפתחים כשלא באים אליהם מלמעלה בניסיון להנדס אותם, אלא עובדים איתם, עם מה שיש, בכבוד הדדי. והשינוי שיבוא, יבוא לאט כדרכו של העולם.
את אותה גישה אני קורא לערביי ישראל לאמץ גם. בעוד שהפגנות, מהומות, שביתות וימי זעם, יכולים להפעיל לחץ ולהשיג הישגים פוליטיים או להעלות אג'נדות, השינוי שאנחנו רוצים לראות צריך לקרות מול העם ולא מול הנציג הפוליטי. המטרה הגדולה היא לא להשיג תקציב א' והקפאת חוק ב', אלא להוביל שינוי איטי שיהפוך את הערבים לחלק אינטגרלי מהאתוס הלאומי של מדינת ישראל.
כניסת השר לשעבר אוחנה לקונצנזוס של הימין בפריפריה חולל שינוי תפישה משמעותי. גם אם זו לא המטרה הסופית שביקשנו, זו התקדמות. השינוי הזה, בעיני, משמעותי יותר מכל נסיונות החקיקה של נציגי ארגוני הגאווה
ימי הזעם של ערביי ישראל, כשהם מצליחים או לא מצליחים להשיג הישגים פוליטיים, הם בכל מצב מחזירים אותנו אחורה במובן של השינוי הרצוי מול שאר חלקי העם. הם מעמיקים את השבר והפחד והסלידה שיש לרוב היהודי במדינת ישראל מהמיעוט הערבי. שמרן אמיתי, שמבין את טבעו החברתי והרגשי של האדם, צריך לדעת לשים אצבע על הבעיה הזאת ולצאת בקול ברור נגד התנועות האלה.
כשמרנים, אנחנו לא חייבים להביא קבלות לתנועות השמאל כדי להוכיח שדרך הפעולה שלנו, בין אם בשיפור מעמדו של המיעוט הערבי בישראל או בקבלת הלהט"ב, היא אפקטיבית. השינוי הוא כ"כ איטי, שלא ניתן להבחין בו בעין בלתי מזויינת.
אבל בנוסף לכך, הנחות היסוד הראשונות שלנו ושלהן הן שונות מלכתחילה ואין לנו שפה משותפת בעניין הזה. הם רוצים לראות חוקים ומהפכות, אנחנו רוצים לדעת, או להאמין, שאנחנו על הדרך הנכונה לעתיד רחוק וורוד יותר, גם אם השינוי לא מוחשי ובר מדידה בטווח המיידי.
עלי עדי הוא פעיל פוליטי וחברתי מרקע מוסלמי, מזוהה עם הימין הקפיטליסטי בישראל. בעל תואר בקולנוע וכלכלה באוניברסיטת תל אביב. שימש כעוזר עריכה ומפיק פוסט בהפקה "לבנון - גבולות הדם"
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
שמרנים הם אבן ריחיים על צווארו של העולם שמתקדם למרות התנגדותם חסרת הסיכוי אבל המעיקה. הדיבורים על קצב איטי הם בזבוז זמן. מי קובע מה מספיק איטי? גם אלה על שינוי שמגיע מהעם. כל שינוי מגיע מהעם או מחלקים בו, והשמרנים – שאף אחד לא ביקש מהם להיהפך לפרוגרסיבים או מתקדמים – רק מתבקשים לא להפריע למי שכן רוצה: להתחתן בנישואים חד מיניים, לקבל זכויות שוות למרות שהוא מיעוט ועוד ועוד. השמרנים רק מפחדים שהעולם סביבם משתנה (ולפעמים שבעולם החדש הם כבר לא יהיו חזקים או דומיננטיים כמו שהם רגילים) וזו זכותם לפחד. אבל לא זכותם להצר את צעדיהם של מי שלא מפחד להצעיד את העולם קדימה. ובמובן הזה המאבק שלהם הוא גם דוחה וגם חסר סיכוי. העולם מתקדם כל הזמן. השמרנים הן רק הנודניקים שמוציאים לשאר את הנשמה אבל לא משיגים כלום.
לא שכנעת.
אני מבין את הצורך בשינוי שאינו קיצוני, ולא תואם לדעות בעם, אבל שינוי איטי לאורך שנים ארוכות כמו שאתה מתאר יגרום לסבל רב להמוני אנשים, סתם כי לאנשים אחרים זה 'לא בא טוב' בעין.
לגישתך, זה היה בסדר עם בינתיים נשים לא היו יכולות להצביע וממשיכות לשמש כרכוש של הגברים, והומואים היו מושלכים לכלא על ביצוע מעשי סדום, רק כי לגברים דתיים או מסורתיים זה יותר מתאים.
אם השמרנים של היום אומרים על מצעד הגאווה – שיעשו מה שהם רוצים, אבל רק בבית שלהם, אני אומר על השמרנים – שיחשבו מה שהם רוצים, רק בבית שלהם, ובלי לפגוע בשיוויון הזכויות של כל האנשים האחרים.